רע"א 6286/15 ד"ר משה ויינברג ושות' נ. אומגה טיפולי טקסטיל תעשייתים (1978)

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.7.2015 (ע"א 8268-01-15, השופטת ר' לבהר-שרון ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 23.11.2014 (ת"א 31543-03-14, השופטת א' פרוסט-פרנקל ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת היא שותפות עורכי דין אשר ייצגה את המשיבה בהליכים משפטיים נגד חברת קשת ניקוי יבש בע"מ (להלן: חברת קשת ). בין המבקשת למשיבה נכרת הסכם לפיו שכר הטרחה שישולם למבקשת יועמד על "17.5% מתוך כל שיתקבל" בעקבות הטיפול המשפטי. המבקשת ניהלה עבור המשיבה, בין היתר, הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגד חברת קשת ובמסגרתם נגבו כ-250,000 שקל לטובת המשיבה (תיק הוצל"פ 01-53434-07-7). בגין סכום זה שולם למבקשת שכר טרחתה כמוסכם ועל כך אין מחלוקת. עם זאת, בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לשאלת זכאותה של המבקשת לתשלום שכר טרחה נוסף בגין סכום אחר של כ-136,000 שקל שחברת קשת טענה כי יש להפחית מחובה למשיבה. טענה זו של חברת קשת הועלתה תחילה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ונדחתה ביום 25.8.2008 (הרשמת (כתוארה אז) ו' שוורץ ). ערעורה של חברת קשת על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 19.9.2010 (עש"א 1874/08, השופטת י' שטופמן ). המבקשת סברה כי היא הייתה זכאית לתשלום שכר טרחה נוסף בגין ייצוגה של המשיבה בערעור זה, על בסיס חישוב המתייחס לסכום הכסף שנחסך מן המשיבה בעקבות דחיית עמדתה של חברת קשת. מנגד, המשיבה סברה כי על פי הסכם שכר הטרחה המבקשת זכאית לתשלום בשיעור המוסכם מן הסכומים שהתקבלו אצלה בפועל בלבד, להבדיל מאלו שנחסכו עבורה.

3.

ביום 8.12.2010 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום ובה עתרה לתשלום שכר טרחה נוסף על סך של 27,783 שקל (תא"מ 11848-12-10, השופט ר' אילן . להלן: התביעה הראשונה ). תביעה זו הוגשה במישרין כנגד אורי וינרב (להלן: וינרב ), מנהל ובעל מניות במשיבה, מבלי שצורפה אליה גם המשיבה. ביום 29.1.2012, לאחר ששמע את טענות הצדדים, בית משפט השלום דחה את התביעה – הן מחמת היעדר יריבות בין הצדדים, בשים לב לכך שלוינרב ולמשיבה אישיות משפטית נפרדת, והן לגופה. בהקשר זה ציין בית משפט השלום כי לשונו של הסכם שכר הטרחה תומכת בפרשנות שהוצעה על ידי המשיבה לפיה המבקשת זכאית לשכר טרחה רק בגין הסכומים שהתקבלו אצל המשיבה בפועל, וכי במסקנה זו תומכת גם התחקות אחר אומד דעת הצדדים.

4.

ביום 12.3.2012 ערערה המבקשת על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי (ע"א 18812-03-12, השופטת ר' לבהר-שרון . להלן: הערעור הראשון ) וטענה הן באשר לפרשנותו הראויה של ההסכם והן באשר לזיהויו של וינרב כצד לו. ביום 3.1.2013 נערך דיון בערעור במעמד הצדדים ובשלב זה חזרה בה המבקשת מערעורה בהמלצתו של בית המשפט המחוזי. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנותיו של בית משפט השלום בכל הנוגע להיעדר יריבות בין וינרב למבקשת וכן באשר לפרשנותו הנכונה של הסכם שכר הטרחה הן ראויות, והטיל על המבקשת הוצאות משפט מופחתות בשיעור של 10,000 שקל, תוך התחשבות בכך שחזרה בה מן הערעור.

5.

ביום 17.3.2014 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה חדשה לתשלום שכר הטרחה שבמחלוקת. הפעם, היא ציינה בתביעה כנתבעת את המשיבה (להלן: התביעה השנייה ). בתביעה זו חזרה וטענה המבקשת כי בשים לב לנוסחו של הסכם שכר הטרחה היא זכאית לתשלום בגין סכום הכסף שנחסך מן המשיבה בעקבות דחיית הערעור בעש"א 1874/08. מנגד, המשיבה טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. בהקשר זה הפנתה המשיבה לפסק דינו של בית משפט השלום בתביעה הראשונה, שבגדרו נדחו טענותיה של המבקשת כאשר הן הועלו כלפי וינרב לגופן וכן נקבעו ממצאים פוזיטיביים ביחס לפרשנותו של הסכם שכר הטרחה השוללים את זכאותה של המבקשת לשכר טרחה נוסף.

6.

ביום 23.11.2014 דחה בית משפט השלום את התביעה על הסף. בית משפט השלום קבע כי התביעה השנייה עוסקת באותה עילת תביעה שבה עסקה התביעה הראשונה. לכך הוא הוסיף כי תחולתה של הדוקטרינה בעניין מעשה בית דין הורחבה בפסיקתו של בית משפט זה כך שהיא חלה גם על מי שלא היה צד להליך הראשון, באופן שחליפו של נתבע נהנה אף הוא מחסינות מפני תביעה נוספת. בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב לכך שטענותיה של המבקשת נדחו לגופן בתביעה הראשונה לאחר שהיא שטחה בפני בית משפט השלום את מלוא טענותיה, נקבע כי המבקשת מושתקת מלהעלות את טענותיה מחדש בתביעה שהוגשה כנגד המשיבה, וכי הקרבה המשפטית בינה לבין וינרב מספקת לצורך כך.

7.

ביום 5.1.2015 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה השנייה לבית המשפט המחוזי (להלן: הערעור השני ). המבקשת טענה בערעורה כי משעה שהתביעה הראשונה נדחתה מחמת היעדר יריבות, לא היה מקום לכך שבית משפט השלום ידון בה באותו הליך גם לגופה. בהתאם לכך, לשיטת המבקשת, לא ניתן לקבוע כי חל מעשה בית דין – הן ביחס לקיומו של השתק עילה והן ביחס לקיומו של השתק פלוגתא.

8.

ביום 6.7.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע כי ההליך הנוסף נסב על אותן פלוגתאות שנדונו, הוכרעו והפכו לחלוטות בהליך הקודם, וכן על אותן עילות תביעה, וכי תביעות אלה התנהלו בין אותם צדדים או חליפיהם, בשים לב לקירבה המשפטית בין המשיבה לוינרב. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי התרשם כי "צריך להוקיע התנהגות מסוג זה" שבו נהגה המבקשת, "ולכבד את הכלל המורה לבעל דין שלא להטריד נתבע יותר מפעם אחת". בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבה הוצאות משפט בסך 35,000 שקל.

בקשת רשות הערעור

9.

בקשה זו עניינה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור השני. המבקשת טוענת כי יש להיעתר לבקשת רשות הערעור שהגישה בשל כך שנגרמו לה עיוות משפטי חמור ואי צדק.

10.

לגופו של עניין, המבקשת שבה ומעלה חלק מן הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי בערעור השני. לשיטתה, לאחר שבית משפט השלום קבע בתביעתה הראשונה כי יש לדחותה על הסף מחמת היעדר יריבות, הוא לא היה מוסמך להוסיף ולקבוע ממצאים לגופם של דברים. מכך ניתן להסיק, כך טוענת המבקשת, כי לא היה מקום לקבוע בפסק הדין בתביעה השנייה כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים מחמת השתק עילה, וזאת מאחר שעילתה של התביעה הראשונה פקעה עם הקביעה בדבר היעדר יריבות. המבקשת מוסיפה וטוענת, בהמשך לכך, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בתביעה הראשונה בטלות מעיקרן מאחר שניתנו בחוסר סמכות.

11.

המבקשת טוענת עוד כי המשיבה הייתה מושתקת מלטעון לקיומה של קרבה משפטית בינה לבין וינרב, באופן המצדיק קיומו של מעשה בית דין. זאת, לשיטתה, מאחר שבתביעה הראשונה טען וינרב היפוכם של דברים, עת ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות.

דיון והכרעה

12.

דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. יתר על כן, אני אף סבורה כי בשים לב להעדרה של כל הצדקה להגשתה של הבקשה דנן, כבר על פני הדברים, והתנהלותה של המבקשת בהליכים שפורטו ובבקשה דנן, זהו אחד מאותם מקרים שבהם קיימת הצדקה להשתת הוצאות לטובת אוצר המדינה כפי שמוסבר להלן.

13.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, או כאשר קיים חשש שמא ייגרם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע

103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)). אמות מידה אלה לא התקיימו במקרה דנן, ולמעשה מכלול הנסיבות בו מלמדות כי אלה הם פני הדברים באופן מובהק.

14.

הטענות שהעלתה המבקשת ביחס להסכם שכר הטרחה נדחו לגופן בשתי ערכאות – בתביעה הראשונה ובערעור הראשון. ההבחנה בין שני ההליכים שניהלה המבקשת – זה שראשיתו בתביעה נגד וינרב וזה שראשיתו בתביעה נגד המשיבה אינה מצדיקה להיעתר לבקשה. למותר להזכיר, כי המבקשת היא זו שבחרה להגיש תחילה את התביעה כנגד וינרב בלבד ובהמשך לחזור בה ממיצויו של ההליך.

15.

באופן כללי יותר, טענותיה של המבקשת נוגעות, לאמיתו של דבר, לשאלות שעניינן אופן יישומו של הדין הנוהג ביחס לדוקטרינה של "מעשה בית דין" ותחולתה על מי שלא היה צד להליך קודם. בית משפט זה נדרש בעבר לא אחת לשאלות אלה (ראו למשל: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי – טפחות , פסקאות 29-23 (5.1.2011)), ובכלל זה לשאלת "הקרבה המשפטית" בין חברה לבין מי שהיה מנהל ובעל שליטה בה לצורך החלת מעשה בית-דין (ראו למשל: ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס , פ"ד לט(4) 29, 39 (1985); ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ , פ"ד נה(4) 18, 24 (2001)). על כך יש לומר כי אפילו טעה בית המשפט המחוזי באופן שבו יישם את הדין הנוהג בשאלות אלו – ואין לי צורך להידרש לכך – הרי שממילא הדבר אינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 1391/15 לוי נ' לוי , פסקה 10 (12.5.2015); רע"א 3799/15 ויינשטיין נ' מנדרין מוריה בע"מ , פסקה 8 (19.11.2015) (להלן: עניין ויינשטיין )). בשולי הדברים אציין עוד כי לא היה מקום לטענה כי כאשר בית משפט דוחה תביעה משני טעמים, שאחד מהם הוא עילת סף, הרי שהכרעתו בעניין האחר היא "בחוסר סמכות".

16.

לא אוכל לסיים את הדיון בבקשה דנן מבלי להתייחס למאפייניה ולנסיבות האופפות אותה. הדיון בה הוא הפעם החמישית שבה תביעתה של המבקשת, שותפות עורכי דין, לקבלת תשלום בגין ייצוגה של המשיבה בעש"א 1874/08 נדונה בפני ערכאה שיפוטית. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על התנהלותה של המבקשת, אשר שבה ומטרידה בעלי דין באותה הסוגיה, חרף קביעות שיפוטיות חלוטות שכבר ניתנו בעניינה. יתר על כן, בית המשפט המחוזי ציין כי האחריות למצב המשפטי שאליו נקלעה המבקשת רובצת אך ורק לפתחה, בשל האופן שבו בחרה לנהל את ההליכים המשפטיים, כשטעמיה לכך עמה. לכך יש להוסיף כי, כפי שכבר צוין, הבקשה דנן רחוקה מלקיים את אמות המידה שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לבסוף, לא צורפו לבקשה מסמכים שונים שהיו הכרחיים לצורך הדיון בה, לרבות פסק הדין בתביעה הראשונה.

17.

כבר ציינתי בעבר כי בטרם הגשתה של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי ראוי כי המבקש יבחן היטב את עמידתה באמות המידה שנקבעו למתן רשות כאמור (ראו למשל: רע"א 5644/15 שחאדה נ' בר חיים , פסקה 10 (20.8.2015); עניין ויינשטיין , בפסקה 9). כמו כן, יש לעמוד על החשיבות הנודעת לצירופם של כל המסמכים הרלוונטיים לדיון. דברים אלו אמורים אף ביתר שאת מקום בו המבקשת היא משרד עורכי דין, שבקיאותו בכללים הנוגעים בדבר היא הנחת המוצא. בקשת רשות ערעור היא לא "מקצה שיפורים" ואין היא מתאימה לכל בעל דין אשר אינו שבע רצון מן התוצאה שאליה הגיעו הערכאות הקודמות בעניינו. לכך יש להביא ביטוי מתאים על דרך של פסיקת הוצאות.

18.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, מצאתי להורות כי המבקשת תשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 שקל.