רע"א 2996/14 יוסף פינסון נ. בנק מזרחי-טפחות בע"מ

1.

מונחת לפני בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ת"א 52858-01-14, כב' השופט י' אטדגי ), בגדרה התקבלה בקשת המשיב לסעד זמני המורה למבקשים להימנע מכל פעולה לשינוי מצב הזכויות הקיים בנכסים הנדונים.

המשיב (להלן: הבנק ) הגיש תביעה כספית נגד מבקש 1 (להלן: המבקש ) ורעייתו (להלן: התביעה הכספית ) בגין יתרת חוב בסך של כ-7.5 מיליון ש"ח. תביעה זו הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, וניתנה רשות למבקש להגן, בין היתר על סמך טענה שהושג הסכם בינו לבין מנהל סניף הבנק שבו התנהל החשבון על הסדר של פריסת החוב לתשלומים. לגישת המבקש, הסדר זה גוזר שכל החוב שוב אינו ניתן לתביעה. במסגרת התביעה הכספית הוגשה בקשה לעיקול נכסי הנתבעים, ובית המשפט נעתר לבקשה.

הסעד הזמני מושא הבקשה שלפני ניתן במסגרת תובענה מקבילה לפני מותב אחר בבית המשפט המחוזי, בה הגיש הבנק תביעה לסעד הצהרתי, לפיו יוצהר שארבעה נכסים, הנמצאים כיום בבעלות מבקשים 4-2 – בני המבקש – הינם בבעלותו של אביהם. לדעת הבנק המבקש הבריח נכסים אלו לבניו (או מי מהם) כדי שהבנק לא יוכל להיפרע מהם, וכי רישום הנכסים על שם הבנים אינו אלא למראית עין. במסגרת התובענה הוגשה בקשה לסעד זמני שיורה למבקשים להימנע מכל דיספוזיציה בנכסים הנדונים. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ביחס לשניים מתוך הנכסים. מכאן הבקשה שלפני.

2.

המבקשים מעלים מספר טענות עקרוניות כלפי החלטת בית המשפט המחוזי. טענת אחת מתייחסת לעילת השיהוי. לגישת המבקשים, על בית המשפט היה לדחות את הבקשה לסעד זמני מאחר והבנק השתהה תקופה משמעותית טרם הוגשה הבקשה. טענה עיקרית אחרת היא שבית המשפט לא דן כראוי בסיכויי עילת התביעה העיקרית. טענה נוספת היא כי נכונותו של צד שלישי להעמיד בטוחה לפירעון חובו של אחר אינה מעידה על הברחת נכסים – לא כפי שהניח בית המשפט המחוזי.

3.

עיינתי בחומר שהגישו המבקשים. בית המשפט שקל את שני השיקולים המנחים לסעד זמני – סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בין שני השיקולים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שיגבר משקלו של השיקול האחד, יפחת בהתאמה משקלו של השיקול השני (ראו רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית (25.6.2007); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (4.5.2011)). בבקשה למתן סעד זמני לאיסור ביצוע דיספוזיציה בנכס מקרקעין, לא פעם, ובכפוף לנסיבות העניין במקרה הספציפי, יטה מאזן הנוחות לטובת מתן הסעד הזמני. הסיבה לכך היא שאם תתקבל תביעת המבקש לאחר שלא ניתן הסעד הזמני, עלול להיווצר מצב בלתי-הפיך (ראו ע"א 4445/10 ישיבה וכולל א בן חי ים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ (15.8.2010)). כך המצב בנידון שלפני.

באשר לסיכויי התביעה, לא מצאתי דופי בבדיקה הפרטנית שערך בית המשפט המחוזי ביחס לנכסים השונים. בחינה זו הביא את בית המשפט לדחות את הבקשה ביחס לשני נכסים, שבעניינם לא מצא עובדות המקימות חשד להברחה, ולקבלה ביחס לשניים אחרים. באחד מהנכסים האחרונים (הקרקע ברעננה) ביסס בית המשפט את החשד להברחה על סמך הצעת המבקש לשעבד את הנכס לבנק. ביחס לנכס השני (אחזקות בחברת העיר החדשה) החשד להברחה התבסס על מסמך בקשת האשראי מהבנק, שם נאמר כי "החלוקה של המניות ע"ש הילדים נעשתה משיקולי מס. המניות צפויות לעבור על שמו [של המבקש] טרם העברת הכספים המבוקשים בבקשה זו". הדברים נרשמו על-פי הצהרות המבקש, והם מצביעים על יסוד לכאורה להניח שהמניות כולן הינן בבעלות המבקש.

כיון שמטרת הסעד ההצהרתי המבוקש היא הבטחת ביצוע פסק-הדין שיתקבל בתביעה הכספית, אם יזכה בה הבנק, נדרש בית המשפט להתייחס אף לסיכויי התביעה באותו הליך. בית המשפט קבע שלעניין זה אין צורך בבחינה מעמיקה של סיכויי התביעה, אלא די בבחינת הטענות העיקריות של הצדדים. צוין בהחלטה כי בית המשפט במותב אחר נעתר לבקשת עיקול נכסי המבקש (ובהמשך סירב לבטל את העיקול), ומכאן שקיימים סיכויים לפחות ברמה מינימאלית. כך או כך, נדמה כי בית המשפט המחוזי בחן את ההחלטה מושא הבקשה במידה המתאימה למסגרת הדיונית.

באשר לשיהוי, עולה כי הבנק נתן הסבר לעניין בנימוקים שונים. לדבריו, הבקשה הוגשה באיחור בשל הניסיונות המתמשכים להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בתיק התביעה הכספית, ובשל גילוי מצבו הכלכלי המעורער של המבקש וקיום הנכסים שהועברו לבניו. המבקשים טוענים שנימוקים אלו נסתרו מעדותו של מנהל סניף הבנק הרלוונטי. עיינתי בחומר, ולא הייתי שולל את מתן הסעד הזמני בשל נימוק השיהוי. לשון אחר: נראה כי הנימוקים לעניין השיהוי עומדים על רגליהם במידה מספקת לצורך ההליך הנוכחי.

5.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.