רע"א 4717/13 ראג'ח גאליה ואח' נ. מוניר חלאילה

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי ) בת"א 18984-05-13, אשר בגדרה נאסר על המבקשים לבצע כל דיספוזיציה בנכס מושא ההכרעה.

2.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב הבעלות על שתי חלקות אדמה באדמות העיר סכנין. על פי הנטען, אביהם של המבקשים רכש מהמנוח מוחמד עבד שמא חלאילה ז"ל (להלן: המנוח ) את שתי החלקות הנדונות בשנת 1963 ונהג בהן מנהג בעלים. אחת החלקות נרשמה בשנת 1973 על שמו של אבי המבקשים. לטענת המבקשים, מחמת טעות החלקה השנייה נותרה רשומה על שמו של המנוח, ובמקומה נרשמה על שם אביהם חלקה אחרת שלגביה לא נעשתה כלל עסקת רכש. בשנת 1976 העביר המנוח לשני בניו את החלקה שנותרה רשומה על שמו במתנה וללא תמורה. אביהם של המבקשים פנה לבניו של המנוח בכדי לתקן את הטעות שנפלה ברישום אך אלה סירבו. משכך, הוגשה על ידי אבי המבקשים תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הוא הבעלים של החלקה השנייה (ת"א (חי') 1255/89). ביום 19.12.1993 ניתן פסק דין, הקובע כי אביהם של המבקשים הוא הבעלים החוקי של חלקה זו והוא זכאי לרישום על שמו בספרי המקרקעין. הרישום בוצע, ואביהם של המבקשים העביר להם את שתי החלקות במתנה וללא תמורה לפני פטירתו.

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה דנא למתן פסק דין הצהרתי באשר לשתי החלקות, וכן הוגשה בקשה למתן סעד זמני האוסר על המבקשים לעשות כל דיספוזיציה בחלקות. בתביעתו, טען המשיב כי הקרקע שבמחלוקת שייכת לסבו והכחיש כי בוצעה כל עסקת מכר בין סבו לבין המנוח. לטענת המשיב, הסכם החוג'ה שעל פיו בוצעה עסקת המכר בין סבו לבין המנוח, נערך תוך זיוף ומרמה. מכאן, שאין גם תוקף לעסקה שבין המנוח לאבי המבקשים. את טענותיו מבקש המשיב לתמוך בעדותו של אחד העדים הרשומים בהסכם החוג'ה, אשר מכחיש כי היה עד לעסקה כזו.

בתגובתם לבקשה לסעד זמני, טענו המבקשים כי התביעה התיישנה וכי היא אינה מגלה עילה. עוד הוסיפו כי הם צדדי ג' שהסתמכו על הרישום, וכן טענו להיעדר יריבות בינם לבין המשיב ולחוסר תום לב מצידו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה למתן סעד זמני ואסר על המבקשים לעשות כל דיספוזיציה בנכס. זאת בשל הנימוק כי "לא תיגרם הכבדה כלשהי למבקשים שעה שהודיעו כי אין בכוונתם למכור את החלקות לעת עתה".

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, אשר בגדרה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן לגופה את טיב תביעת המשיב ולא נדרש לסיכויי הצלחתה, כמתחייב מתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקשים סיכוי הצלחת תביעת המשיב קלושים מאוד וכמעט אפסיים, ברמה שאינה מצדיקה היעתרות לבקשה למתן סעד זמני. המבקשים ואביהם הם צדדי ג' שהסתמכו על הרישום ורכשו את החלקות בתום לב. הם סבורים כי זכויותיהם גוברות מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). כפועל יוצא מכך, לא מתקיימת יריבות בין המשיב שטוען כי החלקות היו שייכות לסבו, לבין המבקשים שקיבלו את החלקות מאביהם לאחר שהוא רכש אותן מהמנוח ורשם אותן על שמו כדין. עוד סבורים המבקשים כי התביעה התיישנה ולוקה בשיהוי: סעיף 93, המתייחס לחריג שמאפשר את ביטול הרישום, מכפיף את הביטול לדין החל על התיישנות תובענות. אין מחלוקת כי עברו למעלה מ-25 שנה משעת סיום הליכי ההסדר ורישום החלקות על שם המנוח ולכל הפחות מעת רישום החלקות על שם אבי המבקשים. בנוסף, גם עיזבון סבו של המשיב, סבתו, ואביו לא הגישו תביעה לפקיד ההסדר, ולא פעלו בדרך כלשהי כדי לתקוף את תוצאתו. עובדות אלו היו צריכות להטות את הכף אל עבר דחיית הבקשה לסעד זמני. בהינתן המצב בו סבו של המשיב, אביו, סבתו ואחד העדים החתומים על הסכם החוג'ה – נפטרו, המשיב גרם לנזק ראיתי שיש בו לחסום את תביעתו ולמנוע בירורה באופן תקין. ממילא, כדי לתקן רישום מכוח סעיף 93 לפקודה אין די בהוכחה כי הרישום הושג במרמה. עדיין רובץ על המשיב הנטל להוכיח כי היה נרשם כבעלים של הזכויות שנתבעו על ידו לו אלה היו מתבררות לגופן. כמו כן, סבורים הם כי שגה בית המשפט קמא משלא ייחס חשיבות לעובדת אי צירוף כתב ערבות של צד ג' על ידי המשיב, בניגוד לנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף טוענים המבקשים שהעד שעיקר טענותיו של המשיב נסמכות על תצהירו לא התייצב לעדות על אף שהוזמן.

בתגובתו טען המשיב כי דין הבקשה להדחות, יען כי המבקשים אישרו בדיון שנערך בפני בית המשפט קמא שאין בכוונתם למכור את החלקות ועל כן לא ייגרם להם כל נזק בעקבות הסעד הזמני. לעומת זאת, למשיב עשוי להיגרם נזק משמעותי שייתר את תביעתו באם יעבירו המבקשים את החלקות לצדדים שלישיים. בנוסף, בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי במידת הצורך יוכלו המבקשים לשוב ולפנות בבקשה להסרת הצו ומאזן הנוחות בין הצדדים ייבדק מחדש. כך, כשתתעורר בעיה קונקרטית הנובעת מהאיסור לערוך דיספוזיציות בנכס תוכל היא לבוא על פתרונה בבית המשפט קמא. עוד מדגיש המשיב שעסקינן עתה בבקשה לסעד זמני בלבד ומכאן שלא היה כלל צורך במסגרת ההחלטה דנא לדון בכל הטענות שהועלו על ידי המבקשים לגופן. כך לדוגמא, לידי המשיב הגיעו לאחרונה מסמכים המבססים את בעלות סבו בחלקות שבמחלוקת והמעידות על העברת הזכויות בהן למנוח בצורת עסקה לא רשומה. מסמכים אלה יוצגו בהליך העיקרי ויסייעו בביסוס טענותיו. לגופו של עניין, המשיב טוען כי הסכם החוג'ה שבין סבו לבין המנוח זויף בכדי לקבל את החלקות. אשר לפסק הדין שניתן לזכותם של המבקשים בהליך שניהלו בינם לבין ילדיו של המנוח, טוען המשיב כי הוא לא היה צד להליך ולכן אין כל מניעה שיעלה כל טענה בנוגע לקרקע בה דן בית המשפט בהליך הקודם. מכאן שלא קם כנגד המשיב השתק פלוגתא או השתק עילה, שכן לא ניתן לו יומו בפני בית המשפט להשמיע את טיעוניו. מכל מקום, פסק הדין דן רק בחלקה אחת מתוך השתיים מושא המחלוקת, ולגבי החלקה השנייה אף בנסח הטאבו מופיעה כי היא הועברה לאבי המבקשים ללא תמורה והעסקה שבין סבו של המשיב למנוח נחשבת כעסקה לא רשומה. סעיף 93 מחריג את האפשרות לבטל את הרישום כאשר הרכישה בוצעה בתמורה ובתום לב. המשיב טוען כי המבקשים לא הוכיחו כי שילמו את מלוא התמורה בעבור החלקות וכי מדובר ברכישה בתום לב. הסיבה, לגישת המשיב, לאי התייצבות העד שהכחיש את היותו עד להסכם חוג'ה היא שמדובר בקרוב משפחה של המבקשים שאף ביקש לקבל זימון מבית המשפט לפני שיעיד.

4.

הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות בשל הכוח המצטבר של שתי מערכות דיוניות. האחת היא בקשה למתן סעד זמני. המתווה הנורמטיבי לבקשה למתן סעד זמני מצוי בתקנה 362 לתקנות סד"א שקובעת:

362. (א)

הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב)

בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1)

הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2)

אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

הפסיקה הבהירה כי מטרתו של הסעד הזמני היא לשמר את המצב הקיים ביום הגשת התובענה וכן למנוע מצב בו אם יינתן פסק דין לטובת התובע לא יהא ניתן לממשו. דוגמה לכך היא השאיפה למנוע מצב בו הנתבע ינצל את תקופת הביניים שבין היום בו נפתח ההליך ליום בו ניתן פסק הדין בפועל וימכור את הנכס (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC industries inc. (28.11.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 483 (מהדורה שמינית, 2005)).

החומר מלמד על קיומה של זכות לכאורה בתביעה. המבקשים טוענים כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לסיכויי תביעתו הקלושים של המשיב. אכן המבקשים טוענים כי הם קיבלו את החלקות בתום לב ובתמורה, והמשיב חולק על כך. ברם, טענות אלה ייבדקו בהליך העיקרי ובית משפט לא התעלם מכך. בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי יש טעם בטענות המבקשים המכוונות כנגד טיב תביעת המשיבים וסיכויי הצלחתה.

משהוכחה זכות לכאורה בתביעה המשקל של כל אחד מהשיקולים המנויים בתקנה עשוי להשתנות ממקרה למקרה. במקרינו עולה כי יש הצדקה להעניק משקל רב למאזן הנוחות בין הצדדים כדי למנוע תוצאה שעשויה לייתר את התביעה. בית משפט היה רגיש לדרישת המידתיות בצו בקובעו כי היה וישתנו הנסיבות והמבקשים יחפצו לערוך דיספוזיציה בנכס כי אז ניתן להגיש בקשה והעניין יישקל מחדש.

המערכת הדיונית השנייה היא שמונחת בפני בית משפט בקשת רשות ערעור. בקשה זו כשמה כן היא. על המביא הליך זה להצביע על הצידוק כי בית משפט ידון בעניין לגופו מקום שהמחוקק אינו דורש זאת. צא ולמד על הקשר בין שתי המערכות הדיוניות: בקשת רשות ערעור על החלטה בסעד זמני. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות מעין אלו למעט במצבים חריגים (רע"א 1864/13 מיטב אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ , פסקה 25 (10.04.2013); רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי כונס נכסים , פסקה 4 (05.11.2009)). הטעם בדבר הוא שרוחב שיקול הדעת המוענק לערכאה המבררת עומד ביחס הפוך לרוחב הביקורת של ערכאת הערעור. בראייה הדיונית האמורה, על גבו של נסיבות המקרה, אין מקום להיעתר לבקשה.

5.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בבקשה זו בסך 6,000 ₪.