רע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ. משה אינגדיג

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 36824-12-15, כבוד השופט א' רומנוב ), בגדרה התקבלה באופן חלקי בקשת

משיבה 3, חברת מרכז הפעמון בע"מ (להלן: חברת מרכז הפעמון ) לביטול צווי עיקול זמניים. במסגרת זו, נקבע כי עיקול זמני שהוטל על נכס מקרקעין בירושלים הרשום על שמה, והידוע כ"מרכז הפעמון" (להלן: מרכז הפעמון או: הנכס ), יבוטל – וכנגד כך מופנית בקשה זו; ואילו עיקול זמני שהוטל על מניותיה של חברת מרכז הפעמון יעמוד על כנו.

1.

ברקע למתן צווי העיקול הזמניים, תביעה שהגישה המבקשת נגד משיב 1 (להלן: המשיב ) ומשיבה 2, על סך כ-6.7 מיליון יורו, בקשר לעסקה לרכישת מקרקעין ברומניה.

עוד

טרם הגשת התביעה , בחודש יולי 2015, בית המשפט המחוזי בירושלים נעתר לבקשת המבקשת להטיל עיקול ארעי על נכסים שונים שנטען כי הם בבעלות המשיב, בהם נכסי מקרקעין, כלי-רכב וחברות. כעבור כחודש, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי הצו הארעי יהפוך לזמני, אך זאת בכפוף למחיקת 4 נכסים מהצו, ובהם נכס מרכז הפעמון. בקשר לנכס זה הוסבר כי "לא הוכחה זיקה בעלות ברורה בין אינדיג ( המשיב ) לבין החברה ההולנדית שהיא בעלת המניות של חברת מרכז הפעמון, למעט היותו דירקטור בחברה..." (הפ"ב 41393-07-15, כבוד השופט מ' י' הכהן ). יוער, כי בקשה למתן רשות ערעור שהגיש המשיב על ההחלטה לקבל את בקשת העיקול הזמני – נדחתה על ידי בית משפט זה (רע"א 8019/15, כבוד השופט י' דנציגר ).

בהמשך, בחודש יולי 2016, לאחר שהמבקשת הגישה את התביעה בתיק העיקרי, היא פנתה בבקשה חדשה למתן סעדים זמניים, בפרט ביחס לנכס מרכז הפעמון, וזאת לטענתה לנוכח גילויים חדשים ביחס לזיקת המשיב לנכס. בית המשפט המחוזי בירושלים הורה על מתן צו לעיקול הזכויות בנכס בלשכת רישום המקרקעין וכן לעיקול מניותיה של חברת מרכז הפעמון.

2.

ההחלטה מושא הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, היא החלטת בית המשפט המחוזי ביחס לבקשת חברת מרכז הפעמון לביטול הצווים האמורים. בית המשפט המחוזי החליט כאמור לקבל את הבקשה בחלקה, כך שהעיקול על נכס מרכז הפעמון בוטל, והעיקול על המניות נותר על כנו. בית המשפט קמא קבע, במישור העובדתי, כי המשיב הוא הבעלים היחיד, באמצעות שרשור חברות, של הזכויות בנכס מרכז הפעמון. לצד האמור, נדחו טענות המבקשת לפיהן המשיב הוא הבעלים של נכס "מרכז הפעמון" באופן אישי , או כי חברת מרכז הפעמון מחזיקה בנכס בנאמנות עבור המשיב. כמסקנה, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן להטיל עיקול על נכס מרכז הפעמון , שכן לא עלה בידי המבקשת לשכנע כי מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות הרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות או החוק ) ולפסיקה. בית המשפט התייחס בפרט לטענת התובעת כי יש להחיל את הוראות סעיף 6(ב) לחוק, וקבע כי גם על פי אמות המידה של סעיף זה – אין הצדקה לבצע הרמת מסך במקרה דנא.

3.

במסגרת הבקשה שבפניי, מלינה המבקשת על ההחלטה לבטל את צו העיקול על נכס מרכז הפעמון. במוקד, נטען כי מקרנו עומד בתנאי סעיף 6 לחוק החברות לצורך הרמת מסך. בפרט, לשיטת המבקשת, המשיב עשה שימוש באישיות הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם" (סעיף 6(א)(1)(א)), שכן הטעה את בית המשפט בעבר בטוֹענו כי אין זיקה בינו לבין הנכס. לשיטתה, ניסיונותיו להרחיק עצמו מבעלות בנכס בעת הדיונים בעיקולים מהווה תרמית, הונאה – ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. עוד נטען, כי בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק, מקרנו הוא בין המקרים בהם יש " לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה...", שכן "בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן", באשר המשיב הוא בעל המניות היחיד של חברת מרכז הפעמון, שהנכס כאמור רשום על שמה. לצד האמור, המבקשת טוענת כי בית המשפט קמא, לא ראה את החשש הממשי מהברחת נכסים במקרנו.

חברת מרכז הפעמון, שבה התייחסה בתגובתה לטענות שונות שהעלתה בפני בית משפט קמא, לרבות טענתה כי המשיב אינו הבעלים היחיד בחברה בשרשור . מכל מקום, טוענת חברת מרכז הפעמון כי המבקשת למעשה מנסה "לדלג" על שלושה מסכי התאגדות: שלוש חברות, ששתיים מהן חברות זרות שסעיף 6 לחוק החברות לא חל עליהן. הודגש, כי בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, שהמשיב אינו הבעלי ם באופן אישי של הנכס שעיקולו התבקש.

עוד הובהר, כי נכס מרכז הפעמון היה בבעלות חברת מרכז הפעמון שנים ארוכות לפני שנעשה המשיב בעל מניות, כך שאין מדובר במצב בו נכס מוסתר אצל חברה כדי להקשות על תביעה נגד בעל מניות.

דיון והכרעה

4.

סעיף 6 לחוק החברות מסדיר את האפשרות להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין חברה לבין בעלי מניותיה. ככלל, אמצעי זה מהווה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, המוסדר בסעיף 4 לחוק החברות. קולה של הפסיקה, וכן רוחו של חוק החברות – וביתר שאת לאחר תיקון מס' 3 לחוק – מורינו להשתמש באמצעי זה במ שׂ ורה ובאופן זהיר, תוך הגנה על גבולותיו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (להרחבה ראו ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ , סג(1) 548, פסקאות 70-67 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2009); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי , פ''ד סד(1) 398 , פסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ופסקאות 78-76 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (בדעת מיעוט) (1.8.2010); בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה , פסקה 8 לפסק דינה של השופטת א' חיות וההפניות שם (5.4.2017); כן ראו דברי הסבר להצעת חוק החברות (תיקון ), התשס"ב – 2002 ; לסקירת הנושא בהרחבה, ראו אירית חביב-סגל דיני חברות – כרך א' 325-318, 341-339 (2007) ).

יושם אל לב, כהערה מקדמית, כי בענייננו נקבע ש הנכס אינו בבעלותו של המשיב באופן אישי, וכי הוא רשום בלשכת רישום המקרקעין על שם החברה. אם כן, הסעד הנידון הוא עיקול זמני של נכס של חברה , עקב חוב של בעל מניה. מכאן הפנייה לשאלה אם ניתן להרים את מסך ההתאגדות. יפה בהקשר זה הסברו של נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר אורי גורן ביחס לעיקול זמני: "ניתן לעקל נכס אפילו

אינו רשום על שם הנתבע, כאשר קיימת אפשרות להרים את המסך שבין הנתבע לבין החברה שבבעלותה נמצא הנכס. לשם כך יש לבחון בעת הגשת הבקשה לעיקול את מצב הזכויות בתאגידים הרלוונטיים. אם הוכח כי החברה במבנה פעילותה הקיים מקיימת בפועל יחסים של יחידה כלכלית אחת עם הנתבע, העיקול אפשרי..." (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

918 (2015); וראו הפנייתו לרע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61 (1997)).

עוד יוער, כי האכסניה בחוק החברות הרלוונטית לסוג זה של הרמת מסך, אינה בסעיף 6(א) לחוק, העוסק בייחוס "חוב של חברה לבעל מניה בה", כי אם בסעיף 6(ב) לחוק. לסעיף זה שימושים שונים, אולם לענייננו רלוונטית האפשרות המוסדרת בו לייחס חובה של בעל מניה לחברה (להרחבה אודות שימושים אחרים בסעיף, גם לטובת בעלי מניות, ראו: יחיאל בהט חברות – החוק החדש והדין לאחר תיקון 16 – כרך א' 162-158 (מהדורה 12, 2011); ולמשל בהקשר של תביעה נגזרת מרובה, ראו רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי (27.8.2014)). במסגרת סעיף 6(ב) הותיר המחוקק לבית המשפט שיקול דעת לבחון אם בנסיבותיו של כל מקרה "צודק ונכון" להרים את פרגוד ההתאגדות, בהתאם לכוונת הדין או ההסכם, כך:

"(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו".

השאלה מה "צודק ונכון" בסעיף 6 בכללותו, טרם פורשה במלואה, ותוכנה מתגבש מנסיבותיו של מקרה אחד למשנהו (למשל, הוצגה העמדה כי מונח זה משקף את עקרון תום הלב ( ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ , פסקות י"ג-י"ח לפסק-דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין

(16.1.2005) , בדעת יחיד לעניין זה. כמו כן, הובעה עמדה, כי הסטנדרט הקבוע בסעיף 6(ב) גמיש יותר בהשוואה להוראות סעיף 6(א), וראו רשף חן "עיקר התיקונים בתיקון מס' 3 לחוק החברות" תאגידים ב(3) 1, 5 (2005), וכן פסיקת חברי, השופט נ' סולברג , בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9628-07 לוי נ' ששון אנא לוי בע"מ (13.5.2010) ). יצוין, כי בספרות הובעה עמדה, לפיה השיקולים הכלליים שעוצבו בפסיקה לאורך השנים, גם ביחס לסעיף 6(א), יפים גם לניתוח הרמת מסך תחת סעיף 6(ב), כדברי המלומד ע' ליכט :

"סעיף קטן 6(ב) עוסק בקבוצת מקרים אחרת של הרמות מסך. מבחינה מהותית, אין בסעיף זה יותר מאשר חזרה על סמכות בית המשפט לתת סעד שייראה לו צודק ונכון בנסיבות העניין. לעיל עמדנו על השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת היסוד הנורמטיבי של "צודק ונכון" לעניין הרמת מסך. לאמיתו של דבר, אין הבדל מהותי בין שיקולים אלה לעניין הרמת מסך במסגרת סעיף קטן (א) להרמת מסך במסגרת סעיף קטן (ב). זו כזו צריכות להיעשות במקרים חריגים וכאשר הדבר צודק ונכון" (עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב(3) 65, 86 (2005)).

5.

ומדברים כלליים אלה נשוב לענייננו.

לאחר עיון בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשה ובחומר שהוגש – איני סבור כי עניין לנו באחד מאותם מקרים חריגים, המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות, תוך סטייה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כך ביתר שאת לנוכח המסגרת הדיונית בה אנו מצויים – בקשה למתן רשות ערעור, בעניין סעד זמני. בתחום האחרון, שיקול הדעת המסור לערכאה המבררת רחב הוא. הממצאים העובדתיים אינם סופיים, אלא נועדו לשרת הכרעה במסגרת הבקשה הזמנית. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים חריגים (ראו, למשל, רע"א 4717/13

גאליה נ' חלאילה פסקה 4 וההפניות שם (21.1.2014) ) . לדידי, ענייננו אינו נמנה ביניהם.

בית משפט קמא נדרש, תחילה, לשאלה האם המשיב הוא הבעלים של החברה. נקבע, חרף טענות המשיב, על-סמך החומר והראיות שהוגשו, כי המשיב הוא הבעלים היחיד של הזכויות, אך זאת באמצעות שרשור חברות. אכן, לנתון זה, בדבר זיקת המשיב לחברה, עשוי להינתן משקל במסגרת הרמת מסך – אך כפי שיוסבר להלן – אין די בו כשלעצמו . אלא, יש להתייחס גם לאופן ניהול החברה, להתנהלות בעל המניות

– ולקשר ביניהם.

6.

בבקשה שבפניי מדגישה המבקשת כי המשיב ניסה להרחיק את עצמו מבעלות בנכס במסגרת ההליכים השונים. לעניין זה, תוערנה שתי הערות. הראשונה, היא כי במישור העובדתי, בית משפט קמא אמנם קבע שהמשיב הוא הבעלים בשרשור של הזכויות בנכס – אך זאת תוך בחינת טענות שני הצדדים, וביחס לחלק מנקודות המחלוקת, העדפת טענות המבקשת בשלב זה. עוד יודגש, כי נקבע שלא ניתן להסיק כי המשיב הוא הבעלים, באופן אישי, של הנכס. בנסיבות אלה, סבורני כי המבקשת לא הצביעה על טעות המצדיקה התערבות במסקנת בית משפט קמא כי לא הוכח שמדובר במקרה המצדיק הרמת מסך, למשל בגין תרמית.

ההערה השנייה, וכאן העיקר, היא כי מכל מקום, לצורך הרמת מסך ועיקול זמני של נכס שבבעלות החברה – לא די בכך שהמשיב הוא בעל החברה בשרשור, ואף לא בניסיון בעל מניות למזער את חלקו בחברה בהליך שמתנהל בבית המשפט. יש לזכור, כי הרמת מסך היא החריג. ייתכנו מצבים בהם יתברר כי קיים פגם בהתנהלות וביחס שבין החברה לבין בעל המניות, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות. כך, למשל, במקרה של ערבוב נכסי החברה עם נכסיו של בעל המניות, או במקרה של ניסיון להתחמק מנושים. או אז, ניסיון להכחיש את הבעלות – עשוי לקבל משקל או להוות מעין "חיזוק". ואולם, אין די בניסיון להתרחק מהחברה כשלעצמו, ללא רובד אחר המעיד על שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

המסגרת של סעיף 6 לחוק החברות – על הזהירות ביישומו וההכרה בכך שאדם רשאי להקים חברה – דורשת כי הרמת המסך, בין בסעיף 6(א) לחוק ובין בסעיף 6(ב) לחוק, תיעשה במשורה. בהתאם, דרושה הצדקה על מנת להרים את המסך ולהפיל את הפרגוד שבין החברה לבין בעל מניותיה. בענייננו, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח כי מדובר באחד המקרים המצדיקים הרמת מסך. בפרט, נדחתה טענת המבקשת לפיה ההסבר היחיד לכך שהמשיב מחזיק במרכז הפעמון באמצעות שלוש חברות, הוא ניסיונו להתחמק מנושים . עוד יוזכר, כי בית משפט קמא שלא הוכח ולא נטען בפניו כי הפעלת מרכזים מסחריים כגון מרכז הפעמון לא נהוג לה שתיעשה באמצעות תאגידים; וכן כי לא הוכח, למשל, שמדובר בחברה שההתערבות בחייה מונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים. לשון אחר, לא הוסק בשלב זה כי ביסוד החזקת הנכס באמצעות חברות עמדו שיקולים שאינם כשרים; או כי נפל פגם בהתנהלות בעל המניות ביחס לחברה בענייננו, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

אכן, הוכרע כי המשיב הוא הבעלים בשרשור של הזכויות בנכס ואף כי יש לו "זיקה עמוקה" לנכס (פסקה 16 להחלטת בית המשפט המחוזי). נתון כזה, במסגרת הבקשה לסעד זמני, מחייב את בית המשפט לתת את דעתו לתמונה המלאה. אך כך נהג בית המשפט קמא, בבוחנו את העניין בצורה עניינית ומאוזנת. כך למשל, לא הוכח כי מדובר בחברה חסרת קיום עצמאי, או כאמור, כי היא הוקמה או פועלת היום כדי להתחמק מנושים. בדומה, אין בסיס לכך שהמשיב הבריח מהחברה נכסים ללא תמורה ראויה. בהינתן כל זאת, איני מוצא להתערב במסקנת בית משפט קמא, לפיה לא הוצג בסיס לחציית הקו לעבר התוצאה של הרמת מסך.

7.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, העיקול שהוטל בלשכת רישום המקרקעין על נכס "מרכז הפעמון" בטל. החלטת עיכוב הביצוע בטלה גם היא. בנסיבות העניין, לרבות קביעותיו של בית משפט קמא והיקף ומהות תגובות משיבים 1 ו-2, אסתפק בקביעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד מופחתים, עבור משיבה 3 בלבד, בסך 7,000 ש"ח.