רע"א 1187/16 רע"א 1187/16

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 11.1.2016 (השופט י' שינמן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון מיום 18.5.2015 (ת"א 45241-10-12, השופטת י' בלכר ).

2.המבקש, עורך דין במקצועו, רכש דירה בעיר בת-ים (להלן: הדירה ) מהמשיבות. בחוזה המכר של הדירה מיום 16.7.2012 הצהירו המשיבות, אשר הוגדרו בחוזה "המוכרים", כי "בכפוף לכך שהמוכרים קיבלו את הממכר בירושה ולא התגוררו בו, לא ידוע להם על פגם נסתר בדירה ובסביבתה..." (סעיף 1.1 לחוזה). מנגד, צוין בחוזה כי "הקונים", היינו המבקש, "ראו את הממכר ואת סביבתו, בדקו אותו ואת הזכות בו הן מבחינה משפטית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה תכנונית ומצאו אותו מתאים לצרכיהם, והם רוכשים את הממכר לפי מצבו הנוכחי ( As Is ) והקונים מוותרים בזאת על כל טענת פגם ו/או מום ו/אי התאמה כלשהם בדירה ובסביבתה בכפוף להצהרות המוכרים" (סעיף 1.2 לחוזה).

3.בחודש אוגוסט 2012 קיבל המבקש את החזקה בדירה, ובחודש אוקטובר 2012 הוא הגיש לבית משפט השלום תביעה לפיצויים נגד המשיבות בטענה כי הן הפרו את חלקן בחוזה. לטענת המבקש, המשיבות הסתירו כי בדירה קיימים מספר ליקויים, ובהם גג רעפים סדוק ודולף.

4.בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שהמשיבות הפרו חובות גילוי כלפיו. בית משפט השלום קבע כי לאחר מסירת החזקה התברר אמנם כי נדרש תיקון בגג הדירה, אך גם כי שוכנע בכך שהמשיבות לא ידעו על כך בעת שחתמו על החוזה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי חוות דעת מומחה שהוגשה מטעם המבקש לא ביססה את דבר קיומן של רטיבות או נזילה מהגג. מכל מקום, בית משפט השלום הצביע על כך שהמשיבות פעלו לתיקון הגג על חשבונן בתקופה שבין מסירת החזקה לבין הגשת התביעה על ידי המבקש.

5.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אך זה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי תוך אימוץ קביעותיו והנמקותיו של בית משפט השלום מכוח הסמכות הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית משפט השלום ואף אין הצדקה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקש לא הוכיח, במישרין או בעקיפין, כי המשיבות ידעו על רטיבות או על ליקויים בזמן החתימה על החוזה. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי המבקש ידע כי הוא רוכש דירה ישנה עם גג רעפים ישן, ולקח על עצמו במפורש את הסיכונים הנובעים מכך.

6.הבקשה שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי הערכאות הקודמות לא נתנו משקל מספק לראיות מטעמו, שהוכיחו, לשיטתו, כי המשיבות ידעו על הליקויים בגג הדירה. המבקש מדגיש כי לא הוצגה חוות דעת נגדית לחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו. כמו כן, הוא טוען כי לא ניתנה התייחסות לתמלול הקלטה של שיחה שבה הודתה לטענתו המשיבה 1 כי נדרש תיקון בגג. המבקש מוסיף וטוען כי לפי פסיקתו של בית משפט זה לא נדרשת ידיעה ממשית מצד מוכר דירה על פגם בדירה, אלא די בכך שהיה על המוכר לדעת על קיומו של הפגם כדי להטיל עליו אחריות לקיומו של הפגם. לשיטתו, פסק דינו של בית משפט השלום "החזיר לחיים" את עקרון "ייזהר הקונה" בדיני המכר, וזאת – על-פי הנטען, בניגוד להלכות הנוהגות. בנוסף, המבקש תוקף את הקביעה כי הגג תוקן על-ידי המשיבות עוד בטרם הוגשה התביעה שבמוקד הבקשה דנן. לבסוף, המבקש משיג על חיובו בהוצאות בערכאות הקודמות.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות הגעתי למסקנה שדינה של הבקשה להידחות.

8.הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' הדר חיפה (מצת אור) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). חלק ניכר מטענותיו של המבקש מופנה נגד ממצאי עובדה ומהימנות שבהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב, ולא כל שכן ב"גלגול שלישי". גם בטענות המתמקדות בהלכות הנוגעות לחובות הגילוי החלות על מוכר נכס אין כדי לסייע למבקש, משמדובר בטענות בעלות אופי יישומי. לא התרשמתי כי פסק דינו של בית משפט השלום מקנה "הגנה אוטומטית" למוכר דירה אשר לא התגורר בנכס, וברי כי הוא לא "שינה הלכות" שנקבעו על-ידי בית משפט זה, כטענת המבקש. אין אפוא ממש בניסיונותיו לשוות חשיבות כללית לבקשה הנטועה בגבולות הסכסוך בינו לבין המשיבות. על כן, אין מקום לתת רשות ערעור.

9.לפני סיום אזכיר את החשיבות הטמונה בכך שמי שמתכוון להגיש בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי יבחן היטב קודם להגשה כי הבקשה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות כאמור (ראו למשל: רע"א 5644/15 שחאדה נ' בר חיים , פסקה 10 (20.8.2015)). דברים אלו מקבלים משנה חיזוק מקום בו המבקש הוא עורך-דין (ראו למשל: רע"א 6286/15 ד "ר משה וינברג ושות' נ' אומגה טיפולי טקסטיל תעשייתיים

(1978) בע"מ , פסקה 17 (8.12.2015)). בקשת רשות ערעור היא לא "מקצה שיפורים", והדברים נכונים במיוחד בעניינו של המבקש, שכבר חויב בבית משפט השלום בהוצאות משפט בשיעור לא מבוטל לנוכח העובדה שהתנהלותו בהגשת התביעה הובילה לסיבוך ההליך. הדבר לא מנע ממנו לשוב ולפנות לבית משפט זה בטענות ערעוריות מובהקות, ולכך יש להביא ביטוי מתאים על דרך של פסיקת הוצאות גם בערכאה זו.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, מתוך התחשבות בסכומים שבהם המבקש כבר חויב, אני מורה על כך שישלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור של 1,000 שקל בלבד.