רע"א 9362/12 יהלי בנה לי בע"מ נ. לאה יצחקי

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת י' שבח ) בע"א 54948-06-12 שניתנה ביום 18.11.12.

1.

בבעלות המבקשת יחידת דיור בבניין ישן בעיר גבעתיים (להלן: יחידת הדיור ). בבעלות המשיבים 8 יחידות דיור אחרות באותו בניין. במסגרת כוונתם של בעלי הדירות שבבניין לבצע עסקת פינוי-בינוי (להלן: העסקה ), התנתה המבקשת את הסכמתה לעסקה בכך שהיא תשמש כקבלן העסקה. המשיבים התקשו לתת במבקשת אמון ומשכך דחו את דרישתה. בעקבות זאת הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת לבית משפט השלום בתל אביב – יפו, וזאת בטענה שסירובה להסכים לעסקה גורמת להם נזק. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבים וחייב, בפסק דינו מיום 16.5.12, את המבקשת בתשלום פיצוי כולל בסך של 2,400,000 ₪ למשיבים, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 100,000 ₪.

2.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. בסמוך למועד הגשת הערעור הגישה המבקשת בקשה לבית משפט השלום לעכב את ביצוע פסק הדין. בבקשה טענה המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים. כמו כן נטען כי אי עיכוב ביצוע פסק הדין יאלץ את המבקשת, בהיעדר נכסים נוספים מלבד יחידת הדיור, להסכים לעסקה, באופן שיהפוך את הערעור לתיאורטי. עוד טענה המבקשת כי מעצם העובדה שבבעלות המשיבים יחידות דיור בבניין ישן מאוד עולה חשש ממשי להיעדר יכולת כלכלית בידי המשיבים, עובדה הצפויה למנוע מהמבקשת לקבל את כספיה בחזרה במקרה שערעורה יתקבל. טענה זו ביקשה המבקשת לחזק בכך שתביעת המשיבים לא מומנה על-ידיהם אלא על-ידי החברה הקבלנית המעוניינת בביצוע העסקה.

3.

בית משפט השלום דחה, בהחלטתו מיום 5.7.12, את בקשת המבקשת בקבעו כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח קושי ממשי הצפוי לה בבואה להיפרע מאת המשיבים אם ערעורה יתקבל. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שעצם העובדה שבבעלות המשיבים דירות בבניין ישן אינה מלמדת על היעדר יכולת כלכלית, לא כל שכן בהתחשב בעובדה שחלק מהמשיבים אינם מתגוררים בבניין האמור. כמו כן התייחס בית המשפט לכך שסכום הפיצוי שנפסק מתחלק בין שמונה בעלי דירות ועומד, לפיכך, על 320,000 ₪ לטובת הבעלים של כל אחת מיחידות הדיור, בעוד שהשווי של כל יחידת דיור, על-פי חוות הדעת של שמאי, הוא כ-800,000 ₪. באשר לעובדה שהגשת התביעה לא מומנה על-ידי המשיבים, קבע בית המשפט שגם בכך אין כדי להצביע בהכרח על היעדר יכולת כלכלית.

4.

משנדחתה בקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין על-ידי בית משפט השלום, הוגשה על-ידיה בקשה דומה לבית המשפט המחוזי אליו הוגש הערעור. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 18.11.12, דחה את בקשת המבקשת, בציינו כי טענת המבקשת, לפיה לא תוכל להיפרע מהמשיבים אם ערעורה יתקבל, נטענה בעלמא ולא נתמכה באסמכתא כלשהי.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתה חוזרת המבקשת על הטענות שנטענו בפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי וטוענת כי סיכויי הערעור נוכח השאלות המשפטיות החשובות העולות ממנו, וזאת ביחס לאפשרות לחייב בנזיקין דייר המסרב ליטול חלק בעסקה מסוג פינוי-בינוי, מקום שחוק פינוי ובינוי (פיצויים), התשס"ו-2006, אינו חל. באשר למאזן הנוחות נטען, שוב, כי מצבם הכלכלי של המשיבים, הנלמד ממקום מגוריהם, כמו גם העובדה שהתביעה מומנה על-ידי צד שלישי, מצביעים על כך שגביית כספי הפיצוי בחזרה, אם יתקבל ערעור המבקשת, תהיה בגדר בלתי אפשרית. טענה נוספת בפי המבקשת, שאף היא נטענה ונדונה זה מכבר, מתייחסת לכך שאי מתן הסעד המבוקש יכול שיאלץ את המבקשת להסכים לעסקה, תוך הפיכת הערעור לתיאורטי.

6.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת, ואף לא נטען אחרת, שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה, ומשכך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מהבקשה עולה שאלה קונקרטית הנוגעת להתקיימות התנאים למתן סעד של עיכוב ביצוע פסק דין. נטיית ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הנוגעות לעיכוב ביצוע פסק דין היא מצומצמת, וזאת נוכח שיקול הדעת הרחב שניתן לערכאה הדיונית בעניינים כגון דא (רע"א 10007/06 גורן

נ' שנית מהנדסים ( 14.1.07) ). הדברים נכונים מכוח קל וחומר כאשר עסקינן בערעור "בגלגול שלישי".

7.

למעלה מן הצורך אעיר כי לא מצאתי כל פגם בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה. מקובלת עליי קביעת בית משפט השלום, לפיה מעצם הבעלות של המשיבים ביחידות דיור בבניין ישן, כמו גם מהעובדה שהתביעה מומנה על-ידי צד שלישי, לא ניתן להסיק מסקנה פוזיטיבית בנוגע לקשיים בהם צפויה המבקשת להיתקל, כביכול, בהחזרת הכספים אם ערעורה יתקבל. באשר לטענת המבקשת, לפיה דחיית בקשתה עשויה לאלצה להסכים לעסקה ובכך לייתר את הערעור שהוגש על-ידיה, הרי שהטענה לא בוססה ואף נוסחה בלשון מסויגת למדיי. משכך אף טענה זו אינה מהווה עילה מספקת לעכב את ביצוע פסק הדין. בנסיבות אלה, נראה כי בדין דחו בתי המשפט דלמטה את בקשות המבקשת.

הבקשה, איפוא, נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.