רע"א 5164/16 רע"א 5164/16

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' נד"ב ) מיום 13.6.2016 בע"א 36000-10-15, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ח' קיציס ) מיום 6.7.2015 בת"א 28712-07-12.

2.

בני הזוג בועז ז"ל (להלן: המנוחים ) התקשרו עם המבקש ב-11.7.2010 בחוזה לרכישת דירת בת 5 חדרים בבנין מגורים שבנה בנתניה. אחר ששילמו לו 1,060,000 ש"ח, נועדה יתרת התמורה בסך 380,000 ₪ להשתלם במעמד מסירת הדירה ביום 31.12.2010. משלא נתקבל טופס 4 ולא נמסרה להם הדירה, הגישו ב-2012 תביעה, אשר נוהלה בהמשך בידי יורשיהם. המבקש הגיש תביעה שכנגד וטען, כי יש לפרש את סעיף 6(ג) לחוזה באופן שהיה על בני הזוג להפקיד את יתרת התמורה בנאמנות ולקבל את הדירה אף טרם קבלת טופס 4.

3.

בית משפט השלום בנתניה קיבל את תביעת היורשים ודחה את התביעה שכנגד מטעם המבקש. בפסק הדין נקבע, כי פרשנות סעיף 6(ג) לחוזה היא, כי מסירת הדירה תיערך רק לאחר קבלת טופס 4, וכי את ההסכמה בדבר הפקדת יתרת התמורה בנאמנות מקום שלא התקבלו מלוא האישורים הנקובים בסעיף יש לייחס אך לאישורי המיסים. בית המשפט הוסיף, כי ההליכים שמנהל המבקש מול עיריית נתניה אינם מעניינם של המנוחים, אם כי ציין כי המבקש מסרב לעריכת הביקורת הנדרשת כתנאי לקבלת טופס 4. בית המשפט חייב את המבקש למסור לתובעים את הדירה לאחר קבלת טופס 4, וכן קבע כי היורשים זכאים לקזז מיתרת התמורה פיצוי בסך 264,000 ₪ בגין האיחור במסירה עד למועד פסק הדין, וכן החזר בסך 136,424 ₪ בגין תשלומים ששילמו לכונס הנכסים שמונה במסגרת התביעה לקדם קבלת היתר בניה והסרת חריגות הבניה על מנת לאפשר קבלת טופס 4. כן חייב את המבקש בהוצאות היורשים בסך 25,000 ₪. ערעור המבקש על פסק דין זה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד במסגרת ע"א 36000-10-15.

4.

במקביל לניהול ההליך האמור, הגיש המבקש תביעה מטעמו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לביטול חוזה המכר. תביעה זו נדחתה מחמת מעשה בית דין (פסק דינו של השופט א' שוורץ מיום 4.4.2016 בת"א 53119-10-14). ערעור המבקש על פסק הדין תלוי ועומד בבית משפט זה במסגרת ע"א 4537-16.

5.

במסגרת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה הגיש המבקש ב-19.10.2015 בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה בנימוק שסיכויי הערעור אינם טובים בשים לב לכך שהערעור מופנה, ולו בחלקו, כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, ושמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, שכן החיוב הכספי שהוטל על המבקש הוא תשלום 25,000 ₪ ליורשים, לאחר שקיבל למעלה ממיליון ₪ בגין דירה שאמור היה למסור להוריהם עוד בשנת 2010 (החלטת סגן הנשיא א' שילה מיום 8.11.2015). בקשה לעיון חוזר בבקשה נדחתה אף היא, נוכח סיכויי הערעור הקלושים ומנימוקיו של סגן הנשיא שילה (החלטת השו' מ' נד"ב מיום 8.4.2016). בקשה שלישית לעיכוב ביצוע, נדחתה בנימוק שאין מקום לעכב מסירת הדירה בשים לב לכך שהמחלוקת בין הצדדים נסובה לכל היותר סביב יתרת התמורה והקיזוזים שרשאים המשיבים לערוך (החלטת השו' מ' נד"ב מיום 13.6.2016).

6.

על החלטה אחרונה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, ועמה גם בקשה דחופה במעמד צד אחד לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, אשר איננו מיוצג, כי ביטל את החוזה זמן רב לפני מתן פסק דינו של בית משפט השלום, כי מסכת הקשיים שמציבה העיריה לקבלת טופס 4 עולה כדי סיכול החוזה, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו כיוון שמדובר בדירת מגוריו והוא ערירי בן 68 ומתקיים מקצבה.

7.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי אין בית משפט זה מתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני אלא במקרים חריגים ( רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ

(15.5.1997); רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד אשכנזי, כונס נכסים (5.11.2009)). המקרה שלפני אינו בא בגדר מקרים חריגים אלו.

8.

למעלה מן הדרוש אציין, כי גם לגופו של עניין אין מקום למתן רשות ערעור. הכלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי לממש את פירות זכייתו. על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, כי ישנם סיכויים טובים לזכייתו בערעור; שנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שביצוע פסק הדין טרם הכרעה בערעור יקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו. בין שני התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות", במובן זה שמשקלו של השיקול בדבר מאזן הנוחות יגדל ככל שיִקשה יותר להעריך את סיכויי הערעור, ולהיפך (ראו, למשל, ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ (1.9.2011)).

המבקש לא הקים עילה להתערב בקביעת שני שופטי בית המשפט המחוזי באשר למאזן הנוחות ולסיכוייו הנמוכים של הערעור. המדובר במסירת הדירה שהתחייב בחוזה למוסרה עוד בסוף 2010. טענותיו נגד העיריה באשר לעיכוב מתן טופס 4 אינם מעניינם של היורשים, והערת בית המשפט בדבר סירובו לביקורת הנדרשת להוצאת הטופס שוקלת נגדו. המבקש טוען, כי הדירה שפסק הדין מחייבו למוסרה משמשת אותו כעת כדירת מגוריו, אלא שזו אותה דירה אותה מכר למנוחים בחוזה, ואף קיבל מהם סך של כמיליון ₪ תמורתה, ואזכיר כי תביעתו לביטול החוזה נדחתה וכי ערעור בעניינה תלוי ועומד בהליך אחר בבית משפט זה (ראו דחיית הבקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרתו – החלטה מיום 8.6.2016 בע"א 4537/16). אשר לחיוב הכספי, המדובר בחיוב המבקש לשלם ליורשים 25,000 ₪ בגין הוצאות משפט, שכן יתרת הקביעות הכספיות בפסק הדין נוגעות לקיזוז מיתרת התמורה. המבקש לא הראה כי לא יוכל לגבות חזרה סכום זה אם יתקבל ערעורו.

ולבסוף, בהיבט שיקולי היושר והצדק, נודע משקל למועד בו פנה המבקש לבית המשפט לקבלת הסעד. שיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות והחיוניות הנטענת, והדברים נכונים ביתר שאת כאשר נטען, כי הסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית (רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (28.6.2010) ). בענין דנן ניתן פסק הדין עוד ביום 6.7.2015. בקשה ראשונה לעיכוב ביצועו התבקשה רק עם הגשת הערעור, ב-19.10.2015, והמבקש לא הגיש ערעור על דחייתה, אלא רק בראשית אפריל 2016 הגיש בקשה לעיון חוזר, ואחר בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי בראשית יוני 2016 פנה בערעור לבית משפט זה רק ב-28.6.2016. פערי הזמן בין הבקשות והעובדה שהפניה לבית משפט זה נערכה כמעט שנה לאחר מתן פסק הדין, ולמעלה משמונה חודשים לאחר דחיית הבקשה הראשונה לעיכוב ביצוע, מלמדים כי הבקשה לוקה בשיהוי ממשי השוקל נגד קבלתה.

9.

נוכח כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, לא אעשה צו להוצאות.