רע"א 8019/15 משה אינדיג נ. חברת טקסס אחזקות בע"מ (Texas Holdings Ltd)

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' י' הכהן ) בהפ"ב 41393-07-15 מיום 24.8.2015, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשתה של חברת טקסס אחזקות בע"מ (להלן: המשיבה ) להטלת עיקולים זמניים על נכסים וזכויות השייכים למשה אינדיג (להלן: המבקש ).

רקע והליכים קודמים

1.

ברקע הסכסוך ניצב מיזם נדל"ני ברומניה שנרקם במהלך השנים 2006 ו-2007 ובו נטלו חלק מספר חברות, גופים ואנשי עסקים. בין החברות שהשקיעו כסף במיזם היתה גם המשיבה, אשר השקיעה סכום נומינאלי של 2,333,331 יורו לאחר שהמבקש הציג לפניה את ההזדמנות העסקית הגלומה במיזם. במסגרת המיזם, רכשו השותפים חלקת קרקע ברומניה. אולם, בסופו של דבר, השקעה זו לא הניבה פירות, והלכה למעשה לא עלה בידי השותפים למיזם לממש את כספי השקעתם. בעקבות זאת, פנתה המשיבה אל המבקש וביקשה לקבל בחזרה את הכספים שאותם השקיעה במיזם.

2.

באשר לאירועים שהתרחשו לאחר קריסת המיזם, הצדדים חלוקים.

לגרסת המשיבה, הצדדים ערכו שני הסכמים – הראשון מיום 3.12.2007 והשני מיום 23.6.2008 – במסגרתם הועמד סכום החוב של המבקש למשיבה על סך מעודכן של 2,968,000 יורו, וכן נקבע כי על המשיב לפרוע את מלוא החוב עד ליום 31.12.2008. עוד נטען כי על פי סעיף 13 להסכם השני, התחייב המבקש להפקיד את מניותיו בחברת ספארדל בע"מ (להלן: חברת ספארדל ) בידי בא כוחה של המשיבה כערובה לפירעון החוב, וזאת תוך 30 יום ממועד חתימת ההסכם. לטענת המשיבה, מאז סוף שנת 2008 היא פועלת לגביית החוב, כאשר היא נענית לעתים תכופות בהבטחות והתחייבויות סרק להשבת הכסף. עוד נטען כי בשלהי שנת 2013 התכתבו באי כוחם של הצדדים בניסיון להגיע להסדר שיאפשר את דחיית מועד פירעון החוב.

לגרסת המבקש, אמנם הבהיר למשיבה כי היא זכאית לקבל את כספי השקעתה בתור משקיעה במיזם, אך התנגד בתוקף לאפשרות כי הכספים שהושקעו על ידה יומרו לחוב אישי שלו כלפיה. לטענתו, כל שהוסכם הוא כי השקעתה של המשיבה תושב לה מתוך פירות הקרקע ברומניה, ולא ממקורות כספיים אישיים שלו. בתוך כך מדגיש המבקש כי לא קיבל לכיסו אף לא אגורה מכספי ההשקעה וכי גם כל יתר השותפים במיזם לא קיבלו בחזרה את השקעתם.

3.

ביום 9.7.2015 שלחה המשיבה מכתב למבקש בו היא הודיעה על כוונתה להפעיל את תניית הבוררות שנכללה בסעיף 14 להסכם מיום 23.6.2008. לטענת המשיבה, בתגובה למכתב זה שלח המבקש מסרון לאחד מבעליה של המשיבה, בו נכתב בין היתר "עד שאני קבור באדמה וזה מה שאתם רוצים אלחם עד שאורידכם לשאול תחתי או איתי ניפגש בגיהנום". בעקבות התפתחויות אלה, ביום 20.7.2015 – יום לפני היציאה לפגרת בתי המשפט – הגישה המשיבה את בקשת העיקול מושא ההליכים דנן. ביום 24.7.2015 נתן בית המשפט המחוזי צו עיקול ארעי במעמד צד אחד, וזאת כנגד הפקדת ערבות של שני ערבים בנוסף להפקדת סכום של 250,000 ש"ח. ביום 3.8.2015 הוגשה תגובת המבקש לבקשת העיקול, וכן התקיים דיון הוכחות.

4.

לטענת המבקש, בקשת העיקול הוגשה בשיהוי ניכר. עוד נטען כי ההסכמים הנטענים שנחתמו בין הצדדים אינם חתומים ולחילופין נושאים חתימות מזויפות. כמו כן נטען כי אין כל יסוד לחשש כי יבקש להבריח את נכסיו וכי מעולם לא התחמק מפניותיה של המשיבה.

5.

בהחלטתו מיום 24.8.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העיקול. בית המשפט קבע כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים אינה בדבר עצם קיום חוב של המבקש כלפי המשיבה, אלא בשאלה האם מדובר אך בהחזרת הסכום שאותו השקיעה המשיבה במיזם או לחילופין בהלוואה אישית נושאית ריבית גבוהה. עוד התרשם בית המשפט, על בסיס חקירתו הנגדית של המבקש והמסמכים שהוצגו לו במהלך החקירה, כי הכיר לאורך השנים בהתחייבות הנובעת מההסכם מיום 23.6.2008 לשלם למשיבה חוב בסך של 2,968,000 יורו. כמו כן התרשם בית המשפט כי המבקש הציג את עצמו כנציגה של חברת ספארדל וכי התחייב להעביר את מניותיו בחברת ספארדל כבטוחה לפירעון החוב. עוד קבע בית המשפט כי המסמכים שהוצגו במהלך הדיון מלמדים על כך שבין הצדדים התנהל משא ומתן ממושך שארך לפחות עד לחודש מרץ 2014, במסגרתו הועלו הצעות שונות להסדר חוב. אשר על כן, דחה בית המשפט את הטענה כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר. עוד נקבע כי התשתית הראייתית שאותה ביססה המשיבה מספיקה לצורך הבקשה לעיקול זמני, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המשיבה. משכך, הורה בית המשפט כי צו העיקול הארעי שניתן ביום 24.7.2015 יומר בצו עיקול זמני.

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות הצדדים בבקשה

6.

המבקש ממקד את בקשתו במספר טענות מרכזיות. ראשית , נטען כי יש מקום לקבוע כי על בקשת העיקול חלה התיישנות ניכרת וכן כי בקשה זו לוקה בשיהוי משמעותי. בתוך כך נטען כי היה על המשיבה להגיש את בקשת העיקול בסוף שנת 2013, או אז הסתיים, לכאורה, המשא ומתן בין הצדדים. זאת ועוד, החוזה המחייב היחיד בין הצדדים – שתוכנו אינו נוגע במישרין לבקשת העיקול – נכרת בחודש ינואר 2007, כך שהבקשה התיישנה בחודש ינואר 2014 לכל המאוחר. שנית , נטען כי התשתית הראייתית שהונחה על ידי המשיבה אינה מספקת כלל ועיקר. לטענת המבקש, ההסכם הראשון שאליו מפנה המשיבה נושא חתימות מזויפות, בעוד ההסכם המאוחר כלל אינו כולל את חתימתו של המבקש. שלישית , טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתו. לטענתו, לוּ היה רוצה להבריח נכסים, יכול היה לעשות כן ללא כל קושי במהלך שמונה השנים שקדמו להגשת בקשת העיקול. רביעית , נטען כי מכלול נסיבות העניין – לרבות אי המצאת בקשת העיקול כדין, הגשת הבקשה ללא רשימת נספחים, הגשת הבקשה דווקא ביום היציאה לפגרה, והעובדה כי נכון ליום 24.11.2015 טרם מונה בורר – מלמדות על חוסר תום ליבה של המשיבה, ומצדיקות לפיכך את שלילת הסעד הזמני שהוענק לה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

8.

כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים [ראו: רע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ , פסקה 9 (2.4.2015); רע"א 5534/14 לוגסי נ' ארגון מגדלי הדגים בישראל אגודה שיתופית ארצית בע"מ , פסקה 9 (19.8.2014); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 207-206 (מהדורה 11, 2013) (להלן: גורן )]. בנסיבות העניין, הניתוח שאותו ערך בית המשפט המחוזי התייחס – בקצרה אמנם – לכל אחד משלושת השיקולים העיקריים שאותם על בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה המגבשות עילת תביעה; מאזן הנוחות בין הצדדים; ושיקולי יושר [ראו והשוו: תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי , פסקה 24 (20.9.2011) (להלן: עניין אקסלרוד ); גורן , עמ' 918-910]. לאחר ששקלתי בדבר, סבורני כי אין הצדקה להתערב במסקנה שאליה הגיע בית המשפט על סמך שיקולים אלו. להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנה זו.

9.

אשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לביסוסה של עילת תביעה ; בית המשפט המחוזי עמד על כך שבפועל אין מחלוקת של ממש ביחס לעצם קיומו של חוב שאותו חב המבקש כלפי המשיבה. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתסמך על חקירתו הנגדית של המבקש מיום 3.8.2015 וכן בהסתמך על המסמכים שהוצגו למבקש במהלך חקירה זו. לאחר עיון בפרוטוקול, נחה דעתי כי קביעתו של בית המשפט מבוססת כדבעי על החומר שהונח לפניו. אכן, מבלי לקבוע מסמרות, חומר הראיות הקיים בשלב זה מצביע, לפחות על פני הדברים, על תוקפן המחייב של ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בחודש יוני 2008. אדגיש כי לא נעלמו מעינַי טענות המבקש לפיהן המשיבה הציגה מסמכים הנושאים חתימות מזויפות. דא עקא, טענות אלה כרוכות בבירור עובדתי – לרבות חקירת מומחים – ולכן מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי. בעת הזאת, ובטרם נערך בירור עובדתי כאמור, לא ניתן לקבוע באיזו מידה, אם בכלל, מכרסמות טענות המבקש בתשתית הראייתית שעליה הסתמך בית המשפט. ודוק, בשים לב לכלל לפיו בית משפט זה לא ייטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים כגון דא, רק חולשה ראייתית משמעותית תצדיק סטייה ממסקנתו של בית המשפט. אשר לטענת ההתיישנות; אין ספק כי טענה זו עשויה, לכאורה, להפחית מסיכויי התביעה. המבקש טען טענה זו בקצרה וללא פירוט של ממש, ודומה כי לא בכדי. ככל שיוצאים מנקודת הנחה – אשר מבוססת כאמור על התשתית הלכאורית הקיימת בשלב הנוכחי של ההליך – לפיה המבקש הכיר בהתחייבויות הנובעות מההסכם שתאריכו 23.6.2008, ונוכח העובדה שסעיף 4 להסכם קובע כי המועד האחרון לפירעון החוב הינו ה-31.12.2008, ברי כי חלפו פחות משבע שנים ממועד התגבשות העילה ועד ליום בו נשלחה הבקשה לקיום בוררות.

10.

אשר למאזן הנוחות ; לטענת המבקש, הנזקים שייגרמו לו כתוצאה מהטלת העיקול גדולים בהרבה מהנזקים שעשויים להיגרם למשיבה אילו לא יוטל עיקול. בתוך כך נטען כי אין בנסיבות העניין יסוד סביר להניח כי המבקש יפעל להבריח את נכסיו מתוך כוונה להתחמק מתשלום החוב, בפרט נוכח ההזדמנויות הרבות שהיו למבקש להבריח נכסים עובר לשליחת הבקשה לקיום בוררות. לדידי, אין בטענה זו ממש. אמת, למבקש היו לכאורה הזדמנויות רבות – במשך תקופה בת כשמונה שנים – להבריח נכסים. ברם, יהיה זה שגוי להניח כי החשש מפני הברחת נכסים בתקופה שקדמה ליום שליחת הבקשה לקיום בוררות זהה לחשש הקיים לאחריה. מחומר הראיות עולה כי עובר לשליחת הבקשה לקיום בוררות הצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם, הגם שמדובר במשא ומתן לא תדיר ולא רציף. עם שליחת הבקשה לקיום הבוררות, הבינו שני הצדדים כי משא ומתן זה הגיע לקיצו, ולא מן הנמנע כי המבקש הגיע למסקנה כי עקב התנעת הליכי בוררות, יתקשה להמשיך ולדחות את תשלום חובותיו הנטענים. הווה אומר, שליחת הבקשה לקיום בוררות מהווה מעין "נקודת שבר" – כפי שניתן להסיק גם מתוכן המסרון שאותו שלח המבקש בתגובה לבקשה לקיום בוררות – שלאחריה חדלו היחסים להתנהל על מי מנוחות. אך טבעי הוא כי במצב כזה, משמוצו הניסיונות להביא לסיום הסכסוך ללא התערבות חיצונית, יהיה בעל החוב מעוניין לוודא כי החייב יוכל לעמוד בהתחייבויותיו באמצעות הטלת עיקול. קל וחומר בענייננו, כאשר הנסיבות כוללות חוב כספי משמעותי שהמועד המקורי לתשלומו חלף לפני למעלה משש שנים; אי בהירות ביחס למצבת נכסיו של המבקש, לרבות אינדיקציות לכך שאין לו נכסים משמעותיים בישראל; ואי העברת הבטוחות שעליהן הסכימו הצדדים – לכאורה – עוד בשנת 2008. אם לא די בכך, המבקש לא נימק מדוע לטענתו הנזקים שייגרמו לו בעקבות העיקול הם "בלתי הפיכים", ועל כן איני רואה מקום לייחס משקל של ממש לטענה זו. למעלה מן הצורך אוסיף כי בנסיבות העניין, גם אם הייתי מניח כי מאזן הנוחות הוא "מאוזן" לחלוטין או אף נוטה במידת מה לטובת המבקש, לא היה בכך כדי לגרוע ממסקנתי. הטעם לכך הוא "מקבילית הכוחות" שבין מאזן הנוחות לבין עצמתה הלכאורית של עילת התביעה (ראו: עניין אקסלרוד , פסקה 24 והאסמכתאות שם ). במקרה דנן, מקום בו קיימת לכאורה הסכמה על קיומו של החוב המצוי בלב עילת התביעה, אין לדרוש מהמשיבה להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה.

11.

אשר לשיקולי יושר ; בעניין זה העלה המבקש טענות הן לעניין קיומו של שיהוי משמעותי והן לעניין חוסר תום ליבה של המשיבה. למעשה, שתי הטענות שלובות זו בזו, שכן טענת השיהוי מתייחס למועד הגשת הבקשה לסעד זמני בעוד שטענת חוסר תום הלב מתייחסת לאופן הגשת הבקשה. אשר לטענת השיהוי; בנסיבות העניין, יש לדידי לבחון את טענת השיהוי ביחס למועד שבו נשלחה הבקשה לקיום בוררות. ההיגיון המנחה בהקשר הזה הוא אותו ההיגיון שעליו עמדתי לעיל – העברת הסכסוך לבוררות היא מעין "נקודת שבר" המשנה את הסטאטוס קוו ששרר בין הצדדים עד לאותו שלב. אין מדובר בבקשה לסעד זמני שהוגשה לאחר שבמשך שנים לא היו מגעים בין הצדדים – אלא בבקשה לסעד זמני שאותה הגישה המשיבה פחות מעשרה ימים לאחר שהביעה את רצונה לפתור את הסכסוך בדרך של בוררות. בנוסף, סבור גם אני, כבית המשפט המחוזי, כי לא עלה בידי המבקש לשכנע כי עצם הבקשה לקיום בוררות נשלחה בשיהוי ניכר. ער אני לכך שהבקשה לקיום בוררות נשלחה כעבור למעלה משנה מהמועד האחרון שבו ניהלו הצדדים משא ומתן, אך אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש הסתמך על עיכוב זה או לכך שנגרם לו נזק בעקבותיו, ומכל מקום לא מדובר בשיהוי בן שמונה שנים כפי שמנסה המבקש לטעון. אשר לטענות בדבר אופן הגשת הבקשה; בהיעדר ממצאים של הערכאה הדיונית לעניין זה, לא ניתן לקבוע קביעות נחרצות בסוגיה. המבקש מצביע לכאורה על מספר פגמים דיוניים בלתי מבוטלים, אך אני סבור כי בשלב זה – בהיעדר ממצאים לעניין התנהלות המשיבה ובשים לב לכלל אי ההתערבות שחל בבקשות מסוגה של הבקשה דנן – לא ניתן לקבוע כי התנהלות המשיבה מצדיקה כשלעצמה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

12.

לפני סיום, רואה אני לנכון להעיר שתי הערות. ראשית , ככל שבהליך העיקרי יצליח המבקש להצביע על חולשות בראיות המגבשות את עילת התביעה – במיוחד לאור טענותיו בדבר זיוף מסמכים – פתוחה לפניו הדרך לבקש "עיון מחדש" בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וזאת מכוח תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי. שנית , אין להתעלם מכך שהמשיבה הפקידה סכום כסף לא מבוטל – 250,000 ש"ח – כערובה לנזקיו של המבקש כתוצאה מצו העיקול הזמני. דהיינו, גם אם חלו, לשיטת המבקש, עיכובים מסוימים בתהליך מינוי הבורר, וגם אם אניח כי עיכובים אלו הסבו למבקש נזקים מסוימים, אין סיבה לחשוש כי ייצא וידיו על ראשו במידה שיזכה בהליך העיקרי.

13.

הבקשה נדחית, איפוא. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.