רע"א 8660/17 עזבון המנוח עלי סעאידה ז"ל נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

המבקשים מחזיקים במקרקעין בכפר מנשייה זבדה (להלן: המקרקעין ) מזה עשרות שנים. לטענתם, המקרקעין נרכשו על ידי אבי המשפחה, עלי סעאידה, שעזבונו הוא המבקש 1 (להלן: עלי ), עוד בשנת 1959 ממוכר שהחזיק במקרקעין מאז שנת 1934. עד לשנת 2004 החזיקו המבקשים במקרקעין באין מפריע - חלקם התגוררו ועדיין מתגוררים במקרקעין וחלקם ניהלו ועדיין מנהלים שם עסקים.

2.

בשנת 2004 הגישה המשיבה תביעה נגד עלי ואשתו, המבקשת 2, לסילוק יד. התביעה התקבלה, ובית המשפט הורה על סילוק ידם של הנתבעים (להלן: פסק הדין הראשון ) . ערעור שהוגש נדחה בהסכמה לאחר שבהמלצת בית המשפט החלו הצדדים במשא ומתן למציאת פתרונות חלופיים; ואולם, הצדדים לא הגיעו להסכמות כלשהן.

3.

בשנת 2017 - לראשונה מאז סיום ההליכים המתוארים לעיל - החלה המשיבה בהליכי פינוי. המבקשים הגישו לבית משפט השלום תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הם בעלי זכויות במקרקעין, ובד בבד הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני שיימנע את פינויים.

4.

בית משפט השלום (השופט ו' חיר ) דחה את בקשתם למתן צו מניעה. שתי טענותיהם העיקריות של המבקשים נדחו: האחת, כי פסק הדין הראשון לא מחייב אותם משום שהם לא היו צדדים להליך; והשנייה, כי מאז שנת 2005, עת נדחה הערעור, חל שינוי נסיבות המצדיק לבחון מחדש את סוגיית פינויים. בית המשפט קבע כי המבקשים טענו אמנם כי יש להם זכויות החזקה עצמאיות במקרקעין, אך באותה נשימה ממש טענו כי זכויות אלה ניתנו להם מתוקף רכישת המקרקעין על ידי אביהם, וברי כי במצב זה חל עליהם פסק הדין הראשון. כמו כן, נקבע כי בניגוד לטענה כי חל שינוי נסיבות כלשהו, הרי שהמבקשים לא הביאו כל תימוכין ממשיים לטענה זו, והמסמך שבו נתלו - סקר מחזיקים עם חותמת של המשיבה - אינו מלמד על הכרה כלשהי בזכויות של המבקשים במקרקעין. גם הטענה כי המשיבה לא פעלה במשך זמן רב לפינוי המבקשים בעקבות פסק הדין נדחתה, ונקבע כי חלוף הזמן אין בו כדי להקנות למבקשים זכויות כלשהן במקרקעין.

5.

בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחתה.

6.

מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה חזרו המבקשים על טענותיהם לפיהן פסק הדין הראשון לא חל עליהם (וממילא כל שנקבע בפסק הדין הוא כי על עלי והמבקשת 2 לפנות את המבנים הספציפיים שעל המקרקעין); זכויותיהם במקרקעין הן פועל יוצא של החזקתם הרצופה במקרקעין ללא מחאה של הרשויות; מאז שנת 2005 חל שינוי נסיבות שכן בידי המבקשים אישור מטעם המשיבה המכירה בזכויותיו של עלי במקרקעין; וכי הוראתו של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין הראשון לקיים משא ומתן לא קוימה כדין. בד בבד עם הבקשה הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

7.

לאחר עיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן ככלל כאשר המקרה מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרים חריגים תינתן רשות ערעור גם כאשר נראה כי נגרם למבקש או עלול להיגרם לו עיוות דין חמור. ואולם, המקרה דנן אינו מעורר כל שאלה עקרונית - ובבקשת רשות הערעור אף לא נטען אחרת - וגם בחינת ההליך בערכאות השונות לא מגלה כי נגרם למבקשים או כי עלול להיגרם להם עיוות דין חמור. עניינם של המבקשים נבחן בקפידה הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי, והעובדה כי המבקשים לא השלימו עם חלק מהקביעות שנקבעו אינה משמיעה בהכרח כי בעיוות דין עסקינן.

8.

גם לגופם של דברים לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה, ואתייחס אך לשתיים מן הטענות שהועלו. ראשית, פסק הדין הראשון אמנם ניתן נגד עלי והמבקשת 2, אולם כפי שקבעו הערכאות למטה, המבקשים לא הציגו כל ראיה לזכות עצמאית במקרקעין, וכחליפיהם של עלי והמבקשת 2 ברי כי פסק הדין מהווה מעשה בית-דין גם כלפיהם. ושנית, העובדה שהמבקשים מחזיקים במקרקעין - מקרקעי ציבור - מזה שנים רבות, וכי אף לאחר מתן פסק הדין הראשון לא פעלה המשיבה לפינויים, אינה יכולה להקנות למבקשים זכויות כלשהן במקרקעין (וראו דברים שכתבתי בע"א 3846/13 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.7.2015)).

9.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.