רע"א 2862/17 רע"א 2862/17

לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 22775-03-16 (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) מיום 6.3.2017, בה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע הליכי כינוס הנכסים הננקטים על ידי המשיב 1 (להלן: הבנק ) במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 523310-12-15 המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב נגד המבקשת, בקשר למקרקעין הידועים כגוש 7169 חלק מחלקה 72 והמצויים ברחוב י.ל. פרץ 8 בחולון (להלן: המקרקעין ).

רקע

1.המבקשת והמשיב 3 (להלן: המשיב ), רכשו באמצעות החברה שבבעלותו, המשיבה 2 (להלן: החברה ), את המקרקעין בחלקים שווים בשנת 2006, כשהמבקשת מימנה את חלקה מהון עצמי ואילו המשיב מימן את חלקו באמצעות הלוואה שנטל מהבנק. לאחר רכישת המקרקעין הקימו המבקשת והמשיב על המקרקעין בניין מגורים (להלן: הפרויקט ), כשהבנק משמש כבנק המלווה של הפרויקט. ביום 2.1.2008 התקשרו המבקשת והמשיב בהסכם מכר, במסגרתו המשיב רכש מהמבקשת כשמינית מהזכויות במקרקעין המהווים את דירת הגן שבמקרקעין.

2.ביום 7.1.2008 נרשמו הזכויות בבניין המגורים (להלן: הנכס ) על שם החברה והמבקשת. בד בבד נרשמו משכנתאות לטובת הבנק על הזכויות בנכס (להלן: המשכנתאות ); נרשם שטר משכנתה בגין מלוא זכויות החברה בנכס, להבטחת כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מהחברה ומהמשיב. כמו כן, נרשם שטר משכנתה בסך 1,060,000 ש"ח בגין זכויות המבקשת בנכס, להבטחת כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מהחברה, המשיב או המבקשת. שטרי המשכנתה נחתמו בפני עורך דין ונרשמו על ידו בלשכת רישום המקרקעין בחולון. ביום 23.1.2008 לאחר רישום המשכנתאות ועמידה בתנאים מקדימים נוספים חתמה החברה על הסכם למימון הפרויקט באמצעות חשבון בנק שנפתח לצורך זה (להלן: הסכם הליווי ), במסגרתו הועמדו אשראים שונים בחשבונה שהובטחו, בין היתר, במשכנתאות והבטחונות שנוצרו לשם כך.

3.החברה והמשיב לא עמדו בהתחייבויותיהם במסגרת הסכם הליווי כלפי הבנק. על כן, חתמו החברה והמשיב יחד עם חברה נוספת שערבה לחוב על הסדר חוב עם הבנק, במסגרתו הודו בחוב ובתוקף המשכנתאות אשר פורטו בהסכם, והתחייבו כי אם לא יעמדו בהסדר, הבנק יהיה רשאי לממש את המשכנתאות ולמנות כונס נכסים לצורך פירעון החוב. המבקשת, בהיותה ממשכנת מחצית הזכויות במקרקעין להבטחת חוב במשכנתה מוגבלת בסכום חתמה על ההסדר, ואישרה כי הוא הומצא לעיונה וידיעתה על ידי נציג הבנק. ואולם, המשיב והחברה לא עמדו בהסדר החוב, על אף שניתנה להם ארכה לביצועו, ולא פרעו את התחייבויותיהם כלפי הבנק. בטרם נקט הבנק בהליכים משפטיים, נשלחו מכתבי התראה לחברה, למשיב ולמבקשת. ביום 4.12.2013 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר בתא"ק 9500-12-13 נגד החברה והמשיב. בעקבות זאת, הגיעו הבנק, החברה והמשיב להסדר פשרה, שמטרתו לאפשר את השלמת הבנייה והחרגת דירות הרוכשים מחד גיסא, ואת הסדרת החוב לבנק מאידך גיסא, על ידי שמירת זכויות הבנק על פי הסכם המשכנתה. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 10.7.2014 (להלן: הסדר הפשרה ). המבקשת סירבה להצטרף להסדר הפשרה, וטענה כי מאחר ששילמה את מלוא התמורה בגין הבנייה לחברה וקיבלה טופס 4, על הבנק להחריג את המשכנתה הרובצת על דירותיה.

4.ביום 14.5.2014 נמסרה החזקה לרוכשים בכל הדירות, בין היתר למבקשת, שהיא בעלת שתי דירות בפרויקט, כאשר בדירה אחת היא מתגוררת ואת הדירה השנייה היא משכירה. יצוין כי החברה והמשיב לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי הבנק בהתאם להסדר הפשרה, ועל כן ננקטו נגדם הליכי הוצאה לפועל ביום 1.12.2015. בנוסף, הבנק נקט נגד המשיב בהליכי הוצאה לפועל למימוש דירתו בפרויקט והוגשה בקשה למינוי כונס נכסים לצורך העניין. יצוין כי המבקשת הגישה התנגדות למינוי כונס נכסים על דירתו של המשיב במסגרת ה"פ 30792-12-15. בהמשך חזרה בה המבקשת מבקשת עיכוב ההליכים, ובית המשפט הורה לבנק להמשיך בהליכי מימוש דירת המשיב.

5.ביום 29.11.2015 נפתח כנגד המבקשת תיק הוצאה לפועל שמספרו 523310-12-15, לצורך מימוש המשכנתה על אחת מדירותיה של המבקשת בבניין, דירה מס' 4 שמושכרת על ידה לשוכרים. ביום 9.2.2017 מונה כונס נכסים לדירה זו. על רקע זה, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ועיכוב ביצוע מינוי כונס נכסים במסגרת ה"פ 22775-03-16. ביום 6.3.2017 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי מאחר שלא מדובר בדירת המגורים של המבקשת, גם אם קיימת עילת תביעה, מאזן הנוחות אינו מחייב עיכוב ביצוע.

מכאן בקשת הערעור שלפני והבקשה לעיכוב הביצוע.

בקשת רשות הערעור

6.בבקשת רשות הערעור שלפני, טוענת המבקשת כי היא חתמה על שטר המשכנתה מבלי להבין את המשמעות של חתימתה על השטר, כמו גם את תוכנו של ההסדר הקבוע בשטר. כן נטען, כי הואיל ומחצית מדירתו של המשיב, שמומשה על ידי כונס הנכסים, היא בבעלותה של המבקשת, הבנק יכול להיפרע ממלוא המשכנתה על ידי מימוש דירתו של המשיב. בנוסף טוענת המבקשת כי היא בגדר "ערבה" להלוואות של המשיבים 3-2 ולא בגדר "ממשכנת" לפי החוק. בהקשר זה נטען, כי על הבנק לפרוע את החוב כלפיו קודם כל מהחברה ומהמשיב, שהם החייבים העיקריים, וכי התנהלותו של הבנק מונעת מהמבקשת את ההגנות שמגיעות לה לפי החוק כערבה. כמו כן, נטען כי הבנק פעל בשיהוי ניכר בפעולות לכינוס דירתה של המבקשת, דבר שיצר הסתמכות משמעותית של המבקשת על נכסיה. המבקשת טוענת כי היא ויתרה על קבלת ערבויות בנקאיות, בתמורה למחיקת המשכנתה עם קבלת הדירות לפי הסכם משנת 2008. לפיכך, נטען כי הבנק הפר את התחייבותו למחוק את המשכנתה של המבקשת. אשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק; נטען כי הנזק שייגרם לבנק מעיכוב הביצוע אינו בר השוואה לנזק שייגרם למבקשת, שהיא אם חד-הורית המתקיימת ממשכורת אחת ומדמי השכירות של הדירה ובאמצעותם היא מפרנסת את שתי בנותיה, לעומת הבנק שהוא גוף מבוסס. זאת ועוד. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משדחה בקשת סעד זמני המשמר מצב קבוע, מכיוון שדחייה מסוג זה היא החריג לכלל.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא קבלת תגובת המשיבים.

8.ידוע כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב ביחס להחלטות הנוגעות לסעדים זמניים וכי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעת זה, אלא במקרים חריגים [ראו למשל: רע"א 10910/02 פז חברת נפט בע"מ נ' פרץ , פ"ד נח(1) 385, 390 (2003); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון , פסקה 6 (4.5.2011); רע"א 9410/16 יורשי המנוח סעאדה צאלח סעאדה אלג'לאד נ' אבו חמדה , פסקה 7 (29.12.2016)]. אני סבור כי עניינה של בקשה זו אינו מצדיק סטייה מן הכלל האמור. הלכה היא כי בעל דין המבקש סעד זמני נדרש לעמוד בשני תנאים: התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה. כלומר, כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי המשיב. התנאי השני הוא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד, כך שהנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני עקב אי מתן הסעד עולה על הנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד בעקבות מתן הסעד. בין שני התנאים מתקיים יחס של מקבילית כוחות – ככל שבית המשפט מתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות להיפך [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי , 862-861 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן ); רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף ברחוב הפרחים 7 רמת השרון נ' ירון עיון ,

פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ארבל (1.9.2009)]. כאשר מדובר בסעד זמני הנוגע לעיכוב מימוש משכנתה על דירת מגורים, בדרך כלל תינתן עדיפות למתן הסעד הזמני, כיוון שבמקרים רבים פינויו של אדם מדירת מגוריו עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך [ראו:

גורן , 1125-1124]. ואולם, בענייננו מושכרת הדירה המשועבדת לשוכרים ואינה משמשת את המבקשת למגורים. במצב מסוג זה, ככלל, הנזק הנגרם לבעל הדירה כתוצאה ממימוש המשכנתה הוא נזק כספי בלבד, שאינו בלתי הפיך. בנוסף, יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לבנק כתוצאה מהעיכוב בגביית החוב [רע"א 7276/09 בנק הפועלים בע"מ נ' טוויל , פסקה 3 (3.12.2009)].

9.איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר לא חרג מן העקרונות האמורים. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט כי גם אם ישנה עילת תביעה למבקשת, מאזן הנוחות אינו מחייב עיכוב ביצוע. סבורני כי יישום מקבילית הכוחות הקיימת בין קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד לבין מאזן הנוחות על המקרה הנוכחי, מוביל למסקנה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק, הואיל ומדובר בנזק כספי שאינו בלתי הפיך, כאמור. בהקשר זה יצוין כי לא שוכנעתי שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מן הכלל במקרה דנן.

10.נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משכך, התייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע. ראיתי לנכון להשית על המבקשת הוצאות המשיבים על הצד הנמוך, באופן שלבנק ישולם סך של 1,500 ש"ח ולמשיבים 3-2 ביחד ישולם סכום זהה.