ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ. בנק מזרחי-טפחות

1.

בקשה זו, שהוכתרה "בקשה לעיכוב ביצוע", מבקשת לעכב את הליכי מימוש המשכנתא ופינוי דירת המגורים בה מתגוררים המבקש 2, רעייתו ושתי בנותיהם, והמצויה בבעלותו של בנו של המבקש 2, ליאור גבריאל (להלן – ליאור ). הבקשה הוגשה במסגרת ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' הרשם ש' ברוך), אשר דחה על הסף תובענה שהגישו המבקשים מחמת השתק עילה, השתק פלוגתא והתיישנות. כתוצאה מדחיית התובענה, פקע צו המניעה הזמני שנתן בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ישעיה) שעיכב את הליכי המימוש והפינוי הנדונים. בקשה זו במהותה הינה בקשה למתן סעד זמני בערעור על פי תקנה 471 ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984 (ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ג'ורג'ית ניקולא , תק-על 2000(3) 1952, להלן – עניין הוועדה האוונגלית ).

העובדות וההליכים

2.

המבקשים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בה בקשו להצהיר כי אין הם חייבים סכום כלשהו למשיב (להלן – הבנק ), וכי עקב כך, הבנק אינו זכאי לממש את הדירה הנדונה הממושכנת לטובתו, שניתנה כערובה לחובותיהם. מקורה של הפרשה במיזם של המבקשת 1 (להלן – פרויקט "צמרות" ), משנת 1995, אשר המבקש 2 הינו מנהלה ובעל מניותיה, ואשר הבנק העניק לו ליווי פיננסי. אחת הבטוחות שהעמידו המבקשים לצורך קבלת אשראי הבנק, היתה דירת המגורים הנדונה, המצויה, כאמור, בבעלות בנו של המבקש 2, ליאור ברח' ביאליק ברמת גן. בהמרצת הפתיחה טענו המבקשים כי באופן מפתיע, בשנת 1997, הודיע להם הבנק כי אין בכוונתו להמשיך ולממן את הפרוייקט, בהעדר ביטחונות מתאימים. לטענתם, עמדה זו משוללת יסוד שכן הם העמידו לרשות הבנק את כל הביטחונות שנדרשו. לחילופין טענו, כי המשכנתא הנדונה על הדירה מהווה בטוחה למימון פרויקט הבניה, ומאחר שהפרויקט לא יצא אל הפועל ולא התקיימו התנאים המתלים שנקבעו בהסכם ההלוואה, יש להורות על ביטולה.

ליאור הגיש תביעה נפרדת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובמסגרתה ביקש פסק הצהרתי כנגד הבנק לפיו שטר המשכנתא על הדירה בטל. בפסק הדין בתביעה זו קבע בית המשפט כי אין יסוד לתביעה, ודחה אותה.

3.

במסגרת התובענה של המבקשים כנגד הבנק, ניתן צו מניעה זמני כנגד מימוש המשכנתא על הדירה, ועוכב פינויים של המבקש 2 ובני משפחתו מהדירה עד להכרעה בתובענה.

4.

הבנק מצידו, הגיש בקשה לדחיית המרצת הפתיחה על הסף. לטענתו, באותה פרשה התנהלו הליכים משפטיים שונים (חלקם על-ידי ליאור) בגין עובדות זהות או חופפות, היוצרים מעשה בית דין כלפי המבקשים, והגשת המרצת הפתיחה על ידם מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. כן נטען, כי התביעה התיישנה, שכן המבקשים עצמם מודים שעילת התביעה נודעה להם לכל המאוחר בשנת 1997, עת הבנק סירב להמשיך להעמיד לרשותם את המימון הנדרש לפרוייקט.

5.

המבקשים טענו בתגובה כי, הטענות הרלבנטיות להליך הנוכחי לא נדונו לגופן בהליך התובענה שהגיש ליאור, ולכן ההליך הקודם אינו מקים השתק מסוג כלשהו. עוד טענו, כי בשנת 1997 כל שנודע להם הוא כי הבנק ביטל את הסכמתו למימון הפרויקט, אך הדרישה לתשלום החוב נשוא המשכנתא נמסרה להם רק בשנת 2003, והליכי מימוש הדירה החלו אף הם רק בשנה זו. לפיכך לא חלה התיישנות על התובענה שכן העילה התגבשה רק ב-2003.

6.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, על הסף את התובענה מטעמים חלופיים של מעשה בית דין והתיישנות. הדחייה מטעמי מעשה בית דין מתייחסת לתובענה המקבילה שהוגשה בידי ליאור, אשר בית המשפט ראה בפסק הדין שניתן בה מעשה בית דין משום זהות האינטרסים, הקרבה המשפחתית והדמיון הרב בפלוגתאות ובעילות התביעה בין שני ההליכים, וכדבריו:

"ניתן בהחלט לקבוע כי הפלוגתאות העובדתיות שניצבו ביסוד שני ההליכים היו דומות מאד אם לא זהות, עד כדי כך, שהן מגבשות עילות תביעה שגם הן דומות עד לכדי זהות. אמנם אין חפיפה מוחלטת בין הצדדים לכל אחת מהמרצות הפתיחה, אך קיימת זהות אינטרסים (וגם קירבה משפחתית) בין המבקשים בכל אחת מהן, ו'כלל ההדדיות' הינו גמיש מספיק על מנת לאפשר את תחולת העיקרון של מעשה בית דין בהתיחס לה"פ 1025/03".

7.

על פסק הדין בתובענה של ליאור הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שטרם נדון (ע"א 6374/06 ליאור גבריאל נ' בנק מזרחי טפחות ) ובמסגרתו נתבקש סעד זמני למניעת מימוש אותה דירת מגורים הנדונה בענייננו. הבקשה נדחתה על ידי כב' השופט רובינשטיין ביום 6.8.2006, אשר מצא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק:

"באשר למאזן הנוחות, אין המבקש גר בדירה, אך כנטען גרים בה קרובי משפחתו, ובהם הוריו. המדובר בדירה יקרה שאין מקום בנסיבות למנוע מימושה, הואיל והמשיב הוא בנק שיוכל לעמוד באשר יושת עליו אף אם יתהפך הגלגל בערעור. הגם שהמבקש וקרוביו ידעו על פסק הדין וגם על הליך הפינוי מזה זמן, הנה מטעמים אנושיים לא ייעשה הפינוי לפני יום 20.8.06, על מנת לאפשר להם התארגנות מתאימה".

הטענות בבקשה

8.

לטענת המבקשים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי מוטעות, ומנעו מהם את יומם בבית המשפט. לטענתם, דחיית תובענתו של ליאור אינה מקימה כנגדם השתק עילה. זאת, מאחר שהם אינם חליפיו של ליאור. עובדת היותו של ליאור בנו של המבקש 2 והסכמתו להעמיד לרשות המבקשים את הנכס שבבעלותו כבטוחה למתן אשראי, אין בהם כדי ליצור יחסי חליפות לצורך מעשה בית דין. אין גם יסוד לקביעה כי קיים השתק פלוגתא בהליך זה בשל אותה תובענה. עצם שאלת קיומו של חוב המבקשים כלפי הבנק, הקשורה, בין היתר, במידת אשמתו של הבנק בכישלון הפרויקט, וטענות אחרות - לא נדונו לגופן בתובענת ליאור ולא הוכרעו בה. אמנם ניתן לעיתים להרחיב השתק פלוגתא גם ביחס לסוגיות שניתן היה לדון ולהכריע בהן אף מבלי שנדונו בפועל, אולם זאת רק כאשר מדובר באותם צדדים ממש. אין מקום להרחיב את תחולת השתק הפלוגתא ביחס לצדדים חליפים, כפי המצב בהליך זה.

9.

לטענת הבנק, בקשה זו, אחת מני רבות המוגשת תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, הינה חוליה בשרשרת ארוכה של בקשות המוגשות על ידי המבקשים או מי מטעמם, בערבו של מועד פינוי קרב, לאחר שזה למעלה מ- 3 שנים מנסה המשיב בלא הצלחה לגבות את חובו מאת המבקשים על דרך של מימוש משכנתא בהליכי הוצאה לפועל. לגוף הבקשה, טוען הבנק כי סיכויי הערעור קלושים. אין מחלוקת כי ליאור ואביו, הוא המבקש 2, וכן החברה בבעלותו, המבקשת 1, הינם "צדדים קרובים" לעניין השתק עילה. כמו כן, הסוגיות שהיו יכולות להידון במסגרת התובענה של ליאור ואשר בית המשפט קמא התייחס אליהן, יוצרות השתק פלוגתא באשר לטענות המבקשים בהליך הנוכחי. אשר למאזן הנוחות, שב הבנק ומפנה לדבריו של כב' השופט רובינשטיין בהחלטה בענין הסעד הזמני, לפיהם "המדובר בדירה יקרה שאין מקום בנסיבות למנוע מימושה, הואיל והמשיב הוא בנק שיוכל לעמוד באשר יושת עליו אף אם יתהפך הגלגל בערעור". עוד מציין הבנק כי הדירה נשוא הבקשה כלל אינה של המבקשים, כך שהנזק, אם יגרם להם, ניתן יהיה להטבה בפיצוי כספי; לליאור, שהוא בעל הדירה, דירת יוקרה נוספת בשכונת נאות אפקה שהוא אינו מתגורר בה.

דיון

10.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא, כי סעד זמני בערעור לא יינתן בנקל, אלא "מטעמים מיוחדים שירשמו" בלבד (תקנה 471 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984). תנאי זה נגזר בראש וראשונה מן העובדה כי התביעה נדחתה בערכאה שיפוטית מוסמכת, דחייה המוחזקת כנכונה כל עוד לא הוחלט אחרת, והדבר מטה את מאזן האינטרסים המנוגדים, במידה ניכרת, לטובת המשיב בערעור (ע"א 7637/02 ויילר נ' עיריית חיפה , תק-על 2002(3) 2548, י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' 7 בעמ' 866). אכן, "משניתן פסק-דין אין עדיפותו של אינטרס המשיב בערעור על-פני אינטרס המערער נובעת אך מנטל ההוכחה המוטל על מבקש סעד, אלא היא נובעת מן החזקה כי פסק-דינה של הערכאה הראשונה - שבו נדחתה תביעת המערער - הוא נכון" (דברי כב' השופטת דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483). לפיכך, התנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלה הנדרשים בפני הערכאה הדיונית. אמנם, בשני המקרים נדרש בית המשפט הן לסיכויי התובענה והן למאזן הנוחות בין הצדדים; אולם בעוד שבערכאה הראשונה די להראות כי התובענה אינה משוללת יסוד וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת התובע, הרי בשלב הערעור על המבקש להראות כי סיכוייו לזכייה בערעור הם טובים, כאשר קיימת חזקה לכאורה כי הפסק נשוא הערעור נכון, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (בר"מ 2577/06 אריאלי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "זמורה" , תק-על 2006(2) 2809, ע"א 2501/05

ששון נ' איגוד למשכנתאות והשקעות , תק-על 2005(2) 850). לענייננו חשוב להדגיש, כי בנסיבות בהן נדחה או נמחק ערעורו של המבקש על הסף, עליו גם לשכנע בבקשתו לסעד זמני בערעור, מדוע מוצדקת תובענתו המקורית לגופה , ולא רק מדוע לא היה מקום לסילוקה על הסף (עניין הוועדה האוונגלית , פסקה 5(ג)). זאת, שהרי ההצדקה המהותית למתן כל סעד זמני שהוא, נעוצה בסיכויי התובענה, בסופו של יום, להתקבל, ולא רק בסיכוייה שלא להידחות או להימחק על הסף. בין שני השיקולים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שגדלים הסיכויים לקבלת הערעור, כך דרישת מאזן הנוחות מתמתנת, ולהיפך (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ , תק-על 2006(2) 2994, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר , פ"ד נו(1) 529).

11.

בענייננו, קשה לומר כי סיכויי המבקשים בערעור הם טובים. לכאורה, קיימת קרבה של ממש לא רק בין הצדדים המתדיינים בשני ההליכים המקבילים, אלא מתקיימת זהות עניינית של הפלוגתאות והשאלות שבמחלוקת בשני ההליכים. בנסיבות אלה, הנטל המוטל על המבקשים להראות כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את התובענה מטעמים של מעשה בית דין אינו עניין של מה בכך. באשר להיבט סיכויי התביעה לגופה, גם אם תיצלח טענתם לגבי עילות הסף, קשה לנקוט עמדה, שכן המבקשים לא התייחסו להיבט זה בבקשתם בפני ערכאה זו.

אף בגדרו של מאזן הנוחות לא עולה כל טעם מיוחד העשוי להצדיק מתן סעד זמני. העובדה כי מדובר בבקשה לעיכוב פינוי דירת מגורים נזקפת אמנם לזכות המבקשים, אולם לא בכל הנסיבות עולה הדבר לכדי טעם מיוחד המצדיק עיכוב הפינוי (ע"א 8800/04 אוה שטיינר נ' בנק המזרחי , תק-על 2004(4) 1015, רע"א 4880/05 מלכה נ' בנק דיסקונט , תק-על 2005(2) 1892). המבקש 2 אינו בעליה של הדירה, אלא הדירה בבעלות בנו. המבקשים נמנעו בבקשתם מלפרט מהו הנזק המיוחד שיגרם למבקש 2 ולמשפחתו אם יאלצו לעזוב את הדירה, שאינה בבעלותם, ולעבור להתגורר בדירה אחרת. הם לא טענו לקושי במימון שכירות מגורים בדירה החדשה, או לכל קושי אחר המצביע על נזק שלא יהיה ניתן לפיצוי כספי באם יזכו בסופו של יום בערעור ובתובענה שהגישו. היות המבקשים קשישים, מבלי שפורט גילם ומצבם הבריאותי, וציון מחלתו של המבקש 2, שגם פרטים לגביה לא ניתנו, עשויים לקבל מענה במתן פסק-זמן מסוים לצורך התארגנות לקראת פינוי. מנגד, הליכי המימוש של הבנק מעוכבים תקופה ארוכה. בינתיים, חובם הנטען של המבקשים הולך ותופח בשל הריבית הנצברת עליו. לטענת הבנק, שלא נסתרה, שווי הדירה נופל בשיעור ניכר מגובה החוב, וכל עיכוב נוסף בהליכי המימוש מסב לבנק נזק נוסף, המעמיד בסכנה את יכולתו להיפרע את חובו.

11.

בהינתן סיכויי הערעור, שעל פניהם אינם טובים, ושיקולי מאזן הנוחות, שאף הם אינם נוטים לטובת המבקשים, דין הבקשה למתן סעד זמני, להידחות. עם זאת, על אף שחרב הפינוי מתהפכת על צוואר המבקש 2 ובני משפחתו מזה זמן רב, ניתן בזה עיכוב ביצוע חלקי נוסף של מימוש המשכנתא למשך 3 חודשים נוספים מהיום, וזאת לצורך התארגנות המשפחה לפינוי.

המבקשים ישאו בשכ"ט עו"ד של המשיב בסך 7,000 ₪.