רע"א 10007/06 עו"ד אברהם גורן נ. שנית מהנדסים בע"מ

אדם בשם שלמה דגן (להלן: דגן) והמשיבה הגישו תובענה כספית כנגד המבקש אשר הוסכם להעבירה לבוררות. ביום 26.6.03

ניתן פסק הבוררות בו נקבע כי המבקש חייב לדגן ולמשיבה סכום של 234,709 ש"ח (להלן: פסק הבורר). המבקש הגיש בקשות לביטול פסק הבורר ולעיכוב ביצועו (ה.פ 3119/04, ה.פ. 3139/04 ורע"א 9661/06) אשר נדחו. בעקבות זאת, פתחו דגן והמשיבה, ביום 11.10.05, תיק הוצאה לפועל כנגד המבקש על-מנת לממש את פסק הבורר. ביום 4.6.06 נערכה למבקש חקירת יכולת בפני ראש ההוצאה לפועל בירושלים אשר בה הסכימו הצדדים, כי המבקש יפקיד תוך 60 ימים את סכום החוב אשר עמד באותה העת על סך של 740,944.92 ש"ח.

המבקש לא שילם את החוב והגיש בקשה לראש ההוצאה לפועל להתנות את התשלום בהמצאת קבלות או חשבוניות מס כדין מצד המשיבה. ביום 29.5.06 דחתה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה. לאחר שבקשתו סורבה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי וכן בקשה לעיכוב ביצוע ההליכים או לצו מניעה שימנע מהמשיבה לקבל את הכספים שיפקיד המבקש.

ביום 2.8.06 הורה בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרקש) למבקש להעביר ללשכת ההוצאה לפועל את מלוא הסכום שהתחייב להעביר במועד חקירת היכולת. ביום 26.10.06 התקיים דיון בבקשת רשות הערעור בבית-המשפט המחוזי והבקשה נמחקה לאור הצהרת בא-כוחו של דגן לפיה דגן ימציא למבקש חשבונית על הכספים אשר יקבל במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

במקביל, לאחר שהסתבר למבקש, כי המשיבה נמחקה מפנקס רשם החברות החליט הוא לשלם ביום 3.9.06 את חלקו של דגן בחוב אשר עמד על סך של 362,335 ש"ח ולהגיש בקשה לראש ההוצאה לפועל לפיה יש לבטל את ההליכים שפתחה המשיבה כנגדו מאחר והיא אינה רשומה בפנקס החברות. ביום 27.9.06 הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת שם המשיבה לפנקס החברות ובעקבות זאת הגיש המבקש בקשה נוספת לראש ההוצאה לפועל, בה ביקש הוא לקבוע, כי החזרה זו אינה מזכה את המשיבה בסכומים שנפסקו לזכותה כאשר לא הייתה רשומה.

בטרם ניתנו החלטות בבקשות שהגיש לראש ההוצאה לפועל, החליט המבקש להגיש תביעה כנגד המשיבה בה הוא טוען, כי יש לבטל את צו ההחייאה שניתן למשיבה או לחלופין לקבוע כי פסק הבורר לא חל עליה היות ובאותה העת הייתה מחוקה. במקביל, הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק ולעיכוב פקודת המאסר וצו העיקול שהוצאו כנגדו על-ידי ראש ההוצאה לפועל.

ביום 26.11.06 החליט בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן-עמי) לדחות את בקשתו לעיכוב הליכים. בית-המשפט קבע, כי היות והמבקש חויב לשלם למשיבה את הסכום שנפסק בפסק הבורר ובקשה שהגיש בעניין עיכוב הליכי ההוצאה לפועל נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בעבר, דין בקשתו להידחות אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה. בנוסף, ביום 3.12.06 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן) את בקשת המבקש לעיכוב צו העיקול.

על ההחלטה הנ"ל מיום 26.11.06 הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור, היא הבקשה בפניי, אשר במסגרתה הוא טוען, כי לא מדובר בבקשה לעכב ביצוע החלטה בשל ערעור שהוגש, אלא בקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד להחלטת בית-המשפט בשאלה האם ניתן לחייבו לשלם חוב עבור חברה שלא הייתה רשומה במועד היווצרות החוב. לטענת המבקש, פסק הבורר היה פגום בעת נתינתו היות והחברה לא הייתה רשומה ולא ניתן להכשיר את פסק הדין בדיעבד עם החזרת שם החברה לפנקס החברות. כמו-כן, טוען המבקש, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 26.11.06 נעשתה תוך שמירת זכויות המבקש לא לשלם למשיבה כספים ולכן שגה בית-המשפט כאשר קבע, כי עליו להפקיד את מלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל.

בנוסף, טוען המבקש, כי המשיבה תוכל "לחזור ולהיעלם" כהגדרתו לאחר שישלם את החוב ולכן לא יהיה מי שיחזיר לו את הכסף במידה ותתקבל תביעתו.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה על הסף היות ולא צורף תצהיר המציג את כל העובדות אותן מעוניין המבקש להוכיח. לגופו של עניין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי ישנן שתי החלטות שיפוטיות המורות למבקש להפקיד את כל הסכום בתיק ההוצאה לפועל, אחת של ראש ההוצאה לפועל מיום 4.6.06 ואחת של בית-המשפט המחוזי מיום 2.8.06. למרות אותן החלטות, המבקש טרם הפקיד את הסכום והוא ממשיך להגיש בקשות לקבלת סעדים שונים. לעניין ההחלטה בדבר עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, טוענת באת-כוח המשיבה, כי סיכוייו של המבקש לזכות בתביעה שהגיש לבית-המשפט המחוזי הינם קלושים ביותר וזאת לאור החוק והפסיקה הקובעים, כי ביטול מחיקתה של חברה מפנקס החברות הינו בעל אופי רטרואקטיבי. כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיבה, כי המבקש ידע כבר משנת 1999, או שהיה יכול לדעת, כי המשיבה מחוקה מפנקס רשם החברות עקב אי תשלום אגרה ולמרות זאת לא העלה טענה בעניין זה במסגרת הליכי הבוררות או במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים ולכן הוא מנוע מלהעלות טענה זו כעת. לבסוף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי המבקש לא הסביר מדוע אינו מקיים את ההחלטות המורות לו להפקיד את החוב בתיק ההוצאה לפועל וכי הוא לא הוכיח, שלא יוכל להיפרע מהמשיבה אם ישלם לה את סכום החוב ולכן אין מקום לקבל את בקשתו לעיכוב ביצוע ההליכים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

פסק הבורר המחייב את המבקש לשלם כספים למשיבה ניתן לפני יותר משלוש שנים וניסיונותיו השונים של המבקש לבטלו או לעכב את ביצועו נדחו על-ידי הערכאות השונות, כולל על-ידי בית-משפט זה (רע"א 9661/05 גורן נ' דגן

(טרם פורסם)). לאחר שהתחייב בפני ראש ההוצאה לפועל לשלם למשיבה את הכספים המגיעים לה ואף הוחלט על-ידי בית-המשפט המחוזי להורות לו להפקיד את כל סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, פתח המבקש בהליכים נוספים כנגד המשיבה שאף במסגרתם הוא ביקש לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.

כידוע, על-מנת לבחון האם יש להעניק למבקש סעד זמני, יש לבדוק מהם סיכויי התביעה והאם הנזק שייגרם למבקש מאי-מתן הצו הינו גדול יותר מאשר הנזק שייגרם למשיבה במידה והצו יינתן. כן יש לציין, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטה בעניין עיכוב ביצוע, היות ולערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב כאשר היא בוחנת ומאזנת בין האינטרסים השונים של הצדדים (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1) 529, 533).

בענייננו, נראה כי המבקש לא הוכיח, כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך במידה ולא תתקבל בקשתו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. המבקש נמנע מלמלא אחר החלטות שיפוטיות מבלי לספק לכך הסבר הולם, לא סיפק נתונים המעידים על קושי כלכלי לשלם את חובו וכן לא הביא תימוכין לטענתו, לפיה המשיבה תוכל "לחזור ולהיעלם" כהגדרתו לאחר שיעביר לה את הכספים. בנוסף, נראה כי סיכויי התביעה אינם גבוהים וזאת לאור סעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 הקובע כי כאשר מתבטלת מחיקתה של חברה רואים אותה כאילו לא נמחק שמה (ראו גם יוסי כהן דיני החברות

(1988) 702). בנסיבות אלו, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.