רע"א 1391/15 יפת לוי נ. אשר לוי

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.1.2015 (רע"א 18403-01-15, השופט ד' צרפתי ). בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור של המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה מיום 18.12.2014 (ת"א 24922-03-10, השופטת א' אבו-אסעד ).

רקע והליכים קודמים

2.

ראשיתו של ההליך שבפני בתביעה שהוגשה כבר בשנת 1977 (ת"א 632/77, השופט מ' קלך ). התובעים באותו מקרה, בני משפחה אחת אשר הגיעו ליישוב פוריה שליד העיר טבריה עם עלייתם ארצה בשנת 1949, וביניהם המבקשים שבפנינו, תבעו את סילוק ידם של הנתבעים באותו הליך ממקרקעין ביישוב על יסוד הטענה שהם בעלי הזכויות בהם. בפסק הדין שניתן ביום 15.12.1984 (להלן: פסק הדין המקורי ) נקבע כי מתוך אלף הדונמים שנתבעו, התובעים זכאים לחמש נחלות ששטחן הכולל הוא מאתיים דונם, וכי אלה יוחכרו להם על ידי המשיבה 2 (להלן: המשיבה ).

3.

מאז ועד היום התנהלו בין הצדדים תלי תלים של הליכים אשר תקצר היריעה מלפרטם בשלב זה. ההליך דנן קשור באותו פסק דין, שניתן לפני יותר מכשלושים שנה. המשיב 1, אחד התובעים בהליך המקורי, פתח בשנת 2010 בהליך חדש לפי פקודת בזיון בית משפט בדרישה לאכוף על המשיבה לקיים את האמור בפסק הדין האמור. להליך זה צורפו בהמשך המבקשים כמשיבים, לבקשתה של המשיבה.

4.

ביום 19.10.2014 המבקשים הגישו בקשה שבעיקרה עסקה בשני עניינים, והיא אשר הולידה את בקשת רשות הערעור שבפנינו. ראשית , המבקשים ביקשו שבית המשפט יקבע מיד, וללא צורך בבירור נוסף, כי המשיבה ביזתה את בית המשפט בכך שלא הקצתה את המקרקעין האמורים למבקשים וכי עליה לעשות כן לאלתר. טענתם של המבקשים נשענה על כך שבמסגרת כתבי טענות ותצהירים שהמשיבה הגישה ציינה האחרונה כי אכן הציבה בעבר, שלא לצורך ובשל טעות, תנאים שונים להקצאת הנחלות המדוברות לבני משפחת לוי (אשר הוסרו בינתיים). בעניין זה הוסיפו המבקשים והפנו לפסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בנצרת בהליך אחר שנוהל בין הצדדים (בש"א (נצ') 1284/05, השופט ב' ארבל ) ובו צוין לעניין קביעת הוצאות המשפט כי לא היה מקום להיעתר לפסיקת הוצאות מוגדלות לטובת המדינה מאחר שהיא לא הייתה זכאית להציב תנאים לקיום פסק הדין המקורי. על כן, לשיטת המבקשים, דברי המשיבה מהווים למעשה "הודאה פורמאלית" בביזויו של פסק הדין. שנית , בית המשפט התבקש להורות על מחיקת תצהיר עדות ראשית שהגישה המשיבה מטעמו של מר ברקין, עובד המשיבה משנת 1988, ומנהל במחוז צפון משנת 2012. לשיטת המבקשים, מר ברקין כלל לא היה עובד של המשיבה במועדים הרלוונטיים לתביעה, ומכאן שתצהירו כולל פרטים הידועים לו מפי השמועה בלבד, ולא מידיעתו האישית, ועל כן אינו עומד בדרישות הקבועות בתקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ).

5.

בהחלטתו מיום 18.12.2014 בית משפט השלום דחה את שני חלקיה האמורים של הבקשה. בית משפט השלום קבע כי הממצאים שבפניו אינם מספיקים כדי להכריע סופית בשאלות העובדתיות אשר עומדות להכרעה. על כך הוסיף וציין בית משפט השלום כי מעוררת תמיהה היא העובדה שהמבקשים, אשר כלל לא היו אלו שיזמו את ההליך, מבקשים עתה מבית המשפט לתת את פסק דינו אף בטרם יישמעו הראיות בתיק. לעניין הבקשה למחיקת תצהירו של מר ברקין, בית משפט השלום קבע כי מאחר שנראה כי העדות מתבססת על מסמכים שונים הקיימים בתיק שבחזקתה של המשיבה, הרי שאין מקום למחוק את התצהיר בשלב זה של ההליך.

6.

ביום 11.1.2015 המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. בהחלטתו מיום 14.1.2015 בית המשפט המחוזי קבע כי יש לדחות את הבקשה, משלא נמצא בה "כל נימוק ממשי המצדיק התערבות כל שהיא" בהחלטת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי אף הדגיש בפסק דינו את שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בבואה להכריע באשר לדרך הנכונה לנהל את ההליך שבפניה. באשר לבקשה לפסילת התצהיר ציין בית המשפט המחוזי כי אין בעובדה שהעד לא היה עובד המשיבה בעת שנערכו בה המסמכים בעניין המבקשים, כשלעצמה, כדי להצדיק מחיקה של תצהירו.

הבקשה לרשות ערעור

7.

בבקשתם לפני חזרו המבקשים והעלו פעם נוספת את הטענות שהעלו בערכאות הקודמות. בנוסף לכך, הם טענו כי עניינם מעלה שאלות החורגות מגבולותיו של הסכסוך הקונקרטי ומצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, בקשת רשות הערעור מעלה לכאורה שלוש סוגיות נפרדות – שאלת מעמדו וזכויותיו של בעל דין אשר צורף פורמלית כמשיב להליך בבית המשפט; מעמדה של "הודאה פורמלית" של בעל דין; ושאלת נפקותו של תצהיר אשר המוצהר בו אינו ידוע למצהיר מידיעה אישית.

דיון והכרעה

8.

לאחר שבחנתי את הדברים ועיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית ועקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ( ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)) . חרף ניסיונם של המבקשים להעלות טענות כאלה ואחרות המבקשות לשוות לעניינם מראית עין של דיון שמרכזו במישור העקרוני, אינני סבורה כי עולה מבקשתם כל שאלה החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך שבו הם מעורבים.

9.

במישור העובדתי, יש להקדים ולציין כי אף אחת מן הערכאות הקודמות לא קבעה כי מעמדם של המבקשים, כמי שצורפו לתביעה בתור משיבים, הוא שמונע היעתרות לבקשתם. השופטת אבו-אסעד אך ציינה בהחלטתה, כי ניתן לתמוה על בקשה שבה הודגש הצורך במתן סעד בדחיפות בנסיבות שבהן המבקשים כלל לא יזמו את ההליך. מכל מקום, כפי שהסביר בית משפט השלום, לא תמיהה זו היא שהביאה לדחיית בקשתם, כי אם הצורך בהמשך ניהולו של הדיון על מנת להכריע בסוגיות העומדות על הפרק. לכך אוסיף, כי כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, ההחלטה באשר לאופן הנכון שבו יש לנהל את ההליך הינה החלטה דיונית מובהקת אשר בקשר אליה מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב (ראו למשל: רע"א 1678/15 שירותי בריאות כללית נ' עזבון המנוח אדלר אילנה ז"ל , פסקה 5 (20.4.2015)).

10.

שתי הסוגיות הנוספות שמעלים המבקשים – שאלת מעמדה של ה"הודאה הפורמלית" בביזוי בית המשפט של המשיבה ושאלת ידיעתו האישית של מר ברקין –אינן אלא שאלות שבעובדה אשר אף לגביהן קבע בית משפט השלום כי הדרך הנכונה להכריע בהן היא המשך ניהולו של הדיון. ברי אפוא כי גם בעניין זה אין כל עילה להתערבות בהחלטתה של הערכאה הדיונית. לא למותר להוסיף, למעלה מן הצורך, כי הענקת סעד לפי פקודת בזיון בית משפט היא עניין שאמור להיעשות על בסיס שיקול דעת ולאחר שנחה דעתו של בית המשפט כי זהו "המוצא האחרון" להביא לקיומו של פסק הדין (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 708-707 (מהדורה אחת עשרה, 2013) ). על כן, שאלת התאמתן של נסיבות ספציפיות לנקיטת הליך של בזיון בית משפט היא בעיקרה שאלה של יישום הדין, והתערבות בהחלטות מסוג זה אינה מתאימה, ברגיל, להליך של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 5540/12 פוניאצ'ק נ' נציגות הבית שד' בן גוריון 90 ת''א , פסקה 8 (11.9.2012)).

11.

זאת ועוד, המדיניות הנוהגת ביחס להתערבות בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית היא מצמצמת במיוחד. ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות ביניים, אלא במקרים חריגים שבהם הוכח כי דחיית הדיון בהשגה על החלטת הביניים לשלב הערעור עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, לגרום למי מהם נזק של ממש או להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (ראו למשל: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 9 (20.5.2012)). לא הוכח בפני כלל ועיקר כי ההליך הצפוי להתקיים בפני בית משפט השלום יהיה מיותר או שגוי, ואף לא נטען כי המשך ההתדיינות בהליך העיקרי עלול לפגוע בזכויותיהם של המבקשים או לגרום להם נזק כלשהו.

12.

לפני סיום, אבקש להביא מדברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבג"ץ 7823/02 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל (4.3.2003), פסק דין נוסף שניתן באחד מן ההליכים הרבים שנוהלו על ידי המבקשים בקשר למקרקעין. באותו מקרה, המבקשים עתרו דווקא לביטול הקביעות בפסק הדין של השופט קלך , אשר על ביזויו הם מלינים כעת. בפסק דין זה נקבע כי: "התיאור המקוצר של השתלשלות העניינים מגלה לא רק שיהוי מופלג, אלא אף שימוש לרעה בהליכי משפט" ( שם , בפסקה 6). כאמור, אף בענייננו ניתן לתמוה על הדרך שבה בחרו המבקשים ללכת בה. הבקשה שלפני היא ערעור על החלטת ביניים במסגרת הליך, אשר במהותו מבקש להביא לאכיפת פסק הדין של בית משפט השלום משנת 1984. ניסיון זה מעורר שאלות לנוכח ניסיונותיהם הרבים של המבקשים לחתור תחת קביעותיו של פסק דין זה. ככלל, דומה כי לא אצה למבקשים הדרך לסיים את סכסוך הקרקעות ארוך השנים שבו הם מעורבים בערכאות שונות, שוב ושוב. לא למותר להזכיר, כי במשך כל השנים שחלפו מיום תחילתם של ההליכים ועד ליום זה, יושבים המבקשים, באין מפריע, בחלקות שהזכויות בהן לא הוסדרו, וכי בינתיים נוכח בקשת הערעור שהוגשה לבית משפט זה, נדחתה ישיבת ההוכחות שנקבעה בערכאה הדיונית בלמעלה מחצי שנה.

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאותיה של המשיבה. אוסיף ואציין כי המבקשים חויבו, ובדין, בהוצאות לטובת אוצר המדינה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עליהם לתת דעתם לכך כי אם יוסיפו בדרך של נקיטת הליכים משפטיים נעדרי בסיס עשויות להיות מושתות עליהם הוצאות נוספות מסוג זה.