רע"א 9410/16 רע"א 9410/16

לפנַי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 41341-09-16 (השופט מ' י' הכהן ) מיום 23.11.2016, בה נדחתה בקשת המבקשים לצו מניעה זמני אשר, בין היתר, ימנע מן המשיבים להיכנס או להחזיק במקרקעין מושא המחלוקת, וכן ימנע מהם לבצע כל שינוי במצב המשפטי או הפיזי של המקרקעין.

רקע

1.

המקרקעין מושא המחלוקת הם מקרקעין לא מוסדרים המצויים בחלקה 30 בגוש 30607, ירושלים (להלן: המקרקעין ). במרכזה של הבקשה דנן עומדת טענת המבקשים, הם יורשי המנוח סעאדה צאלח סעדה אל ג'אלד ז"ל, לפיה אביהם המנוח הוא בעל הזכויות הבלעדי במקרקעין, וזאת על בסיס רישומי פקיד ההסדר הירדני. בעקבות פטירתו של האב, ניתן למבקשים צו ירושה המעניק להם את הזכויות במסגרת עיזבונו, ובכללן הזכויות המגיעות להם במקרקעין.

2.

המשיבים 13-7 (להלן: המשיבים ) הם יורשי המנוח פארוק קרעין ז"ל, ובחזקתם נמצאים המקרקעין מושא המחלוקת. המשיבים טוענים, כי ביום 27.11.1987 פארוק קרעין ז"ל, אביהם של המשיבים, רכש את הזכויות במקרקעין מבעליהם הקודמים, והם סומכים טענתם על רישומי פקיד ההסדר הישראלי במחוז ירושלים, לפיהם הנכס רשום על שם אביהם המנוח. לאחר שהלה נפטר, ירשו המשיבים את זכויותיו במקרקעין והחזיקו בהם. בשנת 2013 פתחו המשיבים תיק בקשה להיתר בנייה על המקרקעין, ולאחר ששילמו לטענתם את כל תשלומי ההיטל והאגרות הנדרשים, קיבלו בשנת 2015 היתר לבניית שלושה בניינים על המקרקעין, וביניהם בניינים למסחר, למשרדים ולמגורים (להלן: הפרויקט ). בחודש מאי 2016 החלו המשיבים בעבודות חפירה ובנייה על המקרקעין.

3.

ביני לביני, ביום 17.4.2016 נודע למבקשים, לטענתם, כי רישום המקרקעין אצל פקיד ההסדר הירדני שונה מזה שאצל פקיד ההסדר הישראלי. נוכח גילוי זה, הגישו בחודש ספטמבר 2016 תביעה נגד המשיבים, ובד בבד הגישו גם בקשה לצו מניעה זמני אשר, כאמור, ימנע מן המשיבים להיכנס, להחזיק או לשהות במקרקעין, וכן ימנע מהם לבצע כל שינוי במצב המשפטי או הפיזי של המקרקעין.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

ביום 23.11.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני. ביסוד החלטתו עמדו שתי קביעות מרכזיות, לפיהן בקשתם של המבקשים נגועה הן בהתיישנות והן בשיהוי ניכר. באשר להתיישנות ; המשיבים טענו כי חלה התיישנות על טענות המבקשים, נוכח העובדה שאחד מהמבקשים, מונדר סעדה ג'לאד (להלן: מונדר ) הצהיר כי ידע זה שנים רבות על קיומם של המקרקעין מאביו המנוח (לפי גרסה אחת נודע לו על כך בין השנים 1953-1952, ולפי גרסה אחרת נודע לו על כך בין שנות ה-60 לשנות ה-70), ובכל אופן עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בשנת 1971, אז נרשמו הזכויות במקרקעין על שם המשיבים. אף על פי כן, אף אחד מהמבקשים לא נקט בהליך משפטי בעניין עד לספטמבר 2016 כאמור. בית המשפט עמד על כך שטענה זו של המשיבים לא זכתה להתייחסות ממשית מצד המבקשים בסיכומיהם ובתשובתם לתגובת המשיבים, וכך גם לא הוכח התקיימותם של איזה מהחריגים המשעים את תחילת תקופת ההתיישנות. נוכח זאת, קבע בית המשפט כי "יש רגליים לטענת ההתיישנות שהעלו המשיבים, ככל שנדרש בשלב זה", כלשונו. באשר לשיהוי ; המשיבים טענו כי בהתאם לגרסתו של מונדר עצמו, הוא קיבל אישור מן הפקיד הירדני התומך בטענות המבקשים בנוגע לבעלותם במקרקעין עוד בשנת 2007, ולמרות זאת לא ניסה לברר אודות רישום המקרקעין אצל פקיד ההסדר הישראלי או מי מחזיק במקרקעין בפועל. כל זאת, ללא מתן הסבר של ממש לשיהוי הניכר בהתנהלותם של המבקשים. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי בקשתם של המבקשים נגועה בשיהוי ניכר, ודי בכך כדי להצביע על סיכויי התביעה הנמוכים. לבסוף, בכל הנוגע למאזן הנוחות, נקבע כי טענת המשיבים, לפיה היתר הבנייה שהוציאו נוגע גם לפרויקט מסחרי המיועד למכירה, לא נסתרה, ומאחר שהמקרקעין לא משמשים את המבקשים באופן אישי, וניתן יהיה לפצותם בפיצוי כספי על שווי המקרקעין אם יזכו לבסוף בתביעה, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. על יסוד קביעותיו אלה של בית המשפט, נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני.

בקשת רשות הערעור

5.

בבקשת רשות הערעור שלפני, טוענים המבקשים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בקשתם נגועה בהתיישנות ובשיהוי – יסודה בטעות. המבקשים טוענים כי המועד בו נוצרה עילת תביעתם הוא המועד בו גילו אודות אי ההתאמה ברישום הזכויות במקרקעין, בין רישומי פקיד ההסדר הישראלי לבין רישומי פקיד ההסדר הירדני, קרי שנת 2016. מעבר לכך, המועד בו נודע למונדר על הזכויות במקרקעין היה רק בשנת 2007, כך שגם לפי מועד זה תקופת ההתיישנות טרם חלפה. בנוסף, המבקשים טוענים כי מרישומי פקיד ההסדר הירדני ניתן ללמוד באופן חד משמעי שהזכויות במקרקעין קנויות באופן בלעדי לאביהם המנוח של המבקשים. כן נטען, כי שגה בית המשפט משלא דן כלל בטענת המבקשים לפיה יש לבטל את עסקאות העברת הזכויות במקרקעין שנעשו במרוצת השנים בין בעלי הזכויות, משהתבססו על ייפוי כוח ירדני שהיה תקף בשנת 1965 בלבד. נוכח האמור, עותרים המבקשים למתן צו מניעה זמני כנגד המשיבים אשר ימנע מהם להמשיך בביצוע עבודות הבנייה על המקרקעין.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

7.

הלכה היא, כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות של הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים, נעשית, על דרך הכלל, במשורה ובמקרים חריגים בלבד [ראו: רע"א 1864/13 מיטב אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ , פסקה 25 (10.4.2013); רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי , פסקה 23 (20.9.2011)]. לא שוכנעתי כי הבקשה שלפני נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. מעבר לכך, כלל ידוע הוא כי בית המשפט לא ייטה להיעתר לבקשה לסעד זמני, מקום בו לא שוכנע כי קיימת דחיפות במתן הסעד, המצדיקה התערבות מוקדמת של בית המשפט טרם בירור התביעה לגופה. מבקש אשר השתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני – יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות. כלומר, השיהוי לבדו יכול להוות טעם מספק לדחיית בקשה לסעד זמני [ראו: רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ , פ"ד מז(1) 45, 50 (1992); רע"א 3851/11 נדב נ' לוי , פסקה 4 (7.6.2011)]. בענייננו, גם אם נקבל את טענת המבקשים כי לא חלה התיישנות במקרה דנן, ואיני קובע מסמרות בדבר, הרי שנראה – לפחות בשלב מקדמי זה – כי לא ניתן לשלול את התמיהות שהעלה בית המשפט באשר לשיהוי הבלתי מוסבר של המבקשים בהעלאת טענותיהם. התנהלותם של המשיבים, אשר ידעו (כנטען על ידם) על זכויותיהם במקרקעין כבר משנת 2007, ולמצער מחודש אפריל 2016 (עת גילו אודות אי ההתאמה, לכאורה, בין הרישום הירדני לרישום הישראלי) ולמרות זאת הגישו את בקשתם לצו מניעה זמני רק בחודש ספטמבר 2016, סותרת את טענתם בדבר הדחיפות במתן הצו. נוכח זאת, איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט באשר לשיהוי מצד המבקשים, והשלכתו על סיכויי התביעה.

8.

כך גם קביעתו של בית המשפט באשר למאזן הנוחות מקובלת עלי. הפרויקט אותו מקימים המשיבים על המקרקעין נועד, כאמור, גם למסחר. לטענת המשיבים שהועלתה על ידם לפני בית המשפט המחוזי, בשל היקף הבנייה הרחב, ולצורך מימון הפרויקט, הם נדרשים למכור זכויות במקרקעין כבר בעת הזו, על מנת להשלים את בניית הפרויקט. נוכח זאת, סבורני כי החלת צו מניעה זמני על המקרקעין או הזכויות בהם עשוי לגרום למשיבים נזק אשר ייתכן שלא יהיה ניתן לפיצוי במידה והתביעה תידחה. מנגד, המקרקעין אינם משמשים את המבקשים למגורים, ונראה כי הנזק האפשרי שייגרם להם מאי מתן הצו הזמני הוא נזק כספי אשר ניתן לפיצוי.

9.

בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.