רע"א 2303/18 עזבון המנוח עלי סעאידה ז"ל נ. רשות מקרקעי ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט העמית ג' גינת ) מיום 28.2.2018, בה נדחתה בקשת המבקשים לצו מניעה זמני האוסר על המשיבה לפנותם מהמקרקעין בהם הם מתגוררים ושאותם הם מעבדים.

1.

הרקע לבקשה דנן פורט בחלקו בהחלטתו של כב' השופט מזוז ברע"א 8660/17 מיום 13.11.2017, ואיני רואה לשוב ולפרט את הדברים מבראשית. אומר בקצרה כי תביעת המשיבה לסילוק ידם של המבקשים 2-1 התקבלה עוד בשנת 2005 בבית משפט השלום בבית שאן; ערעור על פסק הדין נדחה לבסוף על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת; ומאז ועד היום טרם בוצעו הליכי הפינוי, אם בשל ניסיונות לתור אחר פתרונות מוסכמים חלופיים, אם בשל שורה ארוכה של צעדים משפטיים בהם נקטו המבקשים בניסיון לדחות את הקץ (לרבות הליכים שהוגשו בבית משפט השלום בעפולה - ולאחר מכן בבקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת ולבית המשפט העליון - בית משפט השלום ברמלה, והליכים שונים מול לשכת ההוצאה לפועל).

המבקשים לא אמרו נואש, והגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לסעד הצהרתי כי המבקשים 10-3 אינם חליפיהם של המבקשים 2-1 שנגדם ניתן פסק הדין המקורי המורה על סילוק יד מן המקרקעין. לצד התביעה, הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני, היא הבקשה מושא בקשת רשות ערעור זו. יצויין כי פינוי המקרקעין אמור להתבצע בין יום 19.3.2018 ועד יום 29.3.2018 (כך לפי כתב ההגנה שהוגש מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי).

2.

בית המשפט המחוזי פירט את ההליכים השונים בהם נקטו המבקשים (שהיו מיוצגים בכל ההליכים), ועמד על כך שטענותיהם של המבקשים 10-3 כי הם אינם חליפיהם של המבקשים 2-1, נדחו בהליכים השונים בהם נקטו בעבר. עוד ציין בית המשפט כי ההליך הוגש אליו בשעה שהליך אחר שהגישו המבקשים לבית השלום בעפולה – בגדרו נדחתה בקשתם למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד – תלוי ועומד.

לגופה של בקשה, נקבע כי לא עלה בידי המבקשים לבסס טענתם בדבר קיומה של עילה למתן הסעד הזמני המבוקש, כי אין כל חידוש בטענותיהם שהועלו בהליך הנוכחי, וכי אין כל שינוי עובדתי לעומת הטענות שהועלו בעבר בפני הערכאות השונות. בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי סיכויי ההצלחה בתיק העיקרי קלושים, ועל כן דחה את הבקשה למתן סעד זמני. המבקשים חויבו בהוצאות המשיבה בסך 35,000 ₪.

3.

החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 28.2.2018. המבקשים המתינו כשלושה שבועות והגישו בקשת רשות ערעור ביום 19.3.2018. ביום 21.3.2018 נקבע כי על המבקשים להפקיד עירבון בסך 20,000 ₪. עירבון זה טרם הופקד. היום בשעות אחר הצהריים הגישו המבקשים "בקשה דחופה לצו ביניים", בה עתרו לעכב את פינויים מהמקרקעין עד להחלטה בבקשת רשות הערעור. כעת הונחה על שולחני בקשת רשות הערעור ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע.

4.

בבקשת רשות הערעור, האוחזת מעט למעלה מעמוד אחד, נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי; כי בדיון שהתקיים בעבר בפני בית המשפט המחוזי, הוא המליץ לצדדים לפנות לבוררות תוך שמירת טענות הצדדים; כי בית המשפט לא היה מוסמך לדחות את הבקשה מבלי לקיים דיון; כי טענות המבקשים 10-3 כי הם בעלי זכויות עצמאיות במקרקעין, טרם נתבררו; כי החלטת השופט מזוז ברע"א 8660/17 לא הכריעה במחלוקת לגופה; כי קיומם של הליכים תלויים ועומדים לא שוללת קיומו של דיון דחוף כפי שהתבקש בהליך זה; וכי סכום ההוצאות שנפסק אינו מידתי. עוד נטען כי יש להעביר את התיק בבית המשפט המחוזי לדיון בפני שופט אחר, "וזאת לנוכח הטענות הרבות במערכת המשפטית כנגד כב' השופט העמית גינות אשר הח"מ גם יצטרף לטענות אלה" (פס' 16 לבקשה).

5.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות אף ללא צורך בתגובה, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע.

ראשית, בחירתם של המבקשים להמתין כשלושה שבועות עד לדקה ה-91, ולהגיש את בקשת רשות הערעור רק ביום 19.3 (מועד תחילת הפינוי), לוקה בשיהוי. אף ניתן להרהר שמא מדובר במהלך "טקטי" שנועד לקלוע את בית המשפט לסד זמנים דחוק ביותר, שאולי בעטיו יעוכבו הליכי הפינוי והמבקשים יזכו במבוקשם. שנית, דומה כי יש יותר מבסיס לסברה כי התנהלותם של המבקשים, הפותחים במקביל שורה של הליכים בערכאות שונות, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. יש לתמוה על טענת המבקשים כי חרף קיומו של הליך תלוי ועומד בו נתבקש סעד זהה, היה מקום לנקוט בהליך מושא בקשה זו, ובדין הדגיש בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא סיפקו כל הסבר להתנהלותם זו. בנסיבות דנן, די בטעמים אלה כדי לדחות את טענת המבקשים כי החלטת בית המשפט ניתנה בחוסר סמכות מאחר שהיה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים.

6.

לגופה של בקשה, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים, אלא במשורה ובמקרים חריגים בלבד ( ראו, בין היתר, רעא 1389/12 לביא נ' עזבון המנוח מאיר פלדמן ז"ל , פס' 6 והאסמכתאות שם (5.4.2012)). לא מצאתי טעם אחד בבקשת רשות הערעור המצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, ואף בשל כך דין הבקשה להידחות.

7.

באשר לטענת המבקשים נגד המותב בבית המשפט המחוזי, ראוי היה למבקשים שלא היו מעלים טענה זו מלכתחילה, באשר אין מקומה בבקשת רשות הערעור, ולבטח אין זו הדרך ואין זה הסגנון הראוי להעלאת טענה מסוג זה.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.