רע"א 7946/12 יעקב לויאן נ. בנק אגוד בנק כרמל למשכתתאות בע"מ

1.

בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 31412-02-12 מיום 15.10.2012, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים למתן צו מניעה האוסר על המשיבים לפנותם מדירת מגוריהם עד למתן פסק הדין בתביעה העיקרית.

עיקרי העובדות

2.

המבקשים הם בעליה של דירה בתל אביב (להלן: הדירה ). בשנת 1994 נטלו המבקשים מאת המשיב 1 (להלן: הבנק ) הלוואת משכנתא בסך של 1,260,000 ₪. הדירה שועבדה לטובת הבנק. המבקשים לא עמדו במועדי הפרעון של ההלוואה, ובשנת 1998 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לצורך מימוש הדירה. ביום 18.9.2002 נחתם הסדר פריסת חוב בין המבקשים לבין הבנק. הסדר החוב קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הסדר החוב, הצהירו המבקשים כי במקרה של אי-עמידה בהתחייבויותיהם, ידוע להם כי הבנק ימשיך מיידית בהליכי מימוש המשכנתא, והמבקשים התחייבו שלא לטעון נגד הליכים אלה בכל דרך שהיא. המבקשים לא עמדו בהסדר החוב וצברו חוב פיגורים. ביום 19.7.2011 ביקש הבנק מאת המבקשים לפרוע את מלוא חוב ההלוואה, שאם לא כן יפעל לחידוש הליכי מימוש הדירה. משלא סולק החוב, שב הבנק לנקוט בהליכי המימוש.

3.

לגרסת המבקשים, בין המשיב 2, כונס הנכסים שמונה בתיק המימוש (להלן: הכונס ), לבין אחיו של המבקש 1 (להלן: אהרון ) התקיימה פגישה אשר במהלכה סוכם כי יתרת חוב המבקשים תעמוד על סך של 1,900,000 ₪, וכי תינתן למבקשים ארכה עד יום 2.4.2012 על מנת לסלק את חובם, בכפוף להסכמת המבקשים לפנות את דירתם אם לא יסלקו את חובם עד המועד האמור. עוד טענו המבקשים כי במהלך הפגישה קיבל הכונס את אישורו של נציג הבנק להפחתת החוב ולאישור ההסכם. המשיבים כפרו בטענות המבקשים, ולדבריהם לא ניתנה הסכמה של הבנק להפחית את שיעור החוב. המשיבים טענו עוד, כי הפחתה שכזו אינה בסמכות הכונס או נציג הבנק, ולפי שיעורה – סך של כ-8 מיליון ₪ – היא טעונה אישור דירקטוריון הבנק.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני. בית המשפט קבע כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על סיכויי הצלחה במסגרת התביעה העיקרית. גרסתם העובדתית של המבקשים נראית דחוקה, על-פי ההחלטה, והסיכוי שתתקבל בתום ההליך הוא נמוך מאוד. בית המשפט נימק וקבע כי אין זה מתקבל על הדעת שהבנק הסכים להפחית את חובם של המבקשים מסך נטען של 9,677,094 ₪ (מתוכו סך של 7,606,172 ₪ חוב ישיר בגין ההלוואה), לסכום של 1,900,000 ₪ בלבד, רק כדי לקנות את הסכמתם של המבקשים לפינוי הדירה. עוד קבע בית המשפט כי הסדר החוב בין הצדדים מחזק את עמדת הבנק מכיוון שנקבע בו כי במקרה של אי-עמידת המבקשים בהתחייבויותיהם, ימשיך הבנק בהליכי מימוש הדירה וכי המבקשים יהיו מנועים מלטעון נגד הליכי המימוש. על כן, מצידו של הבנק היה סיכוי טוב להשיג צו פינוי נגד המבקשים, ואין כל סיבה נראית לעין כי יוותר על כ-8 מיליון ₪ עבור הסכמת המבקשים להתפנות מדירתם. עוד נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, כי הכונס ונציג הבנק לא היו נוטלים על עצמם את האחריות בהתחייבות למחיקת חוב בשיעור כה גבוה, על דעת עצמם. גרסת הכונס ונציג הבנק לפיה לא אישרו את הפחתת החוב, לא נסתרה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ממילא לא קיימת עילה למתן צו המניעה, שכן על פי ה"הסכם" בין הצדדים היה על המבקשים לפרוע את חובם עד ליום 2.4.2012, דבר שלא נעשה. עוד נקבע כי מחלוקת לגבי סכום החוב אינה מצדיקה מתן צו מניעה זמני שתכליתו לעכב את הליכי מימוש הדירה. בית המשפט המחוזי ציין עוד, כי אין זו הפעם הראשונה שבה המבקשים לא עומדים בתשלום חובם ועומדים בפני הליכי פינוי. בית המשפט הוסיף וציין כי על אף שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, קלישותה של התביעה מטה את הכף וגוברת על מאזן הנוחות.

עיקרי טענות המבקשים

5.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשתם למתן צו מניעה זמני. לטענתם, בית המשפט טעה בקובעו כי אין זה מתקבל על הדעת שהבנק הסכים להפחתת החוב לסכום של 1,900,000 ₪. לטענתם, שיעור החוב לסילוק על-פי דוחות הסימולציה של הבנק מתיישב עם טענותיהם בדבר הסכמת הבנק להפחית את חובם. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כשקבע כי אף אם היה סבור כי נכרת הסכם בין הצדדים, המבקשים לא עמדו בו שכן לא סילקו את חובם עד ליום 2.4.2012. לטענת המבקשים, הם לא יכלו לשלם את חובם עד למועד זה כיוון שהבנק הכשיל את יכולתם לגייס מאת צד ג' סך של 1,900,000 ₪, כאשר לא העביר להם התחייבות להסרת המשכנתא כנגד סילוק החוב. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר לא נתן את המשקל הראוי לתצהירו ולעדותו של אהרון. לאור האמור, סבורים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי סיכויי ההצלחה בתביעה העיקרית הם נמוכים ואינם מצדיקים מתן סעד זמני.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים (ראו למשל: רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (לא פורסם, 5.11.2009)) . לא שוכנעתי כי העניין הנוכחי בא בגדרם של אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בחן את סיכויי התובענה לגופה, והגיע למסקנה כי הם קלושים ביותר. על פני הדברים, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, מסקנה לכאורית זו נראית כנכונה. כמו כן, אף בהנחה שאקבל את טענות המבקשים לפיהן יש בסיס לגרסתם לפיה הבנק אישר את הפחתת החוב, אין בכך כדי להצדיק מתן צו מניעה. המבקשים אינם טוענים בתובענה העיקרית טענות הנוגעות לתוקפה של המשכנתא נשוא דיוננו, ו הלכה ידועה היא שטענות הנוגעות לשיעור החוב אינן עילה להפסקת הליכי הוצאה לפועל, וזאת לאור הפגיעה בערכה של בטוחת המשכון (ראו למשל: רע"א 6764/02 עזרא נ' המשביר סוכנויות (לא פורסם, 9.9.2002); רע"א 5327/02 חברת אוריאנט קולור יצור והפקה (1989) נ' בנק קונטיננטל לישראל בע"מ (לא פורסם, 4.8.2002) ).

לא מצאתי אפוא עילה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית משפט קמא.

7.

לפיכך החלטתי לדחות את בקשת הרשות לערער, ממילא אין עוד מקום להידרש לבקשת עיכוב הביצוע, והיא נמחקת בזאת. עם זאת, על מנת לאפשר למבקשים זמן של התארגנות, אותיר על כנו את עיכוב הביצוע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי עד ליום 22.11.2012.

משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.