ע"א 7499/18 seberbank of russia נ. יצחק מבלון

השופט נ' הנדל:

1.

המערער – בנק הפועל ברוסיה – הגיש לבית המשפט של פשיטת רגל בקשה למתן צו כינוס נגד משיב 1 (להלן: המשיב ). האחרון הוא איש עסקים שהוכרז כפושט רגל על ידי בית המשפט המוסמך ברוסיה, ומונה מנהל לנכסיו. באותו הליך הוגשו תביעות חוב בסך של כ-267,000,000 דולר. המשיב עבר להתגורר בישראל, בה הוא מתגורר עד היום עם משפחתו. מטרת בקשת המערער היא לאתר נכסים השייכים למשיב בישראל, ולבצע חקירות לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, והסתמך על כך שאין מעשה פשיטת רגל שעשה כהגדרת הפקודה, ודי בכך לשם דחיית הבקשה. בגדר למעלה מן הצורך נקבע כי קשה להסתמך על החלטות ופסקי דין זרים שטרם נקלטו בישראל כהוכחה לקיומו של חוב.

2.

לאחר שמיעת טענות הצדדים הגענו לתוצאה שונה מזו שאליה הגיעה ערכאה קמא. סעיף 7 לפקודה דורש כתנאי לקבלת בקשה למתן צו כינוס, בין היתר, קיומו של חוב. ההליך שלפנינו אינו מעלה מורכבות בכל הנוגע לדרישות הדין ביחס לשיעור החוב ומועד הגשת הבקשה, אלא ביחס להוכחת החוב – פשוטו כמשמעותו. בהגשת פסק דין ממדינה זרה לא די. יש להוכיח כי קיימת עילה להגשת בקשה על ידי נושה לפי הפקודה בכל הנוגע לחוב כספי. לדוגמא, ומבלי לטעת מסמרות ולמצות את העניין, עולה כי המשיב הוא ערב לחובות של חברות, אך עניין זה אינו מוכיח בהכרח לפי הדין הישראלי חבות לפי פקודת פשיטת רגל. בית המשפט המקומי אינו מומחה לדין הזר. לכן נראה כי המערער יכול להוכיח קיומו של חוב באמצעות הגשת חוות דעת ביחס לדין הזר, וזאת כדי ללבן את טיבו של החוב הנטען. בהעדר חוות דעת כזו, התוצאה היא שלא הוכח קיומו של חוב בעצם הגשת פסק הדין הזר, ודי בכך לדחות את הבקשה שהוגשה לערכאה קמא.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין החלטנו שיש מקום לאפשר למערער להגיש חוות דעת בערכאה קמא. התנאי הנוסף שעליו התבססה הכרעת ערכאה קמא הוא אי-הוכחת קיומו של "מעשה פשיטת רגל", כלשון סעיף 5 לפקודה. אמנם נכון הוא כי סעיף 5(2)(א) מתייחס לאדם שיצא מן הארץ, ולא אל אדם שהגיע אל הארץ. ברם, מהחלופות האחרות שבסעיף מתברר כי בכפוף לקיומו של חוב מתאים – יש די ראיות לביסוסו של מעשה פשיטת רגל. ראיות אלה כוללות, בנסיבות העניין, את הכרת המשיב כי אינו יכול לשלם את החוב (ככל שיוכח), כדרישת סעיף 5(4) לפקודה. עולה כי הסוגיה העובדתית של קיומו של חוב אינה עולה מעבר לנדרש, כפי שנקבע בערכאה קמא, אלא עשויה להיות לה נפקות אופרטיבית.

הנה כי כן, לא מצאנו לקבל את הערעור במובן של הפיכת התוצאה מדחיית הבקשה לקבלתה, אך מן הצד האחר איננו סבורים כי נכון יהיה להשאיר בנסיבות העניין את דחיית הבקשה על כנה מבלי לאפשר למערער להוכיח את מעשה החוב, כאמור, באמצעות חוות דעת לעניין הדין הזר. תוצאה זו תואמת את המדיניות הרצויה, ואף נראה כי אינה מטילה נטל בלתי מידתי על המערער. יצוין כי אף עמדת כונס הנכסים הרשמי מתיישבת עם המדיניות האמורה.

3.

סוף דבר, הערעור מתקבל באופן הבא: החלטת בית המשפט המחוזי בטלה, והעניין יוחזר אליו לשם קביעת דיון לאחר הגשת חוות דעת על ידי המערער, כאמור לעיל. זאת, עד לתאריך 1.9.2019. בית המשפט יהיה רשאי להאריך את המועד על פי שיקול דעתו. היה ולא תוגש חוות דעת עד למועד זה או למועד אחר שייקבע, פסק דינה של ערכאה קמא יישאר על כנו. אשר לצו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגד משיב 1 – לנוכח תוצאת פסק דיננו נראה כי על ערכאה קמא להידרש מחדש לטענות הצדדים בסוגיה זה. בנסיבות העניין, הצו שהוצא יישאר בתוקף במשך עשרים יום ממועד פסק דיננו. במהלך תקופה זו רשאי המערער להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט של פשיטת רגל, שידון בה לפי שיקול דעתו.

לנוכח התוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות.