ע"א 8764/08 אולגה רוט נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון-נתנאל) בו התקבלה תביעת המשיב 1, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק ) ונקבע כי המשיבים 2 ו-3, רוברט וציפורה רוט, הם הבעלים של הדירה נשוא ההליך.

1.

הבנק הגיש נגד המשיבים 2 ו-3 תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה בה התבקש בית המשפט להורות כי השניים, הנשואים זה לזה, או מי מהם, הם הבעלים של דירת גג בנהריה (להלן: הדירה ) אף שהיא רשומה על שם המערערת, אמו של המשיב 2. כן התבקש בית המשפט להטיל עיקול קבוע על הדירה מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ) לפיו אם שוכנע בית המשפט שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב הוא רשאי להצהיר על כך ולצוות על עיקולם. ברקע התובענה עמד הסכם קומבינציה שנחתם בין רוט הנדסה אזרחית (1984) בע"מ, חברה קבלנית בבעלות המשיבים 2 ו-3 (להלן: החברה ) לבין בעלים של קרקע בנהריה במסגרתו התחייבה החברה לבנות על הקרקע מספר דירות עבור הבעלים. עוד נקבע בהסכם כי דירות נוספות אותן תבנה החברה על הקרקע, ובהן הדירה, יהיו בבעלותה. ביום 13.5.1992 נכרת הסכם בין החברה לבין המערערת על פיו התחייבה החברה למכור לה את הדירה תמורת סך של 401,200 ש"ח (להלן: הסכם המכר ). בשנת 1994 נטלה החברה הלוואה בסך של 630,000 ש"ח ממגדל אחזקות בטוח ופיננסים בע"מ (להלן: מגדל ) לצורך השקעה בפרוייקט בניה ולהבטחת החזרתה שיעבדה את הדירה. ההלוואה שימשה לצורך פרעון יתרת משכנתה שרבצה על הדירה לזכות בנק טפחות (בסך של כ-215,000 ש"ח) ויתרתה הוזרמה לחברה. החברה לא עמדה בתשלומי ההלוואה שנטלה כאמור ממגדל, ולצורך תשלום החוב שנצבר מכרה בשנת 2001 יחידת דיור שנבנתה בשנת 1998 במחסן הצמוד לדירה תמורת סך של 135,000 דולר ארה"ב. ביני לביני נכנסה החברה בשנת 1999 להליכי פירוק, המשיבה 3 עזבה את הארץ והמשיב 2 החל בהליכי פשיטת רגל במסגרתם מונה המשיב 4 כנאמן על נכסיו (ביום 16.2.2005 אף הוכרז המשיב 2 כפושט רגל). במסגרת התובענה שבכאן ביקש הבנק מבית המשפט להורות כי הדירה שייכת למשיבים 2 ו-3 מכוח הרמת מסך בינם לבין החברה וכן כי יש לראות במשיבים 2 ו-3 ובמערערת ישות משפטית אחת לעניין זה או לחלופין לקבוע כי מכירת הדירה למערערת היתה פיקטיבית.

2.

ביום 31.7.2008 קיבל בית המשפט את התובענה. בית המשפט עמד על כך שטענות המערערת והמשיבים 2 ו-3 לפיהן שילמה המערערת קצת יותר ממחצית התמורה בגין הדירה לא הוכחה כדבעי וכן על כך שבמהלך כל השנים התגוררו בדירה המשיבים 2 ו-3 (למעט תקופה של כשנה שהדירה הושכרה) ומאז שנת 2003 מתגורר בה המשיב 2 יחד עם בנו, אך מעולם לא שולמו למערערת דמי שכירות בגין כך. כמו כן עמד בית המשפט על כך שהחברה השתמשה בדירה לשם קבלת הלוואה, אשר בכספיה השתמשה בין היתר לצורך פרעון הלוואה קודמת שניטלה לצורך רכישת הדירה, וכן על כך שנראה שהשבחתה של יחידת הדיור שנבנתה במחסן הדירה מומנה על ידי החברה ותמורת מכירתה הועברה למשיבים 2 ו-3. מטעמים אלו ובהתקיים "אותות מרמה" אותם מנה, קבע בית המשפט כי הדירה היא נכס השייך למשיבים 2 ו-3 ורישומה על שם המערערת הינו פיקציה. עוד קבע בית המשפט כי הסכם המכר היה הסכם למראית עין והעסקה האמיתית היתה בין החברה לבין המשיבים 2 ו-3, בציינו כי אם תוצאת האמור הוא כי הסכם המכר בטל והבעלות בדירה חוזרת לחברה מתמלאים בענייננו התנאים הנדרשים להרמת מסך בין החברה לבין המשיבים 2 ו-3. בית המשפט הוסיף וקבע כי ראוי להחיל את הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל גם כאשר בעת עריכת העסקה לא היה איום בהגשת תביעה ועל כן במועד עריכתה לא היה מדובר בהברחת נכסים, כפי שאירע בענייננו. כן ציין בית המשפט כי כבר במועד עריכת העסקה סביר שהיה למשיבים 2 ו-3 אינטרס ליצור "נכס מוגן" באמצעות רישומו על שם המערערת. משכך הצהיר בית המשפט כי המשיבים 2 ו-3 הם הבעלים של הזכויות בדירה והורה על עיקולן בעיקול קבוע.

3.

המערערת הגישה ערעור על פסק הדין בו היא טוענת כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא שגויות ואינן נתמכות בראיות שהוצגו בפניו. עוד טוענת המערערת כי בית משפט קמא שגה בהטילו את נטל הראיה ואת חובת ההוכחה עליה ועל המשיבים 2 ו-3, הנתבעים, במקום להטילם על הבנק, וכן שגה בפרשנות שהעניק לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ובאופן בו יישם את ההוראה במקרה דנן. לאחר הגשת הערעור עתרה המערערת בפני בית משפט קמא לעיכוב ביצוע פסק הדין אך זה דחה את הבקשה ביום 22.12.2008 בקובעו כי לא שוכנע שיש לערעור סיכויים המצדיקים היענות לבקשה וכי יש לזקוף לחובת המערערת את העובדה שלא צירפה לבקשתה תצהיר התומך בטענותיה בדבר הנזק שייגרם לה אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. עוד ציין בית משפט קמא כי כיוון שהמערערת אינה מתגוררת בדירה אין מדובר במצב בו לא ניתן יהיה לפצותה בכסף אם יתקבל הערעור, וכי יש ליתן משקל להליכי פשיטת הרגל המתנהלים נגד המשיב 2 המתגורר בדירה ולנזק העלול להיגרם לנושים אם יעוכב ביצוע פסק הדין. משכך הגישה המערערת את הבקשה שבכאן בה היא טוענת כי סיכויי הערעור שהגישה טובים וכי פסק דינו של בית משפט קמא הוא פסק דין חריג ומוקשה. המערערת מדגישה בהקשר זה כי עסקת המכירה בוצעה 11 שנים לפני שהוגשה התובענה על ידי הבנק וכי אותה עת לא התנהלו כל הליכים משפטיים נגד המשיבים 2 ו-3 ולא היה כל רמז לקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו בשלב מאוחר יותר. עוד היא מדגישה, כי אין כל ראיה פוזיטיבית לכך שמדובר בעסקה פיקטיבית וקביעות בית המשפט מתבססות על השערות בלבד. מכל מקום טוענת המערערת כי נוכח החשש הקיים בענייננו מכך שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, די בהוכחת סיכוי קלוש לזכות בערעור. המערערת טוענת בהקשר זה כי נוכח אופיה של עסקת מכר מקרקעין כעסקה בלתי הדירה לא היה עליה לצרף תצהיר התומך בטענתה בדבר נזק בלתי הפיך שייגרם לה אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. המערערת מדגישה כי העובדה שהיא אינה מתגוררת בדירה אינה משנה וכי היא מרגישה קשר נפשי לדירה, ובנוסף היא טוענת כי אם הדירה תימכר בנה ונכדה יאבדו את מקום מגוריהם. בנסיבות אלה ונוכח העובדה שלכל נכס מקרקעין יש את הייחוד שלו ושהפגיעה בזכות הבעלות היא בלתי הפיכה, אם יתקבל הערעור לא יהיה בפיצוי כספי כדי להשיב את המצב לקדמותו. המערערת מדגישה כי יש לקחת בחשבון בהקשר זה את הקשיים בהם כרוכה הערכת הפיצוי הכספי ואת העובדה שהיא כבת 83 ותאלץ לנהל הליך משפטי מורכב בעניין זה. לבסוף טוענת המערערת כי אם הדירה תימכר ותמורתה תחולק בין הנושים לא ברור כיצד יוכל הנאמן לפצותה בגין הנזק שייגרם לה ולעומת זאת לנושים לא ייגרם כל נזק כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין.

4.

הבנק והמשיב 4 מתנגדים לבקשה והם טוענים כי סיכויי הערעור נמוכים וכי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא שהתבססו על ממצאי מהימנות ובהן הקביעה כי המערערת לא מימנה את רכישת הדירה. עוד טוענים הבנק והמשיב 4 כי הנטל להוכחת תחולתו של סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל היה מוטל אמנם על הבנק, אך נוכח "אותות המרמה" שהתקיימו בענייננו וכיוון שהמערערת והמשיבים 2 ו-3 נמנעו מלהציג מסמכים המצויים בשליטתם עבר אליהם הנטל להוכיח כי המערערת שילמה את התשלומים להם טענה. עוד טוענים הבנק והמשיב 4 כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובתם נוכח העובדה שהמערערת אינה מתגוררת בדירה ומעולם לא התגוררה בה, ובנסיבות אלה העובדה שמדובר בדירת מגורים אינה מעלה ואינה מורידה. הבנק והמשיב 4 טוענים כי אם תזכה המערערת ניתן יהיה לפצותה בכסף, בפרט נוכח העובדה שמדובר במוסד בנקאי ובנאמן. לעומת זאת עיכוב ביצוע פסק הדין משמעו דחיית סיום הליכי פשיטת הרגל נגד המשיב 2 במספר שנים, דבר שיפגע בנושיו. כמו כן, ערך הדירה עלול לרדת וגם מכך יפגעו הנושים שלא כדין. הבנק והמשיב 4 מוסיפים ומדגישים כי יש לקחת בחשבון כי מי שעושה כל השנים שימוש בדירה הוא המשיב 2 אגב הברחת נכסים מנושיו וכי פועל יוצא של פסק הדין אינו צו לפינויו מן הדירה ולכך יידרשו הליכים משפטיים נוספים שאף הם יארכו פרק זמן לא מבוטל.

המשיבים 2 ו-3 הודיעו כי הם מסכימים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

5.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו והמבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין צריך לשכנע את בית המשפט כי לערעור סיכויים טובים וכי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו (ראו ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה , פסקה 4 (לא פורסם, 29.4.2008) . לא שוכנעתי כי המקרה שבפנינו נמנה עם מקרים אלו. אכן, כפי שציינו הבנק והמשיב 4 יש ליתן משקל ניכר בענייננו לכך שהמערערת אינה מתגוררת בדירה וכי לצורך מימוש העיקול שניתן במסגרת פסק הדין, לא יידרש פינויה מן הדירה. בנסיבות אלה אין מקום להחיל את הכלל לפיו בית המשפט יטה להיעתר לבקשות לעיכוב הליכי פינוי מדירת מגורים (השוו: ע"א 6301/07 שטרן נ' עו"ד יעקב בויאר, נאמן בפשט"ר על נכסיהם של דוד ואיזבל בלס , (לא פורסם, 7.8.2007); ע"א 3546/06 רייפר נ' רייפר , פסקה 4 (לא פורסם, 6.7.2006)). עוד יצויין כי לא זו בלבד שהמערערת אינה מתגוררת כיום בדירה אלא שהיא מעולם לא התגוררה בה ומן היום בו נרכשה הדירה היא מתגוררת בדירה אחרת שבבעלותה. על כן קשה לקבל את טענתה כי היא קשורה לדירה "בכל נימי נפשה". כמו כן, המערערת לא פירטה באופן מספק מה הנזק שייגרם לה אם ימומש העיקול והדירה תימכר, ויודגש כי גם באותם המקרים שבהם מתגורר מבקש עיכוב הביצוע בנכס, אין די לטעון טענות כלליות בהקשר זה (ראו שוו: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות , פסקה 11 (לא פורסם, 21.5.2007); ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 182-184 (2002) (להלן: עניין י.ג. רובינשטיין )). לעומת זאת, אם יעוכב ביצוע פסק הדין יגדל חובם של המשיבים 2 ו-3 כלפי הבנק (העומד על 2,693,832 ש"ח נכון ליום 18.3.2003), וכן כלפי יתר נושיהם, אך יכולתם להיפרע עשויה להפגע ובהקשר זה ראוי לציין כי המערערת לא הוכיחה בבקשתה שהדירה תשמור על ערכה המלא עם חלוף הזמן (השוו עניין י.ג. רובינשטיין , 183-184). כן יש להביא בחשבון את העובדה שהמשיב 1 הוא מוסד בנקאי ועל כן אין חשש כי לא יוכל לשפות את המערערת בגין הנזקים שיגרמו לה אם יתקבל הערעור. די באמור כדי לדחות את הבקשה, אף מבלי להעריך את סיכויי הערעור, אם כי אציין כי חלק ניכר מטענות המערערת בערעור נסובות על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית וטענות ממין זה אין בהן, ככלל, כדי לבסס סיכוי ממשי בערעור (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פסקה 6 (לא פורסם, 11.11.2004); ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פסקה 3 (לא פורסם, 25.7.2004)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. המערערת תשלם לבנק ולמשיב 4, יחד, שכר טרחת עורך-דין בסך של 3,500 ש"ח.