רע"א 1678/15שירותי בריאות כללית נ. עזבון המנוח אדלר אילנה ז"ל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן ) מיום 23.1.2015 שבגדרה נקבע כי אין לדחות על הסף את תביעת המשיבים מחמת התיישנות.

רקע

1.

בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד מתבררת תביעת המשיבים נגד המבקשת והמשיבה הפורמאלית (להלן יכונו יחד: הנתבעות ) בעילה של רשלנות רפואית. נטען, כי רשלנותן של הנתבעות התבטאה בכך שהן לא אבחנו במועד את מחלת הסרטן בה לקתה הגב' אלדר ז"ל (להלן: המנוחה ), אמם של המשיבים 4-2, ורשלנות זו פגעה בסיכויי החלמתה והביאה בסופו של דבר לפטירתה.

2.

המשיבה הפורמאלית הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטה מיום 10.8.2014 קבע בית משפט קמא כי אין מקום, בשלב זה, לדחות את התביעה מטעמי התיישנות, שכן הטענות בעניין זה "הן טענות עובדתיות הטעונות בירור". משכך, נקבע, כי טענת ההתיישנות תתברר במסגרת פסק הדין.

3.

זמן מה לאחר מכן, גם המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות. הוסבר, כי על-פי כתב התביעה מחלת הסרטן אובחנה אצל המנוחה בחודש יוני 2005, היא נותחה ביום 5.7.2005 ונפטרה, למרבה הצער, ביום 16.3.2007 ואילו התביעה הוגשה ביום 11.3.2014, כלומר בחלוף שמונה שנים מיום שאובחנה או התגלתה המחלה.

בית המשפט עמד על כך שראוי היה לדחות את הבקשה על הסף מאחר שבקשה דומה נדחתה כבר ביום 10.8.2014, אך עם זאת מצא להרחיב בהחלטתו את הדיבור על הנימוק המרכזי לדחיית הבקשה: טענת ההתיישנות שמעלה המבקשת מבוססת על הנחות עובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים ומאחר שמדובר ב"עניינים שבעובדה הטעונים ראיה והוכחה ... מקומם להתברר במהלכו של ההליך ולא בשלב זה". בהחלטה מפורטת עמד בית משפט קמא על הוראות החוק המאפשרות את "הארכת" תקופת ההתיישנות בנסיבות מסוימות, ועל כך שיש מקום לברר אם נסיבות אלה מתקיימות בענייננו בטרם תוכרע שאלת ההתיישנות. בית משפט קמא הדגיש, כי אין באמור כדי לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעות "שאינן טענות של מה בכך", וכל שנקבע הוא כי אין "להכריע בטענות אלו כבר עתה בשל הפן העובדתי הכרוך בהן".

הבקשה

4.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי המשיבים, שלפתחם מונח הנטל להוכיח שהתביעה לא התיישנה, כלל לא פירטו בכתב תביעתם עובדות שעשויות ללמד על כך שתביעתם לא התיישנה. המבקשת מלינה שבית משפט קמא כלל לא התייחס לנתון זה.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות מבלי שיש בכך הבעת דעה לעניין טענות המבקשת לגופן, ורק מהטעם שטרם הגיעה השעה לפנות לערכאת הערעור בהשגה על החלטת בית משפט קמא. כל זאת בלי שתתבקש תשובה. עיון בבקשה מעלה כי זו הוגשה בניגוד לפסיקתו העקבית של בית משפט זה באשר לשלב הדיוני שבו ראוי להשיג על החלטות ביניים ("החלטה אחרת") של הערכאה הדיונית, בפרט שעה שמדובר בהחלטה הדוחה טענת סף כגון התיישנות:

"בית משפט זה חזר ושנה, כי השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית יידונו, ככלל, במסגרת ערעור על פסק הדין. זאת, למעט באותם מקרים נדירים בהם 'עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי' (ראו: סעיף 41(ב) ל חוק בתי המשפט

[נוסח משולב], תשמ"ד-1984)." (רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' גולד , פסקה 6 (15.12.2014) וההפניה שם; להלן: עניין גולד ).

בענייננו, מבקשת המבקשת להשיג על החלטת בית משפט קמא, כי אין לקבוע, לעת הזו , כי תביעת המשיבים נגדה ונגד המשיבה הפורמאלית התיישנה וכי טענה זו תדון במסגרת פסק הדין, לאחר שיתקיים הבירור העובדתי הנדרש. החלטה זו היא בגדר החלטת ביניים שחל עליה האמור לעיל ביחס למועד ההשגה המתאים, שכן מפרטי המקרה לא עולה כי מתקיימים בה החריגים המנויים בסעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והמבקשת אף לא טוענת בבקשתה כי דחיית הדיון בהשגתה בעניין ההתיישנות תגרום לה לנזק מיוחד או תשפיע באופן ממשי על זכויותיה. ראוי להזכיר גם, כי טענת ההתיישנות כלל לא נדחתה לגופה בהחלטת בית משפט קמא, אלא כל שנקבע הוא, כי היא תוכרע בשלב מאוחר יותר ולאחר קיום בירור עובדתי. אכן, בשלב בו יתקיים בירור של טענת ההתיישנות, תעמודנה למבקשת כל הטענות שבפיה לעניין זכות המשיבים לטעון טענות עובדתיות אלו ואחרות, בהתחשב בגדר המחלוקות כפי שזה נתחם בכתבי הטענות. ודוק - גם כאשר נדחית טענת סף, כגון טענת התיישנות, לגופה, ככלל יש לערער על החלטה זו בתום ההליך בערכאה הדיונית ובמסגרת הערעור על פסק הדין, ככל שהסוגיה עדיין רלוונטית. קל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר כל שנקבע הוא שלצורך הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי שאין לערכו בנפרד ובשלב מקדמי של ניהול התובענה. למעשה מדובר בהחלטה על אופן בירור התובענה, שהיא החלטה דיונית מובהקת שעניינה דרך ניהול ההליך, החלטה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. יצוין גם, כי אין לבעל דין זכות קנויה שבית המשפט יקדים ויברר תחילה סוגיה מסוימת, גם אם מדובר בטענה טרומית, והדבר מסור לשיקול דעת רחב ביותר של הערכאה הדיונית (יואל זוסמן

סדרי הדין האזרחי 411 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). ובכלל, המצב בגדרו יש בפיו של בעל דין טענות סף או טענות טרומיות, שאם תתקבלנה תייתרנה דיון בעניינים אחרים או תייתרנה את הצורך בהגשת חומרים שונים לבית המשפט, אינו נדיר, אך המגמה היא לחייב את בעלי הדין לפרוש לפני בית המשפט את מלוא טענותיהם ולהותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב האם להקדים דיון בטענה זו או אחרת (רע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי (31.1.2013)) .

זאת ועוד - החלטת בית משפט קמא עולה גם בקנה אחד עם גישת הפסיקה שלפיה "אין לסלק תובענה על הסף ' אלא במקרים נדירים בהן התביעה על פניה אינה מגלה ולו צל של עילה'" ( עניין גולד , פסקה 7). נמצא, אפוא, שמכל זווית אפשרית לא היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור זו.

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית מהטעמים המנויים לעיל. מאחר שהבקשה הוגשה בניגוד לפסיקתו העקבית והברורה של בית משפט זה בנוגע לשלב שבו יש לפנות לערכאת הערעור כאשר נדחית טענת סף שמעלה נתבע (במיוחד שאין בהחלטה קביעה לגופם של דברים, אלא אך דחיית הבירור לשלב אחר של המשפט), בלי שניתן לכך נימוק מספק, ומאחר שהמבקשת חזרה, ללא טעם מבורר, על בקשה שהגישה המשיבה הפורמאלית אף שזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי עוד קודם לכן, אני מחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 7,500 ש"ח.