רע"א 6513/14 ש.י. גיל פרויקטים בע"מ נ. דולב מוצרי פלסטיק (אחזקות בע"מ)

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט ) ברע"א 33122-01-14 מיום 6.8.14, במסגרתו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבות על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופט ז' ימיני ) בה"פ 34381-09-13 מיום 1.1.14. בהחלטה מיום 14.8.14 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע פסק דינו עד להכרעה בבקשה הנוכחית. עניינה של הבקשה – חילוט כתב ערבות שהמציאה המבקשת לטובת המשיבות במסגרת עסקה קבלנית בין הצדדים; בית משפט השלום עיכב את מימוש הערבות ובית המשפט המחוזי נתן רשות ערעור קיבל ערעור על כך.

רקע והליכים

ב.

המבקשת, חברה קבלנית לביצוע פרויקטים, התקשרה עם המשיבות, מפעילות מפעל פלסטיק בקיבוץ דביר, בהסכם מיום 16.5.12 לביצוע עבודות שייעודן הרחבת המפעל (להלן הפרויקט ). היקף הפרויקט הועמד על סך 5,690,897 ש"ח בתוספת מע"מ. בהסכם נקבע, כי על המבקשת להשלים את ביצוע הפרויקט תוך 6 חודשים ממועד קבלת צו התחלת עבודה, דהיינו עד ליום 15.11.12, ונקבעו פיצויים מוסכמים למקרה של אי-עמידה בלוח הזמנים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי ידוע למבקשת בעת חתימת ההסכם שתכניות הביצוע אינן מוכנות ויוכנו תוך כדי העבודה, וכי אין בכך כדי להאריך את הזמן הקבוע בהסכם לביצוע העבודה. כן התקשרו המשיבות בחוזה עם חברת "וקסמן גוברין טל-יוסף בע"מ" (להלן החברה המפקחת ), כדי שזו תפקח על ביצוע הפרויקט. ביום 20.5.12, ובהתאם להסכם בין הצדדים, המציאה המבקשת כתב ערבות בנקאית מבנק דיסקונט לטובת המשיבות בסך 578,568 ש"ח.

ג.

הפרויקט הושלם ביום 28.5.13, כ-7 חודשים לאחר המועד שנקבע בהסכם, ובעלות של 6,873,652 ש"ח בתוספת מע"מ, הכוללים עבודות נוספות שביצעה המבקשת, לבקשת המשיבות, בשיעור של למעלה מ-21 אחוזים מהיקף הפרויקט כפי שנקבע בתחילה. ביום 30.6.13 העבירה המבקשת את הפרויקט לידי המשיבות, ובסמוך לאחר מועד זה הגישה להן חשבון סופי בסך 1,006,847 ש"ח. במכתב מיום 17.7.13 אישרה החברה המפקחת את החשבון, אך המליצה למשיבות שלא לשלמו עד לבירור מהות האיחור שחל בהשלמת הפרויקט. במכתב המפקחת מיום 10.9.13 נקבע, כי שווי התמורה הוא אכן כפי שהציגה המבקשת, אך בשקלול שווי הפיגור במסירת הפרויקט,

אשר נגרם לשיטתה בשל התנהלות המבקשת, על המבקשת לשלם למשיבות סך של 2,281,110 ש"ח.

ד.

במקביל לכך, ביום 13.8.13 הגישה המבקשת כנגד המשיבות תביעה כספית בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 2750-08-13) על סכום החשבונית שהגישה למשיבות. בתביעתה טענה המבקשת, כי לאחר שאושר התשלום על ידי החברה המפקחת מסרה המחאות לקבלני המשנה והספקים שעבדו על הפרויקט מטעמה, ומשהמשיבות סירבו לשלם את החשבון, נקלעה לקשיים כלכליים. ביום 10.9.13 פנו המשיבות לבנק דיסקונט בדרישה לחילוט הערבות הבנקאית; ביום 17.9.13 הגישה המבקשת לבית משפט השלום ברמלה (ה"פ 34389-01-14) המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, לפיו פקע תוקפו של כתב הערבות, ובקשה למתן צו ארעי שיורה לבנק להימנע מחילוט כתב הערבות עד להכרעה בתיק. נטען בין היתר, כי כתב הערבות שהמציאה המבקשת פקע ביום 30.6.13, הוא מועד מסירת הפרויקט לידי המשיבות. בו ביום נתן בית משפט השלום צו זמני לעיכוב ביצוע מימוש הערבות עד לתום הדיון בנושא. ביום 30.9.13, במסגרת ת"א 2750-08-13, הגישו המשיבות תביעה שכנגד על סך 2,281,110 ש"ח, סכום החוב הנטען של המבקשת כלפיהן על פי מכתבה של החברה המפקחת. לשלמות התמונה יוער, כי בהחלטה מיום 11.2.14 (בש"א 514/14) קבע הנשיא א' גרוניס שהדיון בשני ההליכים שיזמה המבקשת יאוחד בבית משפט השלום בבאר שבע, ואולם החלטה זו לא יושמה בפועל, ובהחלטה מיום 22.9.14 הורה בית משפט השלום בבאר-שבע (השופטת א' ליפשיץ ) על איחוד הדיון בתיקים.

ה.

בהחלטתו מיום 1.1.14, נעתר בית משפט השלום לבקשת המבקשת לעכב את מימוש הערבות עד למתן פסק דין בהליך העיקרי. נקבע, כי כתב הערבות נמסר לשם הבטחת ביצוע הפרויקט, וניתן למימוש רק במקרה בו הפרה המבקשת מהתחייבויותיה החוזיות כלפי המשיבות. בית המשפט ציין, כי ההפרה הנטענת היא האיחור בהשלמת הפרויקט, אשר לפי החברה המפקחת נגרם באשמת המבקשת. ואולם נקבע, כי במסגרת החוזה ביניהן העמידו המשיבות את החברה המפקחת בניגוד עניינים, שכן בעבור כל חודש איחור שנגרם בעטין של המבקשת מקבלת היא לידיה סך של 50,000 ₪, ועל כן לא ניתן להסתמך על קביעותיה. כן נקבע, כי קיים בסיס לטענת המבקשת לפיה האיחור בהשלמת הפרויקט נגרם דווקא בעטין של המשיבות. עוד ציין בית המשפט, כי הגדלת היקף הפרויקט ב-21 אחוז משמעותה לכאורה הגדלת טווח הזמן לביצועו. אף התרשם בית משפט, כי מטרת המשיבות בחילוט כספי הערבות היתה למוטט את המבקשת מבחינה כלכלית, וציין בהקשר זה את העובדה כי המשיבות הגישו בקשה להטלת עיקולים על המבקשת במסגרת תביעתן הנגדית.

כן הוסיף בית המשפט וקבע, כי מאזן הנוחות נוטה בנסיבות לטובת המבקשת. על יסוד כל האמור נקבע, כי קיימת הצדקה מיוחדת בנסיבות הענין לעכב את מימוש כתב הערבות.

ו.

על החלטה זו ערערו המשיבות לבית המשפט המחוזי, תוך שטענו כי הערבות שהומצאה היא אוטונומית באופן המאפשר להן לחלטה על פי שיקול דעתן וללא תלות בחוזה שנחתם בין הצדדים. כן נטען, כי בית משפט השלום שגה כאשר התערב בקביעותיה המקצועיות של החברה המפקחת, והניח כי הגידול בהיקף הכספי של הפרויקט בהכרח גורר עמו הארכה בזמן הדרוש להשלמתו. בית המשפט המחוזי בטל בפסק דינו את החלטת בית משפט השלום לעכב את מימוש כתב הערבות. נאמר, ראשית, כי מלשון החוזה ונוסח כתב הערבות עולה שהערבות שהוציאה המבקשת היא אוטונומית, וניתנת למימוש על ידי המשיבות באופן מידי וללא צורך באישורה של המבקשת, וכי אין הדבר מותנה בהפרה מוכחת של תנאי החוזה על ידיה. עוד קבע בית המשפט, כי בנסיבות הענין אין מתקיימים אחד משני החריגים המצדיקים אי מימוש ערבות בנקאית אוטונומית – מעשה מרמה חמור מצד המוטב או נסיבות מיוחדות אחרות. כן ציין בית המשפט, כי אין במימוש הערבות כ-4 חודשים לאחר מסירת הפרויקט, ואף בהגשת בקשה להטלת עיקולים על המבקשת, משום התנהלות בחוסר תום לב.

הבקשה

ז.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה טוענת המבקשת כי המשיבה מימשה את הערבות תוך ידיעה כי הדבר יגרום לה לפגיעה כלכלית, ותוך הימנעות בחוסר תום לב מביצוע התשלום למבקשת בעבור ביצוע הפרויקט; נטען, כי האמור מהוה נסיבה מיוחדת המצדיקה מתן צו מניעה האוסר על מימוש הערבות עד לתום ההליכים המשפטיים בין הצדדים. עוד טוענת המבקשת, כי לחברה המפקחת אינטרס מובהק לקבוע שהאיחור במסירת הפרויקט נגרם בעטיה של המבקשת, ובמצב דברים זה לא ניתן להסתמך על קביעותיה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי שגה בית משפט השלום משלא התייחס למועד פקיעת הערבות, החל לדבריה ביום מסירת הפרויקט וכ-4 חודשים לפני שדרשו המשיבות את חילוט כתב הערבות. כן מציינת המבקשת את המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה בשל התנהלות המשיבות, וטוענת כי מאזן הנוחות בנסיבות נוטה לטובתה.

הכרעה

ח.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור לא אוכל להיעתר לה. היא אינה מעלה שאלה משפטית כללית, ותחומה היא בעליל למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית, אשר זכתה להתייחסות נרחבת בערכאות הקודמות; בית המשפט המחוזי קבע, כי הערבות שהמציאה המבקשת היא אוטונומית במובן זה שמימושה אינה מותנה בהפרת החוזה, ויכול שייעשה באופן מידי וללא אישור מטעם המבקשת; כן נקבע, כי אין מתקיימים בנסיבות אחד משני החריגים המאפשרים עיכוב מימוש ערבות אוטונומית. עולה, כי טענות המבקש גדורות במובהק במערכת נסיבות ספציפית, ואינן מגלות שאלה מהותית מעבר לעניינם של הצדדים. משכך, אין הבקשה באה בקהל המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי אין בידי להלום את טענת המבקשת לפיה התנהלות המשיבות מצדיקה עיכוב מימוש הערבות, מקום שקביעה זו נסמכת על עמדתה כי המשיבות טרם שילמו לה את יתרת התמורה בגין הפרויקט; יוזכר, כי תביעותיהם ההדדיות של הצדדים תלויות ועומדות בפני בית המשפט. הטענה המוצגת על-ידי המבקשת כעילת גלגול שלישי מניחה הנחה עובדתית, כי המדובר בצעד חסר תום לב מצד מוטב הערבות, אך דבר זה עצמו עודו טעון הוכחה, ושנוי במחלוקת.

ט.

ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב במתן סעדים זמניים, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיה ( רע"א 8151/13

מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ' עו"ד פיני יניב (14.1.14); רע"א 3993/14 חזית נצרת הדמוקרטית נ' המסיה הדתית הרוסית בירושלים (8.6.14)). במקרה דנא אכן התערב בית המשפט המחוזי בהכרעתו של בית משפט השלום, אך אין הדבר מקנה כשלעצמו עילת ערעור בגלגול שלישי על פי הכללים הנהוגים. לא זו אף זו, נטיית בית המשפט שלא להיעתר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי היא חזקה ביתר בשאת מקום שהבקשה נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לאחר נטילת רשות על החלטה אחרת, כאשר בית המשפט הדיוני טרם סיים את מלאכתו ופסק הדין עדיין אינו מכריע בזכויות הצדדים (ש' לוין, תורת

הפרוצדורה האזרחית (מה' 2, תשס"ח – 2008) 214; רע"א 2962/14 שעיבי נ' שמחי (10.9.14)). המקרה דנא הוא ביסודו כזה , קרי, זכויות הצדדים במכלולם עומדות להכרעה בבית המשפט.

י.

אוסיף, כי עיינתי בנוסח הערבות בענייננו, והיא אוטונומית כפשוטה. מכבר נזדמן לי לציין (רע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) נ' א' אדמוב בע"מ (2007)) בפסקה ג(1) לחוות דעתי, כי

"אכן, לערבות הבנקאית האוטונומית מעמד מיוחד, ואילולא דמסתפינא, גם במובן המינוח, הייתי משתמש בביטוי 'מעין קדושה'. ערבות זו היא מכשיר רב ערך בחיי המעשה, המקנה ביטחון למתקשר המסכן את כספו, ומאפשר על כן לעיסקאות רבות להתממש, ואם כן הוא מעין מנוֹע בעולם הכלכלי... מכשיר זה יהא יעיל ככל שינוטרל הבנק נותן הערבות מהסכסוכים שבין הצדדים".

מן המפורסמות, כי לאוטונומיות של הערבות הבנקאית, שאינה תלויה בעסקת היסוד (ראו רע"א 2502/13 האחים שגראוי נ' גינדי החזקות (פסקה 6 להחלטת השופט דנציגר)) הוכרו שני חריגים, "חריג המרמה" (שאין חולק כי אינו מתקיים בענייננו) ו"חריג הנסיבות המיוחדות" שם בפסקה 7. לגבי חריג "הנסיבות המיוחדות", שמטבע ניסוחו הוא עמום ובעל רקמה פתוחה, כבר הזהיר בית משפט זה לא אחת, כי טענות בעניין זה נשמעות תדיר, אך "גם האמירה כי המוטב פעל בחוסר תום לב, אינה חייבת להביא לקביעה כי עסקינן בנסיבות מיוחדות. דרוש חוסר תום לב קיצוני על מנת שנאמר כי מתקיים החריג של נסיבות מיוחדות" (דברי השופט (כתארו אז) גרוניס ברע"א 1084/04 פרירון חברה להשתקעות פיתוח ובניין נ' לוק בניה ופיתוח , פ"ד נח(5) 540 (2004)). אכן, "בהתנהגות המונעת משיקולים זרים, הפעלת לחץ או נקמנות" (עניין שגראוי , פסקה 7) תיתכן הפעלת החריג, אך בצדק ציין בית המשפט המחוזי בענייננו ברוח הפסיקה, כי יש לפרש את החריגים במשורה, והדבר חל לדעתי על טענות מעין הללו; לטעמי על טענות המגבשות "נסיבות מיוחדות" להיות מוכחות ברחל בתך הקטנה, ומחלוקת חוזית, לגיטימית ככל שתהא, אינה ככלל עילה לכך. אמנם, בעניין אדמוב נזדמן לי להידרש לגישתו המגמישה של המלומד ד"ר רוי בר-קהן ( ערבות בנקאית (תשס"ו) 111-106) המעמיד את חיוב הערבות הבנקאית בדרגה פחותה משל החיוב העיקרי; ראו עמדה חולקת אצל ד"ר א' וינרוט,

ערבות בנקאית (מהדורה שניה מורחבת), תש"ע-2010, 272-269. בעניין אדמוב (פסקה ג(3) ציינתי גם את עמדת המשפט העברי שלפיה הבנק – כערב קבלן – ערבותו אינה משנית אלא שוה לחיוב העיקרי (וראו האסמכתאות שם ).

אך מכל מקום, הפסיקה בכללותה סבורה ביסודה, כאמור, כי "טענות חוזיות בקשר לעסקת היסוד לא יהיה בהן די כדי למנוע את מימוש הערבות האוטונומית, שהרי בכך יהיה משום ריקון מתוכן של עקרון העצמאות ואי התלות של ערבות זו בעסקת היסוד" (עניין שגראוי , פסקה 7). חוששני כי כך בנידון דידן, והדברים נאמרים בלא נטיעת כל מסמרות שהם לגבי המחלוקות המצויות בפני בית משפט השלום במפורט מעלה.

יא.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.