רע"א 2168/14 אהרון ישכיל נ. יעקב בין ג'ון

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם ) מיום 24.2.2014 בת"א 16212-02-14, בגדרה נדחתה בקשתם של המבקשים, אהרון ויהודית משכיל, למתן צו מניעה זמני על-פיו ייאסר על המשיב 1 יעקב בן ג'ון (להלן: המשיב ) לבצע העברת זכויות בדירה שברחוב הגר"א 14/1 בבית"ר עילית (להלן: הדירה ).

1.

המבקשים התקשרו עם המשיב ביום 14.8.2008 בהסכם למכירת הדירה שהייתה בבעלותם. במסגרת הסכם המכר התחייב המשיב לשלם למבקשים סך של 170,000$, כאשר התשלום האחרון אמור היה להתבצע ביום 1.9.2008, כנגד מסירת החזקה בדירה. החזקה בדירה נמסרה, ובהמשך חתמו המבקשים ביום 24.11.2008 על כתב העברת זכויות החכירה לטובת המשיב. לטענת המבקשים, לא שולמה להם מלוא התמורה עבור הדירה, והמשיב העביר את הזכויות בדירה לבעלותו בניגוד להוראות ההסכם. כמו כן, דירה אחרת שהיו אמורים לקבל מהמשיב על חשבון התמורה הכוללת, לא ניתנה להם. נוכח זאת, הגישו המבקשים ביום 9.2.2014 תביעה נגד המשיב, שעניינה בביטול ההסכם בשל הפרתו. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני, לפיו ייאסר על המשיב לבצע דיספוזיציה בדירה.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה על יסוד מספר טעמים: ראשית, התביעה הוגשה בחלוף למעלה מחמש שנים ממועד ההפרה, תוך שהמבקשים לא הציגו הסבר מניח את הדעת לשיהוי. שנית, בית המשפט סבר כי מן החומר עולה כי "אין בפי המבקשים טענה ראויה לבירור בעוצמה העשויה להצדיק היענות למבוקש" . בית המשפט עמד על הקושי בקבלת טענת המבקשים, על רקע העובדה שחתמו על כתב העברת הזכויות במועד מאוחר למועד שבו היו אמורים להסתיים התשלומים, ואף לאחר שהועברה החזקה בדירה. מכל מקום, אף אם תתקבל טענת המבקשים, הרי שעל פני הדברים ישנו קושי לבטל את ההסכם, שכן "לכאורה, הזמן הסביר לעשות כן חלף זה מכבר (ראו סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1971; ראו גם סעיף 8 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, העוסק בביטול חוזה בשל פגם בכריתתו)". שלישית, בית המשפט המחוזי מצא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, אשר לא הציגו "תשתית ממשית, העשויה לבסס חשש קונקרטי כי אי מתן הסעד הזמני המבוקש עלול לסכל או להכביד על מימוש איזה מן הסעדים העיקריים שנתבקשו" . בית המשפט המחוזי ציין כי העובדה שהוטלו עיקולים על זכויותיו של המשיב בדירה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, שכן המבקשים לא טענו ולא הציגו ראיות כלשהן לגבי מצבם הכלכלי של המשיבים והיכולת להיפרע מהם, ואף לא טענו באופן קונקרטי כי המשיבים עלולים למכור את הדירה.

מכאן בקשת הרשות לערער.

3.

בבקשה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו הנ"ל. לטענתם, השיהוי בהגשת התביעה נבע מסיבות שונות ובין היתר מההמתנה במשך שנה ארוכה לדירה שלטענתם הובטחה להם, המצוקה הכלכלית שבה הם נתונים, אשר גרמה לקושי רב במימון הייצוג המשפטי, וכן אירוע משפחתי טראגי שפקד אותם. בנסיבות אלה, טוענים המבקשים, לא היה מקום לדחות את הבקשה מחמת שיהוי. אשר לכתב העברת הזכויות, טוענים המבקשים, כי חתמו על המסמך מראש, במועד החתימה על הסכם הרכישה, "או לחילופין החתימות מזויפות" . עוד טוענים המבקשים כי מדובר בתרמית מתוכננת מצד המשיב, ולפיכך, לגישתם, אמירתו של בית המשפט המחוזי לפיה חלף לכאורה הזמן הסביר לביטול החוזה – מוטעית. לבסוף קבלו המבקשים על קביעת בית המשפט לפיה לא הוכיחו כי יווצר קושי להיפרע מאת המשיבים. לטענת המבקשים, שוויה של הדירה עומד על סך של 1,500,000 ₪, סכום ש "כמעט ולא ניתן להשיב" ו "דברים שהמציאות קובעת כגון זריחת השמש אין חובה להוכיח".

4.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר שקילת נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטתה לגבי בקשה למתן צו מניעה זמני (ראו למשל: רע"א 8843/09

סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים

(5.11.2009), בפסקה 4 להחלטת השופטת א' חיות ; רע"א 10994/02

אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION

(29.1.2003), בפסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן ). העניין דנן אינו נמנה על החריגים לכלל האמור. בהתאם לתקנה 362 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לשכנע בקיומה של עילת תובענה, ותנאים נוספים שעיקרם ב"מאזן הנוחות". בנסיבות העניין דנן, כפי המתואר לעיל, בחן בית המשפט המחוזי את סיכויי התובענה והגיע למסקנה כי טענותיהם של המבקשים מעוררות קשיים בלתי מבוטלים במישור הזכות לכאורה (פסקה 6 להחלטה). על פני הדברים, ומבלי שאדרש לטעת מסמרות בעניין, מסקנה זו נראית בעיניי נכונה, ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשלב הנוכחי. מכל מקום, בהעדר ראיות לכאורה לחשש שהביעו המבקשים לפיו אי מתן הסעד הזמני עלול לסכל את מימוש הסעדים שביקשו בתביעתם, גם שיקולי מאזן הנוחות אינם נוטים לטובת המבקשים. יתרה מזאת, המבקשים השתהו כאמור למעלה מחמש שנים בטרם הגישו את התובענה ועמה הבקשה לסעד זמני. שיהוי שכזה מחליש במידה רבה את הטענה שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 525 (מהדורה עשירית, תשס"ט)). ההסברים השונים לשיהוי שהעלו המבקשים אינם מאיינים מסקנה זו. לאור האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, על יסוד נימוקיה.

5.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.