רע"א 8429/19 איגור יצחק מבלון מבליאנוב נ. seberbank of russia

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ ) בפש"ר 40217-03-18 מיום 18.11.2019. החלטה זו ניתנה בעקבות פסק דינו של בית משפט זה, בערעור שהגיש המשיב 1 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נדחתה בקשתו למתן צו כינוס לנכסי המבקש (ע"א 7499/18 Seberbank of

Russia נ' מבלון

(18.6.2019), השופטים ניל הנדל , יצחק עמית ו אלכס שטיין ) (להלן: " פסק הדין בערעור ") . במסגרת פסק הדין בערעור, הורה בית משפט זה על החזרת העניין לבית המשפט קמא לצורך בירור קיומו של חוב באמצעות חוות דעת לעניין הדין הזר. נוכח זאת, לאחר שהגיש המשיב 1 חוות דעת כאמור, קבע בית המשפט קמא כי ככל שיוכח קיומו של חוב של המבקש כלפי המשיב 1, באמצעות חוות דעת לעניין הדין הזר, יינתן צו כינוס נגד המבקש. על החלטה זו מלין המבקש בבקשה שלפניי.

רקע והשתלשלות האירועים

1.

המבקש – מר איגור יצחק מבלון מבליאנוב – הוא איש עסקים אשר התגורר ברוסיה עד לפני כ-3 שנים (להלן: " המבקש "). ביום 26.1.2017 הוכרז המבקש כפושט רגל על ידי בית משפט מוסמך במסגרת הליך שהתקיים ברוסיה (להלן: " הליך פשיטת הרגל ברוסיה "), ומונה מנהל לנכסיו. במסגרת הליך זה, הגיש המשיב 1 – בנק הפועל ברוסיה (להלן: " הבנק ") – תביעות חוב נגד המבקש בסך כולל של כ-267 מיליון דולר. סמוך לאחר הכרזתו כפושט רגל בהליך פשיטת הרגל ברוסיה עבר המבקש יחד עם משפחתו להתגורר בישראל. משלא שב המבקש לרוסיה, פנה הבנק לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בבקשה למתן צו כינוס נגד המבקש לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: " הפקודה " ו-" הבקשה לצו כינוס ", בהתאמה), ולצידה בקשה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ליתן צו זמני לעיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש, לפי תקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקסד"א ").

2.

ביום 28.3.2018 הוציא בית המשפט המחוזי, במעמד צד אחד, צו זמני לעיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש (להלן: " צו עיכוב היציאה מהארץ "). ביום 16.10.2018 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ ) פסק דין הדוחה את הבקשה לצו כינוס, וכפועל יוצא גם את הליך פשיטת הרגל (להלן: " פסק הדין במחוזי "), והורה על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ בחלוף 5 ימים ממועד פסק הדין. במסגרת פסק דינו, בחן בית המשפט את התקיימותם של התנאים הדרושים לצורך הגשת בקשה למתן צו כינוס על ידי נושה, הקבועים בסעיף 7 לפקודה. תחילה, דן בית המשפט קמא בשאלה האם עזיבתו של המבקש את רוסיה נחשבת למעשה פשיטת רגל כהגדרתו בסעיף 5(2) לפקודה, העוסק במקרים בהם החייב התחמק במכוון מנושיו. לאחר סקירת הספרות והפסיקה, קבע בית המשפט כי אף אם המבקש עזב את רוסיה ובא לארץ בכוונה להתחמק מנושיו, אין זה מקים מעשה פשיטת רגל כהגדרת הפקודה. בנוסף, ציין כי כלל לא ברור שהמבקש הגיע לארץ מסיבה זו. לפיכך, משלא התקיים מעשה פשיטת רגל, קבע בית המשפט המחוזי כי די בכך כדי לדחות את הבקשה לצו כינוס. אף על פי כן, בבחינת למעלה מן הצורך, דן בית המשפט גם בשאלת קיומו של חוב, כדרישת סעיפים 7(1) ו-7(2) לפקודה. בעניין זה, העיר בית המשפט קמא כי הבנק מבקש להסתמך על פסקי דין זרים שניתנו על ידי בתי המשפט ברוסיה, במסגרתם אושרו תביעות חוב שהגיש נגד המבקש (להלן: " פסקי הדין הזרים "). ואולם, היות שפסקי הדין הללו לא עברו תהליך של קליטה לצורך אכיפתם בארץ, בהתאם לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק אכיפת פסקי-חוץ "), קיים קושי להסתמך עליהם לצורך הוכחת קיומו של חוב, ולכל היותר ניתן להתייחס אליהם כחוב נטען אשר שנוי במחלוקת ודורש בירור עובדתי (וככזה אינו עונה על הדרישה בפקודה). בשולי הדברים, ציין בית המשפט קמא כי בין כה וכה הבנק לא הוכיח כי למבקש יש נכסים בישראל, ולכן לא הראה כי ניהול הליכי פשיטת הרגל בישראל יניבו תועלת כלשהי לנושים. אשר על כן, דחה בית המשפט קמא את הבקשה לצו כינוס.

3.

הבנק הגיש ערעור על פסק הדין המחוזי לבית משפט זה. במסגרת הדיון בערעור, טען הבנק כי לא נדרשת קליטה של פסקי הדין הזרים, לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, לשם הוכחת קיומו של חוב לצורך פתיחה בהליכי פשיטת רגל. בנוסף, נדונה האפשרות כי התקיים מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(4) לפקודה, העוסק במקרים בהם הצהיר החייב שאין ביכולתו לשלם את חובותיו, וזאת לאור טענת בא-כוח הכונס הרשמי, לפיה מתוך הראיות וכתבי הטענות שהוגשו במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, עולה כי המבקש הודה שאיננו יכול לשלם את החוב לבנק.

4.

ביום 18.6.2019 נתן בית משפט זה את פסק הדין בערעור. במסגרת פסק דינו, קבע בית המשפט כי " ההליך שלפנינו אינו מעלה מורכבות בכל הנוגע לדרישות הדין ביחס לשיעור החוב ומועד הגשת הבקשה, אלא ביחס להוכחת החוב – פשוטו כמשמעו " (פסקה 2 לפסק הדין בערעור). באשר להוכחת קיומו של חוב, קבע בית המשפט כי "[הבנק] יכול להוכיח קיומו של חוב באמצעות הגשת חוות דעת ביחס לדין הזר, וזאת כדי ללבן את טיבו של החוב הנטען " (שם). באשר לקיומו של מעשה פשיטת רגל, קבע בית המשפט כי בכפוף להוכחת קיומו של חוב, ישנן די ראיות לביסוס מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(4) לפקודה, ביניהן הכרת המבקש כי אינו יכול לשלם את החוב (שם). אשר על כן, קבע בית משפט זה כי יש לאפשר לבנק להוכיח את קיומו של חוב באמצעות חוות דעת ביחס לדין הזר, ולצורך כך החזיר את העניין לבית המשפט קמא. בשולי הדברים, התייחס בית המשפט לצו עיכוב היציאה מהארץ, וקבע כי על בית המשפט קמא להידרש מחדש לטענות הצדדים בסוגיה זו ולדון בה לפי שיקול דעתו (שם, בפסקה 3).

החלטת בית המשפט קמא

5.

ביום 7.7.2019 הגיש הבנק בקשה להארכת צו עיכוב היציאה מהארץ, וביום 1.9.2019 הגיש חוות דעת מומחה לעניין הדין הרוסי לצורך הוכחת החוב. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים (לרבות חוות דעת נגדית מטעם המבקש וחוות דעת משלימה מטעם הבנק) והתקיים דיון ביחס לשני העניינים, ביום 18.11.2019 נתן בית המשפט קמא החלטה, במסגרתה קבע כי לאור פסק הדין בערעור, נותרה מחלוקת אחת ויחידה הדרושה הכרעה, והיא הוכחת קיומו של חוב באמצעות חוות דעת ביחס לדין הזר. כן ציין בית המשפט קמא כי בפסק הדין בערעור נקבע כי בכפוף להוכחת קיומו של חוב, ישנן די ראיות לביסוס מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(4) לפקודה. משכך, הבהיר בית המשפט כי ככל שיוכח קיומו של חוב יינתן צו כינוס נגד המבקש. בנוסף, הורה בית המשפט על הארכת צו עיכוב היציאה מהארץ עד למתן החלטה אחרת.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.

במסגרת בקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי בית המשפט קמא שגה באופן בו פירש את פסק הדין בערעור. טענתו זו נסמכת על מספר טעמים: ראשית , שב וטוען המבקש כי חוות דעת ביחס לדין הזר איננה מספיקה לצורך הכרה בקיומו של חוב, שכן

במערכת המשפט הישראלית פסקי חוץ אינם יכולים לשמש כראיה לקיומו של חוב מבלי שנקלטו כראוי בדרכים הקבועות בחוק אכיפת פסקי-חוץ; שנית , נטען כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי מתקיימים יתר התנאים הדרושים לצורך הגשת בקשת פשיטת רגל על ידי נושה הקבועים בסעיף 7 לפקודה, לרבות קיומו של מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(4) לפקודה; שלישית , טוען המבקש כי בהחלטתו להאריך את צו עיכוב היציאה מהארץ, בית המשפט קמא לא הביא בשיקוליו את החלטת בית המשפט המוסמך ברוסיה, אשר דחתה בקשה לעיכוב יציאה מרוסיה שהוגשה נגד המבקש. בשולי הדברים, מציין המבקש כי הואיל ובית המשפט קמא קבע בהחלטתו שככל שיוכח קיומו של חוב, יינתן צו כינוס נגד המבקש, הרי שהחלטתו מהווה צו בפשיטת רגל עליה ניתן לערער ב זכות , לפי סעיף 182(א) לפקודה. לחילופין, טוען הוא כי החלטת בית המשפט קמא על הארכת צו עיכוב היציאה מהארץ מהווה צו בפשיטת רגל שעליו זכות לערער. חרף זאת, בחר המבקש להגיש בקשה למתן רשות ערעור " למען הזהירות " (עמוד 4 לבקשת רשות הערעור).

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

8.

המסגרת הדיונית במקרה שלפנינו איננה שגרתית: בית המשפט המחוזי נתן פסק דין הדוחה את הבקשה למתן צו כינוס; בית המשפט העליון קיבל את הערעור, והחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי, בצירוף הנחיות כיצד עליו לפעול; בית המשפט המחוזי פירש את ההנחיות בצורה מצמצמת, והבהיר כי בכוונתו לפעול בהתאם לפרשנות זו; בקשת רשות הערעור שלפניי תוקפת החלטה זו, וטוענת כי על בית המשפט המחוזי לבחון סוגיות נוספות. פשיטא, כי במסגרת בחינת בקשה שכזו, אין מקום לעסוק אלא בשאלה האם פרשנותו של בית המשפט המחוזי להנחיות שניתנו בפסק הדין בערעור היא פרשנות נכונה. כל טענה החורגת מכך, חורגת אף מהסמכות שהייתה לבית המשפט המחוזי, וממילא אין מקומה בבקשת רשות ערעור על החלטתו.

9.

עיון בפסק הדין בערעור מלמד כי ההנחייה שניתנה בו לבית המשפט קמא הייתה הנחייה ממוקדת, כפרשנותו של בית המשפט קמא, וכי בחינה של סוגיות נוספות עומדת לכאורה בסתירה לקביעות שנכללו במפורש או במשתמע בפסק הדין בערעור. כך, טענת המבקש לפיה חוות דעת ביחס לדין הזר איננה מספיקה לצורך הוכחת קיומו של חוב, אלא יש לבצע הליך קליטה לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, עומדת לכאורה בסתירה לקביעות פסק הדין בערעור, ואיננה כלולה במסגרת ההנחיות שניתנו לבית המשפט קמא בפסק הדין בערעור. כאמור לעיל, הערעור שהגיש הבנק נסב בין היתר על קביעתו של בית המשפט קמא לפיה " קיים קושי להסתמך על החלטות ופסקי דין זרים, שטרם נקלטו, על מנת להוכיח קיומו של חוב " (סעיף 42 לפסק הדין קמא), ועניין זה אף נדון במסגרת הדיון בערעור. בהיותו מודע למחלוקת הקיימת בין הצדדים לעניין זה, קבע בית משפט זה כי " [הבנק] יכול להוכיח קיומו של חוב באמצעות הגשת חוות דעת ביחס לדין הזר, וזאת כדי ללבן את טיבו של החוב הנטען " (פסקה 2 לפסק הדין בערעור), והורה על החזרת העניין לבית המשפט קמא על מנת שתינתן לבנק אפשרות להגיש חוות דעת כאמור. ואכן, פעל הבנק על פי הנחייה זו. לוּ סבר בית משפט זה כי בשלב זה ישנו צורך בקליטת פסקי הדין הזרים בדרכים הקבועות בחוק אכיפת פסקי-חוץ, הרי שלאור קיומה של המחלוקת האמורה, יש להניח כי היה מציין זאת במפורש במסגרת פסק דינו.

10.

בדומה, גם טענותיו של המבקש כי שגה בית המשפט קמא עת קבע שהוכח קיומם של יתר התנאים הקבועים בסעיף 7 לפקודה, לרבות קיומו של מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(4) לפקודה, אינן עולות לכאורה בקנה אחד עם קביעות פסק הדין בערעור. כאמור לעיל, במסגרת פסק דינו הבהיר בית משפט זה כי ההליך " אינו מעלה מורכבות בכל הנוגע לדרישות הדין ביחס לשיעור החוב ומועד הגשת הבקשה, אלא ביחס להוכחת החוב ", וכן כי " בכפוף לקיומו של חוב מתאים – יש די ראיות לביסוסו של מעשה פשיטת רגל. ראיות אלה כוללות, בנסיבות העניין, את הכרת [המבקש] כי אינו יכול לשלם את החוב (ככל שיוכח), כדרישות סעיף 5(4) לפקודה " (פסקה 2 לפסק הדין בערעור). בכך למעשה תחם פסק הדין בערעור את גדר המחלוקת שנותרה לבירור לעניין הוכחת קיומו של חוב גרידא, והחזיר את העניין לבית המשפט קמא לשם בחינת שאלה זו בלבד.

11.

אשר על כן, אינני סבור כי בית המשפט קמא פירש שלא כהלכה את ההנחיות שניתנו במסגרת פסק הדין בערעור, ומטעם זה דין בקשת רשות ערעור להידחות. מובהר עם זאת, כי ככל שיחליט בית המשפט קמא לתת צו כינוס, טענות הצדדים לגופו של עניין שמורות להם, ויוכלו להעלותן במסגרת ערעור על החלטה זו, בכפוף לכוחו המחייב של פסק הדין בערעור.

12.

אשר לטענת המבקש ביחס להארכת צו עיכוב היציאה מהארץ, אציין כי לאחר שהגיש הבנק בקשה להארכת הצו, דן בית המשפט קמא בטענות הצדדים בסוגיה זו, כפי שהורה לו בית משפט זה. לאחר שבחן את טענות הצדדים, החליט בית המשפט קמא להיענות לבקשת הבנק ולעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 384(א) לתקסד"א ליתן צו עיכוב יציאה מהארץ. החלטה זו, שעניינה מתן סעד זמני, היא מסוג ההחלטות בהן תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (רע"א 3058/19 אילן ביוקלצ'ק בע"מ נ' סוירף , פסקה 16 (16.7.2019); רע"א 8019/15 אינדיג נ' חברת טקסס אחזקות בע"מ , פסקה 8 והאסמכתאות שם (24.12.2015). ראו גם: רע"א 7815/09 דוד נ' אקסלנס נשואה שרותי בורסה בע"מ , פסקה ח' (3.11.2009)). לא מצאתי כי ענייננו נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

13.

לפני סיום, אדרש בקצרה לטענות המבקש בדבר קיומה של זכות ערעור. ראשית , יובהר כי בהחלטתו לא הורה בית המשפט קמא על מתן צו כינוס לנכסי המבקש; שנית , באשר לצו עיכוב היציאה מהארץ – הרי שאין מדובר בצו בפשיטת רגל, אשר ניתן מכוח סעיף 57א לפקודה ואשר עליו רשאי בית המשפט להורות רק לאחר מתן צו כינוס, אלא מדובר, כאמור, בסעד זמני שניתן מכוח תקנה 384(א) לתקסד"א. משכך, ברי כי החלטת בית המשפט קמא, על שני חלקיה האמורים, אינה בגדר צו בפשיטת רגל, עליו יש זכות ערעור.

14.

סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא נתבקשו תשובות המשיבים – אין צו להוצאות.