ע"א 8047/08 קלייב גרנט ג'ייקובס נ. בנק דיסקונט בע"מ

ענינו של הערעור אליו נלווית בקשה זו למתן סעד זמני, הוא בית מגורים בנתניה שבעליו חבים מיליוני שקלים לבנק דיסקונט לישראל בע"מ. המבקש, קרובם של בעלי הבית, שילם במקומם לבנק סך של 400,000 דולרים על חשבון החוב. בעקבות כך, נמחקה בהסכמה משכנתה שהייתה רשומה על הבית לטובת הבנק, ותחתיה נרשמה משכנתה ראשונה לטובת המבקש. מקץ חודשים ארוכים, ומשנוכח כי אין בכוחם של החייבים לפרוע את מלוא חובם, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל, בגדרם זכה תחילה בעיקול על הבית ובהמשך עתר למכירתו, כך שמתמורת המכירה תיפרע תחילה המשכנתה שלטובת המבקש והיתרה תשמש לכיסויו של החוב לבנק. המבקש, מצדו, עתר לסעד הצהרתי, ולפיו אין הבנק רשאי להמשיך בהליכים למכירת הבית, באשר מהותה האמיתית של העסקה בה נקשר המבקש עם החייבים הייתה עסקת מכר, שלבשה את הצורה אותה לבשה משיקולים של תכנון מס. לטענת המבקש, נהיר היה לכל המעורבים כי הבנק יצא מן התמונה בכל הקשור לנכס, ומכאן שהליכי ההוצאה לפועל ננקטו שלא בתום לב ובניגוד לדין.

בית-המשפט המחוזי מרכז דחה את עתירתו של המבקש, וכזה היה גם גורלה של בקשתו לסעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש לבית-משפט זה. נקבע, כי הבנק לא חרג מן המוסכם בין הצדדים, היינו, העברתו של השעבוד בלבד בלא שינוי מזכות הבעלות בבית, ועל כן העתירה למכירתו, שהוגשה רק בתום שנתיים וחצי מיום שהוסרה המשכנתה, ובעוד חלק ניכר מן החוב נותר על מכונו, נעשתה בתום לב. מכאן הבקשה שבפני, בה מנסה המבקש בשנית את כוחו לעכב את הליכי המכירה.

לאחר שעיינתי בבקשה והתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין ליתן לעותר את מבוקשו. הבנק אוחז בפסק-דין, המקנה לו זכות להיפרע מן החייבים סכום כסף נכבד. אמת, אין הוא בעל שיעבוד בנכס, אך בכך אין כדי למנוע ממנו לעתור למכירתו, כמקור מרכזי ממנו יוכל להיפרע מהחייב. כך או כך, כדי לשכנע את ערכאת הערעור לשנות מממצאי העובדה שנקבעו באשר למהות העסקה ולמצב הזכויות בנכס, נראה כי המבקש יידרש לדלג מעל משוכה גבוהה, ואם בכך לא די, עצירתם בצו זמני של הליכי ההוצאה לפועל אף דורשת כי המבקש יראה שמאזן הנוחות פועל לטובתו. כך הוא, לרוב, כאשר מדובר בבית מגוריו של העותר לצו זמני, באשר חיוב כספי אפשר ולא יהיה שקול לפינויו של אדם מדירתו עוד בטרם הוכרע ערעור שהגיש. אמנם, אין זה כלל בל יעבור (וראו, למשל, ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (לא פורסם, 21.5.07), וההפניות שם), אלא שבמקרה זה אין הבית משמש למגוריו של המבקש, ואם צפוי נזק בפינויו – אין זה נזקו של המבקש. עיקר הוא, כי אם יתקבל הערעור, יוכל הבנק להשיב למבקש על נקלה את הכסף שקיבל לידיו, ומשאין הסעד הזמני נחוץ כדי להבטיח שהערעור לא יתייתר, אין כל עילה להושיטו.

מטעמים אלה, אני דוחה את הבקשה ומבטל את הצו הארעי שניתן. המבקש ישלם לבנק שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח.