רע"א 6737/15 חווה רוטנר וויס נ. שלום אברהם

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 3545-02-15, השופטת ר' לבהר-שרון ), במסגרתה הותנה המשך קיומו של צו מניעה זמני – המונע את פינוי המבקשים מן הדירה בה הם מתגוררים – בהפקדת 25,000 ₪ בקופת בית המשפט.

רקע וטענות הצדדים

2.

המבקשים מתגוררים בדירת המחלוקת שנים ארוכות, ואין ספק כי בשלב מסוים הייתה הדירה בבעלותם. אולם, בשנת 1989 נרשמה במרשם המקרקעין עסקת מכר, במסגרתה הועברו הזכויות בדירה לידי המשיב. בתביעה לפינוי מושכר שהגיש המשיב לבית משפט השלום בתל אביב (תא"ח 20013-10-13) (להלן: תביעת הפינוי ), נאמר כי מאז העברת הדירה לידיו התגוררו בה המבקשים כשוכרים, ואף שילמו לו דמי שכירות באופן סדיר. דא עקא, בשנת 2012 – כאשר פקע תוקפו של הסכם השכירות האחרון – סירבו המבקשים לפנות את הדירה, כמוסכם, ואף הפסיקו לשלם את דמי השכירות. משום כך, ביקש המשיב להורות למבקשים לפנות את הדירה ולהשיב לו את החזקה בה. מנגד, טענה מבקשת 1 כי המבקשים מעולם לא מכרו את דירתם למשיב, וכי המסמכים שעל בסיסם בוצעה העברת הבעלות, זויפו. במקביל, פתחה מבקשת 1 בהליך נפרד בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 7397-01-14), ובו ביקשה סעד הצהרתי בדמות הכרה בבעלות המבקשים על הדירה – תוך שינוי הרישום הנוכחי, המבוסס, לדבריה, על מסמכים מזויפים (להלן: תביעת הזיוף ). בשלב מסוים, הסכימו הצדדים כי יינתן בתביעת הפינוי פסק דין המורה על פינוי הדירה – תוך שביצועו יעוכב עד להכרעה בתביעת הזיוף. כמו כן, הוסכם כי המבקשים יפקידו 24,000 ₪ בקופת בית המשפט. ביום 19.1.2014 ניתן להסכמה זו תוקף של פסק דין (השופטת ע' ברקוביץ ).

בשלהי שנת 2014 נמחקה, לבקשת מבקשת 1 תביעת הזיוף, ואת מקומה תפסה תובענה חדשה (ת"א 3545-02-15) אותה הגישו שני המבקשים – אשר בשלב זה כבר זכו לייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי – לבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: התובענה העיקרית ). ביום 4.2.2015 ניתן בתובענה זו צו ארעי בדבר עיכוב פינוי הדירה, בכפוף להגשת התחייבות עצמית. אולם, בדיון שנערך ביום 16.7.2015 החליט בית המשפט להתנות את המשך קיומו של הצו בהפקדת 25,000 ₪ נוספים – מלבד הסכום שכבר הופקד על ידי המבקשים בהתאם לפסק הדין בתביעת הפינוי. בית המשפט ציין כי ייחס משקל לקיום הליכים פליליים כנגד מבקש 2, מהם עולה "שלא מדובר באדם תם לכאורה". מכאן בקשת רשות הערעור.

3.

לטענת המבקשים, אין ביכולתם לגייס סכום בן 25,000 ₪. מבקש 2 הינו חולה נפש שהוכרז כחסוי, מקבץ נדבות – ולאחרונה אף הגיש בקשה לפשיטת רגל (פש"ר 2429-08-15). בנסיבות אלה, ההחלטה מושא ענייננו משמעה פינוי המבקשים מדירת מגוריהם בטרם ניתנה הכרעה בתביעתם – כך שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם. המבקשים מוסיפים שיש "סיכוי של ממש" כי יעלה בידם להוכיח את טענת הזיוף כלפי המשיב. מטעמים אלה, אין, לטענתם, מנוס מביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי. מנגד, המשיב מדגיש כי המבקשים עושים כל שביכולתם כדי לעכב את ההליכים – לרבות מחיקת תביעת הזיוף שהגישו והגשת התובענה העיקרית – ונמנעים בשיטתיות מתשלום הוצאות משפט שנפסקו לזכותו על ידי הערכאות הקודמות. עיכוב פינויים כרוך, אפוא, בנזק משמעותי ובלתי הפיך עבורו. זאת ועוד, המשיב גורס כי מבקש 2 מגייס סכומים משמעותיים, ובלתי מדווחים, מ"עבודתו" כמקבץ נדבות – כך שאין יסוד לטענת המבקשים בדבר דלותם הקיצונית. המשיב מוסיף כי יסכים להסדר שבמסגרתו תימסר לו החזקה בדירת המחלוקת, והוא יורשה להשכירה לאחרים – תוך הפקדת דמי השכירות בקופת בית המשפט, והימנעות מביצוע דיספוזיציה כלשהי. זאת, על מנת למזער את נזקיו.

יצוין כי בצד הבקשה העיקרית, הגישו המבקשים בקשה למתן צו ארעי – וזה אכן ניתן להם בהחלטות מן התאריכים 11.10.2015 ו-12.11.2015.

הכרעה

4.

לאחר העיון בחומר, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי לא פקפק בצורך להותיר את צו המניעה על כנו – ולו נוכח פסק הדין המוסכם שניתן בתביעת הפינוי – אך סבר כי בנסיבות העניין אין די בסכום שהופקד תחילה על ידי המבקשים. אכן, לא ניתן להתעלם מפרק הזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין בתביעת הפינוי – כשנתיים ימים – ומן ההפסד המצטבר שנגרם מאז למשיב, הרשום במרשם המקרקעין כבעלי הדירה. פינויים של המבקשים אינו רצוי, ולכן התקבלה בקשת העיכוב על ידי בית המשפט המחוזי. ברם, המשך מגורי המבקשים בדירה ללא תשלום אף הוא אינו רצוי – שעה שטענותיהם בדבר מצבם הכלכלי הקשה מעוררות ספק ביכולתם להשיב בעתיד את דמי השכירות למשיב, במידת הצורך. אל מורכבות זו, מתווספים הקשיים שמעוררת טענת הזיוף שהעלו המבקשים בתובענה העיקרית – הן כשלעצמה, והן לנוכח הזמן הרב שחלף מאז נרשמה עסקת המכר במרשם המקרקעין, מבלי שהמבקשים נקטו צעדים כלשהם בעניין. מבלי לקבוע מסמרות, דומה, אפוא, כי סיכויי התובענה העיקרית אינם מובהקים.

בנסיבות אלה, ולאור הספקות באשר לתום ליבו של מבקש 2 – ספקות המעוגנים בעצם ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום – נכון היה להתנות את המשך עיכוב הביצוע בהפקדת סכום נוסף. אף אם ניתן היה לקבוע סכום נמוך במעט, נדמה כי בראיה כוללת העניין אינו מצדיק מתן רשות ערעור. בהקשר זה יש לציין כי המבקשים לא פרשו בפנינו תשתית עובדתית מלאה באשר למצבם הכלכלי; כך, למשל, חלק מן המסמכים שצורפו – לרבות תדפיסי חשבון הבנק – אינם עדכניים. נוכח הפגיעה לכאורה במשיב כתוצאה מהמשך מגורי המבקשים בדירה ללא תשלום, כמפורט לעיל, אין להסתפק בקביעת סכום הפקדה מעין-סמלי. שיעור ההפקדה חייב לאזן כהלכה בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים. אשר על כן, איני מוצא מקום להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, מה גם שמדובר בהחלטה שעניינה מתן סעד זמני – על כל המשתמע מכך לגבי היקף התערבותה של ערכאת הערעור (ראו, למשל, רע"א 4717/13 גאליה נ' חלאילה (21.1.2014)).

5.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. המועד להפקדת הסכום שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מוארך ב-30 יום ממועד מתן החלטה זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.