רע"א 8076/10 מרגלית טוויל נ. בנק הפועלים בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגן הנשיאה י' זפט), בגדרה נדחתה בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני שיאסור מימוש משכנתה על שתי דירות מגורים בבעלותן.

2.

בשנת 1996 שיעבדו המבקשות שתי דירות מגורים הנמצאות בבעלותן לטובת המשיב 1, בנק הפועלים בע"מ (להלן - הבנק ), במסגרת הסכם לקבלת הלוואה כספית. כספי ההלוואה נועדו, ככל הנראה, לצורך מימון פעילות עסקית מסוימת של בן זוגה של המבקשת 2, רפאל טל (להלן - טל ). המבקשת 1 היא אמה של המבקשת 2. לאחר שבחשבונה של המבקשת 1 הצטבר חוב כספי בסך 1.2 מיליון ש"ח, פתח הבנק בהליכים למימוש המשכנתה על הדירות. כבר עתה יצוין, כי המבקשות אינן מתגוררות בדירות ואלו מושכרות לבני משפחתן. על רקע זה, הגישו המבקשות ביום 23.6.2009 תובענה נגד הבנק ונגד המשיבה 2, אשר מונתה ככונסת נכסים לדירות. במסגרת התובענה עתרו הן לקבלת צו מניעה זמני למניעת מימוש המשכנתה. ביום 30.6.2009 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה) לבקשה. הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. ביום 3.12.2009 הוריתי על ביטול צו המניעה הזמני שניתן לטובת המבקשות (רע"א 7276/09).

3.

ביום 21.7.2010 הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת למתן צו מניעה זמני של הליכי מימוש המשכנתה. זאת, במסגרת המרצת פתיחה מתוקנת שהוגשה ביום 15.7.2010. לטענת המבקשות, לאחר שנדחתה בקשתן למתן סעד זמני לעיכוב מימוש המשכנתה החלו מגעים להסדר פשרה כולל בין טל לבין הבנק. יצוין, כי חובו הכולל של טל לבנק עומד על כ-40 מיליון ש"ח ואילו חובן של המבקשות עומד כיום על סך של כ-1.7 מיליון ש"ח. במסגרת הסדר הפשרה שהתגבש הוסכם, כי חובן של המבקשות יופטר אם טל ימצא קונה לפרויקט המקרקעין אשר את מימונו ליווה הבנק. קונה כאמור נמצא לפרויקט, ובינו לבין הבנק החל משא ומתן ישיר לגיבוש הסדר. במסגרת ההסדר הושגה הסכמה לפיה הקונה, עו"ד אופיר יהלום (באמצעות חברת אקווה בלה בע"מ שהוקמה על ידו), ירכוש את המקרקעין בתמורה ל-10.3 מיליון ש"ח. כן הוסכם כי חובן של המבקשות יופטר. עו"ד יהלום אף שילם לבנק מקדמה בסך 400,000 ש"ח. ברם, ההסכם האמור לא נחתם מעולם, שכן בשלב כלשהו הוצעה לבנק הצעה אחרת לרכישת המקרקעין בסכום גבוה יותר. לפיכך, ערך הבנק התמחרות במסגרתה זכתה חברת י.ש.י כדורי ייזמות והשקעות בע"מ (להלן - כדורי ) במקרקעין בתמורה לסך של כ-15 מיליון ש"ח. ההסכם מול כדורי לא כלל את הפטרת חובן של המבקשות. לטענת המבקשות, פעל הבנק בחוסר תום לב כאשר נסוג מההסדר במסגרתו הוסכם על הפטרת חובן. על כן טוענות הן, כי יש לראות אותן כמי שפרעו את החוב האמור. ביום 18.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו מניעה זמני, בקובעו כי השתלשלות האירועים המתוארת לא שינתה מהאמור בהחלטה ברע"א 7276/09 הנ"ל ביחס לסיכויי התובענה ומאזן הנוחות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

ביום 26.12.2010 ערכתי דיון תזכורת בבקשת רשות הערעור. בדיון התברר, כי חברת אקווה בלה בע"מ ועו"ד יהלום, אשר לטענת המבקשות היו אמורים לרכוש את המקרקעין, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לאכיפת החוזה שנטען כי נקשר בינם לבין הבנק. לפיכך, עוכב הדיון בבקשת רשות הערעור עד להכרעה בתביעה האמורה. ביום 27.3.2011 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' רומנוב) את התביעה לאכיפת ההסכם לאור קביעתו כי לא נכרת הסכם בין הצדדים. לצד זאת קבע בית המשפט המחוזי, כי הוא אינו מכריע בשאלת תום ליבו של הבנק. ביום 10.4.2011 קיימתי דיון נוסף בבקשת רשות הערעור בנוכחות הצדדים בניסיון להגיע לפתרון מוסכם למחלוקת. ניסיון זה לא צלח ועל כן יש להכריע בבקשת רשות הערעור.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, ההחלטה בדבר מתן סעד זמני הינה פרי איזון בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בהחלטתי ברע"א 7276/09 הנזכר, בחנתי בהרחבה את קיומם של שיקולים אלה בנסיבות המקרה דנא. בתמצית, נקבע כי סיכויי תביעת המבקשות נגד הבנק הם מעויינים, וכי שיקולי מאזן הנוחות אינם מטים את הכף לטובת היענות לבקשה. זאת, נוכח העובדה כי הדירות נשוא המחלוקת אינן משמשות למגוריהן של המבקשות. השאלה העומדת לפנינו עתה הינה האם חל שינוי בקביעות אלה המצדיק מתן סעד זמני כמבוקש. לעניין שיקולי מאזן הנוחות, הרי אלה נותרו בעינם, שכן לא חל כל שינוי באופן השימוש בדירות. אשר לסיכויי התובענה, סבור אני גם אלו נותרו מעויינים כפי שהיו. טענתן העיקרית של המבקשות בהקשר זה היא, כי יש לראותן כמי שהופטרו מחובן לבנק נוכח ההסכמה שהתגבשה בין הבנק לבין עו"ד יהלום. ואולם, טענות עו"ד יהלום לעניין כריתת ההסכם נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. במצב דברים זה, אין בטענותיהן של המבקשות כדי להשפיע על סיכויי התובענה ככל שאלו נוגעים לעניין ביטול המשכנתה על הדירות. אומנם, בית המשפט המחוזי בירושלים לא הכריע בסוגית תום לבו של הבנק. ואולם, הסעד העומד למבקשות לעניין זה, בהנחה שעומדת להן עילה, הינו סעד כספי. ברי, כי אין באמור כדי להביע עמדה באשר לסיכוייה של תביעה כזו, אם תוגש. מכל מקום, בכך אין כדי להשפיע על בחינת השיקולים בענייננו לגבי סיכויי התובענה לביטול הליכי מימוש המשכנתה. לשון אחר, סעד כספי, אף בהנחה שקיים, אינו מטה את הכף ככל שמדובר בזכותו של הבנק למימוש השעבוד. נוכח האמור, לא מצאתי לנכון להורות על מתן סעד זמני לעיכוב מימוש המשכנתה.

6.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. צו המניעה הזמני שניתן על ידי ביום 5.1.2011 ואשר תוקפו הוארך ביום 31.3.2011 מבוטל. המבקשות יישאו בשכר טרחה בסך 7,000 ש"ח לטובת המשיבים.