רע"א 1389/12 הרצל לביא נ. עזבון המנוח מאיר פלדמן ז"ל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט), בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל פעולה במגרש ועליו בית מגורים המצוי ברחוב ארלוזורוב 32א בגבעתיים, הממוקם בגוש 6160 חלקה 598 (להלן: הנכס או המקרקעין ).

1.

הרקע העובדתי פורט בהרחבה בהחלטתו של בית משפט קמא, ועל כן אעמוד על הדברים בקצרה:

בשנת 1983 ניתן פסק בוררות הקובע כי המשיב 1 ז"ל, אביהם של המשיבים2-3, אשר היה רשום כבעלים של 10/120 חלקים בנכס, זכאי להירשם כבעלים של הנכס כולו. הזכות להירשם הותנתה בתשלום תמורה בסך 144,750$ למשיבים 4-10 (הבעלים הרשומים של 110/120 חלקים במקרקעין) תוך שלשה חודשים מיום מתן פסק הבורר, ונקבע כי בתום שלושת החודשים ישא הסכום המדובר ריבית שנתית בשיעור של 9% עד התשלום המלא בפועל. פסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1984 (ת.א. 1458/04), אך הסכום המדובר מעולם לא שולם, ושיעורו עומד כיום לאחר שערוך על כ-6 מיליון ₪.

בשנת 2007 הגישו המשיבים 2-3 תביעה לסעד הצהרתי לפיו פסק הבוררות אינו אכיף, ועל כן הם אינם חבים בסכום אשר נקבע בו ויש להעביר את הרישום בנכס כולו על שמם, אך תביעתם נדחתה (ה"פ 244/07).

2.

ביום 1.10.2008, כחצי שנה לאחר דחיית תביעתם, חתמו המשיבים 2-3 על מסמך בן 3 שורות, על פיו הם "ממחים באופן בלתי חוזר את זכויותיהם, ככל שיהיו כאלה, לרכוש את המקרקעין..., למר הרצל חליווה או מי מטעמו [המבקש – י.ע.]" (להלן: ההמחאה הראשונה ).

ביום 29.12.2008 חתמו המשיבים 2-3 והמשיבים 4-10 על הסכם פשרה, ובו הוסכם, בין היתר, כי המשיבים 2-3 ישלמו למשיבים 4-10 סכום של 2 מיליון ₪ לסילוק כל תביעותיהם; המשיבים 2-3 יפנו את הנכס בתוך 6 חודשים; אי פינוי

הנכס יהווה הפרה יסודית; לרשות המשיבים 2-3 עומדים 6 חודשים במהלכם הם רשאים למכור את הנכס לצד ג'; בחלוף מועד זה יעמדו לרשותו של בא כוחם המשותף של הצדדים 6 חודשים נוספים למכור את הנכס לצד ג'; וככל שהנכס לא יימכר בתוך 12 חודשים מיום כריתת ההסכם, יהיו המשיבים 4-10 רשאים לבטל את ההסכם או להאריך את תוקפו (להלן: הסכם הפשרה ). לטענת המבקש, הסכם הפשרה נערך ביוזמתו.

ביום 4.2.2009, ככל הנראה בעקבות הסכם הפשרה, חתמו המשיבים 2-3 על כתב המחאת זכות נוסף, הפעם בינם לבין חברת א.ב. נכסי הגליל בע"מ (אשר מטענות הצדדים עולה כי נמצאת בשליטתו של המבקש) (להלן: החברה ). בכתב ההמחאה נאמר כי המשיבים 2-3 ממחים לחברה את מלוא זכויותיהם "על פי ההסכם", וכי החברה מתחייבת, בין היתר, לשלם למשיבים 2-3 סך של 600,000 ₪ במעמד רכישת המקרקעין מיתר הבעלים של המקרקעין. כן נקבע כי ההמחאה הינה בלתי חוזרת ובלתי ניתנת לביטול, אלא מחמת אי התשלומים המפורטים או אם המבקש לא ירכוש את המקרקעין במועד שניתן למשיבים 1-3 לרכוש את המקרקעין על פי ההסכם, שאז תתבטל המחאת הזכות (להלן: ההמחאה השניה ). בו ביום נכרת הסכם נוסף בין המשיבים 2-3 לבין המבקש, על פיו ימכרו המשיבים 2-3 את חלקם במקרקעין למבקש תמורת סכום של 400,000 ₪. בהסכם זה נקבע תנאי מתלה המתנה את ההסכם גם ברכישת חלקם של יתר הבעלים במקרקעין, קרי המשיבים 4-10.

בסופו של יום הסכם הפשרה לא קוים, במובן זה שהמשיבים 2-3 לא פינו את הנכס ואף לא מכרו את הנכס בתקופה שעמדה לרשותם. עקב כך הודיעו המשיבים 4-10 על ביטול הסכם הפשרה, בהתאם לזכות הביטול שניתנה להם בהסכם הפשרה.

3.

המבקש עתר ל בית המשפט המחוזי בתביעה לאכיפת הסכם במקרקעין, בטענה שהמשיבים 2-3 המחו לו את זכותם לרכוש את חלקם של המשיבים 4-10 מכוח הסכם הבוררות. בית משפט קמא נענה לבקשתו של המבקש למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, אך לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים ביטל את הסעד הזמני. בית המשפט השתכנע כי אין ראיות לכאורה התומכות בקיומה של עילת תביעה ברמה המצדיקה מתן סעד זמני, מאחר שהמחאת הזכות יכולה להתייחס רק לחלקם של המשיבים 2-3 במקרקעין (המסתכם בפחות מ-10%), דבר שאינו מתיישב עם תביעתו של המבקש לאכוף הסכם מכר ביחס למקרקעין בשלמותם; כי בעת הזו אין למשיבים 2-3 זכות למכור את המקרקעין בשלמותם, שהרי "חלון ההזדמנויות" שעמד לרשותם על פי הסכם הפשרה נסגר; וכי על פי ההמחאה השניה החברה הנמחית הבינה שזכותה כפופה לזכויותיהם של המשיבים 2-3.

אשר למאזן הנוחות, נקבע כי הוא נוטה לטובת המשיבים, מאחר שהנזק אשר ייגרם להם מעיכוב ביצוע עסקה במקרקעין גדול לאין שיעור מהנזק שייגרם למבקש – אשר לא רק שלא הוכיח את זכותו, אלא שאף לא שילם את התמורה לה התחייב, ואף אינו מציע תשלום מיידי של הסכום עבור המקרקעין.

לבסוף הוסיף בית המשפט כי חל שיהוי ניכר בפניית המבקש, אשר נמנע מלציין בפני בית המשפט כי הוא לא טרח לממש את זכותו לרכוש את המקרקעין במועד שנקבע על פי הסכם הפשרה.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

בין יתר טענותיו, חוזר המבקש על טענתו כי המשיבים 2-3 המחו לו את זכותם לרכוש את חלקם של המשיבים 4-10 בנכס מכוח הסכם הבוררות, ומפנה להמחאה הראשונה אשר נערכה, כאמור, לפני הסכם הפשרה. כן מפנה המבקש להסכם המכר שנכרת בינו לבין המשיבים 2-3 לרכישת זכויותיהם במקרקעין, הסכם אשר לטענתו לא בוטל מעולם. המבקש מוסיף כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתו.

5.

מנגד, המשיבים 1-3 טוענים כי המחאת הזכות ניתנה למבקש אך ורק מכוח הסכם הפשרה, ואין כל קשר בינה לבין פסק הבוררות. לטענתם, הוקנתה להם הזכות לבטל את הסכם המחאת הזכות בשני מקרים: האחד – אם המבקש או החברה לא ישלמו את הסכומים שהתחייבו, והשני – אם המבקש או החברה לא ירכשו את המקרקעין בתוך ששת החודשים העומדים לרשות המשיבים 2-3. לטענתם, המבקש והחברה לא שילמו אף לא שקל אחד במהלך כל ששת החודשים, ועל כן המשיבים 2-3 הודיעו על ביטול המחאת הזכויות למבקש ולחברה. כן מעלים המשיבים שורה של טענות נגד יושרתו, כוונותיו של המבקש והיותו חסר אמצעים, ובהקשר זה הצביעו המשיבים על כך ששיקים שנמשכו על ידי החברה הנמחית שבבעלותו חוללו וחשבון החברה הפך ל"מוגבל".

המשיבים 4-10 טוענים כי הם כלל לא צד למחלוקת בין המבקש לבין המשיבים 2-3, ושותפים לטענת המשיבים 2-3 כי הסכם הפשרה פקע לפני כשנתיים משלא קוים. לחלופין, מבקשים המשיבים 4-10 כי ככל שתתקבל בקשת המבקש לצו מניעה זמני, זו תותנה בהפקדת 6 מיליון ₪ ב קופת בית המשפט על ידי המבקש.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות המשיבים על נספחיהן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

ככלל, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים, נעשית במשורה ובמקרים חריגים בלבד ( ע"א 3851/11 נדב נ' לוי (לא פורסם, 7.6.2011); רע"א 8843/09

סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (לא פורסם, 5.11.2009);

ע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ , פ''ד נה(2) 307 (2000)). מקרה זה אינו נמנה על מקרים חריגים אלו.

בית משפט קמא הסיק, ברמת הבדיקה הנדרשת במסגרת בקשה לסעד זמני, כי הזכות שהומחתה לחברה היא הזכות שהיתה בידי המשיבים 2-3 על פי הסכם הפשרה שנכרת בינם לבין המשיבים 4-10.

לא ראיתי טעם המצדיק סטיה ממסקנה זו, אשר מתיישבת עם לשונו של הסכם ההמחאה השניה, ולפיה המשיבים 2-3 המחו לחברה את מלוא זכויותיהם על פי ההסכם , לאמור: על פי ההסכם, ולא על פי פסק הבוררות. גם מהשוני בין לשונה הלאקונית והגורפת של ההמחאה הראשונה, לבין לשונו המפורטת של הסכם ההמחאה השניה, ניתן להסיק כי הצדדים גילו דעתם להכפיף את המחאת הזכות לזכויותיהם של המשיבים 2-3 על פי הסכם הפשרה, אשר אין חולק כי בוטל על ידי המשיבים 4-10.

אי לכך, בהתחשב בכך שהסכם הפשרה בוטל וכי המבקש אף לא שילם את התמורה לה התחייב, אין לומר כי המבקש הרים את הנטל הדרוש אף להוכחת קיומה של עילת תביעה לכאורית, ונזכיר כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה.

אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. קבלת בקשתו תוביל לכך שכלל המשיבים יהיו מנועים מלעשות עסקה במקרקעין, לרבות המשיבים 4-10 המחזיקים בבעלות בלמעלה מ-90% מהמקרקעין, ואשר אין בינם לבין המבקש כל הסכם. מנגד, ככל שהמבקש יוכיח את תביעתו העיקרית, תהא פתוחה בפניו הדרך להגיש תובענה כספית נגד המשיבים 2-3.

7.

אי לכך, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 1-3 והמשיבים 4-10 בסך

12,000 ₪ כל אחד (ובסך הכל 24,000 ₪).