רע"א 8352/08 בנק הפועלים בע"מ נ. ברוך סרוסי ואח'

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט נ' ישעיה), לפיה ניתן סעד זמני האוסר על

מימוש משכנתה הרשומה על שתי דירות מגורים בבעלות המשיבה 5.

2.

המשיבות 5 ו-6 הינן חברות קבלניות לבניה. המשיבים 1 ו-2 הינם בני זוג המחזיקים במניות המשיבה 5 ( להלן –

החברה ) והמשיבים 3 ו-4 הם ילדיהם של בני הזוג הערבים לחובות החברה. המבקש הינו בנק אשר העניק הלוואה למשיבים 1 ו-2 לצורך הפעילות העסקית של החברה. כבטוחה לפירעון ההלוואה שועבדו לטובת המבקש שלוש דירות מגורים: האחת, דירה בבעלות המשיבים 1 ו-2, בה הם מתגוררים; השנייה, דירה בבעלות החברה, בה מתגורר בשכירות המשיב 3; והשלישית, דירה בבעלות החברה שהושכרה לאדם אחר. לאחר שהמשיבים לא עמדו במועד שנקבע לפירעון החוב לפי טענת המבקש, החל המבקש בהליכים למימוש השעבוד על הדירות. על רקע זה, הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי, בגדרה ביקשו גם סעד זמני למניעת מימוש השעבוד על הדירות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה למתן סעד זמני באופן חלקי והורה על עיכוב הליכי המשכנתה ביחס לדירות בה מתגוררים המשיבים עצמם. כן הורה בית המשפט כי הסעד הזמני יותנה בהפקדת התחייבות עצמית של המבקשים וערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

3.

דין הערעור להתקבל בחלקו. בצדק קבע בית המשפט כי יש לעכב את מימוש הליכי המשכנתה המוטלת על דירת המגורים של המשיבים 1 ו-2. כידוע, בהקשר זה נהוג לומר כי פינוי אדם מדירת מגוריו עלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך, באופן המטה במקרים לא מעטים את מאזן הנוחות לטובת מתן סעד זמני. לעומת זאת, סבור אני כי היה על בית המשפט המחוזי להבחין בין דירת המגורים של המשיבים 1 ו-2 לבין הדירה בה מתגורר בשכירות המשיב 3. זו האחרונה נמצאת בבעלות החברה ומושכרת כאמור למשיב 3. לפיכך, וכפי שנקבע ביחס לדירה הנוספת הנמצאת בבעלות החברה, יש לראות בדירה נכס עסקי שמימושו עלול לגרום למשיבים נזק בר פיצוי כספי. המשיבים ידעו כי הדירה משועבדת לטובת הבטחת חובותיה העסקיים של החברה. המשיבים אף חתמו על מסמכים בהם נקבע כי אם לא ייפרע החוב במועד שנקבע יוכל המבקש לממש את השעבוד באופן מיידי. עצם העובדה כי החברה בחרה להשכיר את הנכס למשיב 3 אינה מצדיקה את עיכוב מימוש השעבוד. על כן, מאזן הנוחות ביחס לדירה זו אינו נוטה באופן ברור לטובת עיכוב מימוש המשכנתה. זאת, גם בהתחשב בנזק הנגרם למבקש כתוצאה מהעיכוב בגביית חובו, אשר על-פי המפורט בבקשת רשות הערעור עומד על כ-4 מיליון ש"ח (למשל, ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (טרם פורסם, 29.5.2006)). לאור האמור, מצאתי כי אין מקום ליתן סעד זמני ביחס לדירה האמורה וזאת לאחר שנראה לי כי סיכויי התובענה אינם מטים את הכף לכיוון ההפוך.

4.

הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מתקבל אפוא באופן חלקי. הסעד הזמני שנתן בית המשפט המחוזי ביחס לדירה המצויה ברחוב אימבר 5 בנתניה מבוטל. המשיבים ישאו בשכר טרחת המבקש בסך 10,000 ש"ח.