רע"א 7276/09 בנק הפועלים בע"מ נ. מרגלית טוויל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה), בגדרה ניתן סעד זמני האוסר על מימוש משכנתה הרשומה על שתי דירות מגורים בבעלות המשיבות.

2.

בשנת 1996 חתמו המשיבות עם המבקש 1, בנק הפועלים בע"מ (להלן - הבנק ), על הסכם לקבלת הלוואה כספית. כבטוחה להלוואה, שועבד נכס בבעלותן של המשיבות (להלן - הדירות ). כבר כעת יובהר, כי המשיבה 1 היא אישה כבת 77 שנים, ואילו המשיבה 2 נשואה לרפאל טל, בנה של המשיבה 1 (להלן - טל ). מהאמור בבקשת רשות הערעור והתגובה לה נראה, כי כספי ההלוואה שימשו את טל במסגרת פרויקט עסקי. אותו פרויקט אף זכה למימון מטעם הבנק. עוד יצוין, כי בדירות מתגוררים בשכירות קרובי משפחה של המשיבות (להלן - השוכרים ). ביום 18.5.08, לאחר שבחשבונה של המשיבה 1 הצטבר חוב בסך כ-1.2 מיליון ש"ח, הגיש הבנק בקשה למימוש המשכנתה. ביום 2.9.08 מונתה המבקשת 2 ככונסת נכסים לדירות (להלן - הכונסת ). בין הצדדים התנהלו מגעים שונים במסגרתם הוסכם לעכב את הליכי הפינוי עד ליום 8.11.08. ביום 25.12.08 הגישו השוכרים להוצאה לפועל בקשה להשהות את הליכי הפינוי. בקשה זו נדחתה מחמת חוסר סמכות. ביום 25.3.09 הודיעה הכונסת על נקיטת הליכי פינוי במסגרת מימוש המשכנתה וביום 13.5.09 התקבלה החלטת רשם ההוצאה לפועל על ביצוע הפינוי. יוער, כי במהלך התקופה האמורה התנהלו ככל הנראה מגעים בין טל לבין הבנק בעניין פירעון החוב נשוא המשכנתה. ביום 23.6.09 הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה נגד המבקשים. בד בבד, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו ייאסר על הבנק להמשיך במימוש המשכנתה. ביום 30.6.09 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה.

3.

כידוע, על בעל דין המבקש סעד זמני לעמוד בשני תנאים: התנאי הראשון הינו קיומה של זכות לכאורה. קרי, כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי המשיב. התנאי השני הוא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כאשר מדובר בסעד זמני הנוגע לעיכוב מימוש משכנתה על דירת מגורים, בדרך כלל יינתן משקל משמעותי יותר למאזן הנוחות. מקובל לומר, כי במקרים רבים פינויו של אדם מדירת מגוריו עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך, באופן המטה את הכף לטובת מתן הסעד הזמני. ואולם, בענייננו מושכרות דירות המגורים המשועבדות לקרובי משפחה, שאף התחייבו לשלם שכר דירה. לא ניתן להתעלם מכך שלשוכרים ייגרם בוודאי נזק משמעותי כתוצאה מהפינוי. ברם, המשיבות ידעו כי הן משעבדות את הדירות לצורך קבלת הלוואה כספית, אשר שימשה ככל הנראה לצרכים עסקיים. בדרך כלל אין מקום להבחין, לעניין שיקולי מאזן הנוחות, בין אדם הבוחר להשכיר דירתו לאדם זר לבין אדם המשכיר דירתו לבן משפחה. בשני המקרים אין הנכס משמש את הבעלים לצורך מגוריו הוא. במצב זה, ככלל, הנזק הנגרם לבעל הדירה כתוצאה ממימוש המשכנתה הוא נזק כספי בלבד, שאינו בלתי-הפיך. מנגד, יש לקחת בחשבון את הנזק אשר נגרם לבנק כתוצאה מהעיכוב מגביית החוב, אשר על-פי המפורט בבקשה עומד על סך כ-1.5 מיליון ש"ח (ראו למשל, רע"א 8352/08 בנק הפועלים בע"מ נ' סרוסי (טרם פורסם, 1.2.2009)). נוכח האמור, נוטה לטעמי מאזן הנוחות לטובת הבנק.

4.

התנאי השני הינו, כאמור, קיומה של זכות לכאורה. בחינת סיכויי התובענה בשלב ראשוני של ההליך אינה פשוטה לעיתים וכל קביעה בעניין הינה, כמובן, לכאורית בלבד (ראו, רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי בירושלים (טרם פורסם, 10.3.2009)). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי התובענה הם סבירים "ואף למעלה מכך". זאת, לאחר שמצא כי ישנו סיכוי סביר לכך שטענותיהן של המשיבות יתקבלו. טענות אלה הן, בתמצית, כי ההלוואה שניתנה למשיבה 1 יועדה למעשה לצורך מימון הפעילות העסקית של טל. לצורך כך, טוענות המשיבות, נפתח חשבון הבנק האמור על שם המשיבה 1 וניתנה ההלוואה. לטענת המשיבות, הדבר נעשה בידיעת הבנק ואף ביוזמתו, וזאת ללא שהוסברה למשיבות המשמעות האמיתית של החתימה על הסכם המשכנתה. מנגד, טוען הבנק כי המשיבות חתמו על הסכמי ההלוואה והמשכנתה מתוך ידיעה והבנה מלאה של המשמעויות הנובעות מכך. עוד טוען הבנק כי טל נקט בעבר בדרך של לקיחת הלוואות שונות באמצעות חשבונה של המשיבה 1, בו היה אף מיופה כוח. הבנק מוסיף גם, כי המשיבות נהגו בשיהוי רב, העולה כדי חוסר תום לב, שעה שהגישו את הבקשה למתן צו מניעה זמני בחלוף למעלה משנה מעת שנודע להן על כוונת הבנק לממש את הדירה.

5.

בחינת טענות הצדדים מלמדת לטעמי, כי סיכויי התביעה הם מעויינים. מחד גיסא, השתלשלות האירועים המתוארת בתגובת המשיבות מעלה ספק מסוים באשר לאופן התנהלות הבנק במסגרת עריכת הסכם ההלוואה עם המשיבות. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיבות חתמו שתיהן על הסכמי ההלוואה ואף על מסמך מיום 20.3.06 המאשר את ההתחייבות שלקחו על עצמם בהסכמי ההלוואה. אף אם המשיבה 2 טרם הייתה עורכת דין במועד החתימה על המסמכים, הלכה היא כי אדם מוחזק כמי שהבין את תוכנו של מסמך עליו חתם. בשלב ראשוני זה של ההליך, אינני סבור כי המשיבות הצליחו לסתור חזקה זו באופן המצדיק היעתרות לבקשה למתן סעד זמני. ער אני לטענות המשיבות באשר להעלאת טענות ועובדות חדשות במסגרת בקשת רשות הערעור, אך אינני סבור כי יש בכך לשנות את פני הדברים ביחס לסיכויי התובענה. לפיכך, בהתחשב באמור לעיל ביחס לשיקולי מאזן הנוחות, לא מצאתי כי היה מקום ליתן את הסעד הזמני שנתבקש.

6.

הערעור מתקבל אפוא. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.6.09 מבוטלת והבקשה לסעד זמני נדחית. נוכח העובדה שהמבקשים צרפו מסמכים שלא היו בפני בית משפט קמא, לא ייעשה צו להוצאות.