ע"א 3330/11 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ. ציון לוי

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא י' כהן ) בת"א 329-08 מיום 15.3.2011 ולפיו חויבו המבקשות בתשלום סך של 829,340 ש"ח למשיב.

1.

המשיב הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. עד לתאונה עבד המשיב כנהג אצל המבקשת 1 אך לאחר התאונה קבעה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) את נכותו הרפואית הצמיתה בשיעור של 33.5% ורישיון הנהיגה באוטובוס של המשיב נשלל. בהסכמת הצדדים ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. על יסוד הסכמות הצדדים לפיהן המשיב לא זכאי לפיצוי בגין אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים ולפיהן יש להוסיף ליתר מרכיבי הפיצוי סך של 5,900 ש"ח לחודש מהוון מיום התאונה ועד גיל הפרישה וכן לאחר שציין כי בחן את הנתונים הצריכים לעניין, את המסמכים ואת מכלול הנסיבות והחישובים, חייב בית המשפט המחוזי את המבקשות בתשלום הסכום הנזכר לעיל.

בקשה שהגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה ביום 20.4.2011.

2.

המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה ובד בבד הגישו בקשה לעיכוב ביצועו.

במסגרת הערעור טוענות המבקשות כי נפלה שגיאה גסה בפסק הדין. לטענתן, הסכמתן למתן פסק הדין על דרך הפשרה נעשתה על רקע הדברים שנאמרו ושהתבררו בדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט המחוזי. לטענתן, בדיון שהתקיים ביום 28.4.2010 לפני בית המשפט המחוזי ניתנה הצעתו הכתובה של בית המשפט לפיה הן תשלמה למשיב סך של 489,816 ש"ח מעבר לתגמולי המל"ל לסילוק התביעה. לטענת המבקשות, הן דחו הצעה זו ובעקבות זאת התקיים דיון נוסף ביום 1.11.2010 בו העידו עדים מטעמה להבהרת נקודות שונות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. בסיומו של דיון זה הסכימו הצדדים באשר לבסיס למתן פסק הדין. הגם שבפרוטוקול הדיון צויין כי הוסכם שבמקום החישוב שהוצג בהצעתו הכתובה של בית המשפט המחוזי מיום 28.4.2011 הבסיס לחישוב בפסק הדין יהיה כי המשיב לא יהיה זכאי לאובדן פנסיה ותנאים סוציאליים וכי יש לחשב רכיב נוסף בסך של 5,400 ש"ח לחודש מהוון עד גיל 67, טוענות המבקשות כי הוסכם כי הסך הנוסף בגובה 5,900 ש"ח יבוא במקום הפסדי השכר שחושבו בהצעתו המקורית של בית המשפט. המבקשות מוסיפות וטוענות כי יישום עקרונות אלו מעלה כי תביעת המשיב נבלעת בתגמולי המל"ל. בהמשך לכך, טוענות המבקשות כי הסכמתן למתן פסק הדין על דרך הפשרה ניתנה לנוכח עמדתו של בית המשפט המחוזי באשר לגובה הסכום שעל המבקשות לשלם למשיב אשר נלמדת לטענתן מהצעת בית המשפט המחוזי שהוצעה במהלך הדיון שהתקיים ביום 27.12.2010, וכן נוכח ההסכמה הנזכרת לעיל - כפי שהן מפרשות אותה. בהמשך הדברים טוענות המבקשות כי לכל היותר זכאי המשיב לסך של 377,673 ש"ח ואף זאת תחת הנחות המטיבות עמו.

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע עומדות המבקשות על טענותיהן בערעור וטוענת כי הסיכויים כי זה יתקבל הינם טובים. בנוסף, טוענות המבקשות כי ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין ויתקבל ערעורן, לא יהיה להן מאין להיפרע. בטענתן זו המבקשות מסתמכות על האמור בתחשיב הנזק שהוגש מטעם המשיב בו ציין כי שכרו החודשי עומד על 4,000 ש"ח בלבד וכי נפגע כושרו להשתכר באופן מלא או חלקי.

3.

המשיב מתנגד לקבלת הבקשה. המשיב טוען כי הסיכויים כי הערעור יתקבל, בין היתר בשים לב כי המדובר בערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה, קלושים. המשיב מוסיף ועומד על כך כי המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי וכי מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים בהם יעוכב ביצועו של פסק הדין. המשיב טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן המבקשות לא הוכיחו כי ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין ויתקבל ערעורן לא יהיה להן מאין להיפרע. לעניין זה טוען המשיב כי לא הוצגה כל ראיה באשר למצבו הכלכלי ואף לא צורף תצהיר לבקשה לעיכוב ביצוע. באשר לאמור בתחשיב הנזק שהוגש מטעמו, טוען המשיב כי הדברים הוצאו לחלוטין מהקשרם. המשיב מוסיף וטוען כי אין קשר בין הפגיעה בשיעור ההשתכרות שלו לבין יכולתו להשיב למבקשות את הכספים שנפסקו לזכותו היה וערעורן יתקבל. עוד נטען כי טענת המבקשות בדבר אי יכולתו להשיב את הכספים שנפסקו לחובתו אם ישולמו, עומדת בסתירה לטענתה בערעור לפיה יכולת השתכרות שלו ופרנסתו לא נפגעו. לבסוף טוען המשיב כי אף אם המסקנה תהיה כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין, הרי שבכל מקרה אין לעכב את הסכום המגיע לו על פי תחשיב המבקשות בסך של 612,092 ש"ח (מעבר לתגמולי המל"ל).

4.

לאחר עיון בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובה לה, סבורני כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין מושא הערעור (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). חריגה מכלל זה תעשה מקום בו בית המשפט שוכנע כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע [ראו למשל: ע"א 8764/08 רוט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 1.4.2009)]. כאשר מדובר בעיכוב ביצוע חיוב כספי, הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם מוכח כי קיים חשש ממשי כי לא יהיה למבקש עיכוב הביצוע מאין להיפרע היה ויזכה בערעורו, או אם יוכח כי תשלום סכום הכסף עלול לפגוע במצבו הכלכלי של המבקש באופן אנוש עד כי אף אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו [ראו: ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם; עע"ם 1263/10 ארבל, חבר מועצת כפר תבור נ' דולה, ראש מועצת כפר תבור (לא פורסם, 17.2.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי , 675 (מהדורה עשירית, 2009)].

באשר למקרה שלפנינו, מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, יש לתת את הדעת לכך כי המדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בו אלא במקרים חריגים [ראו למשל: ע"א 2167/03 פרי נ' פרי (לא פורסם, 28.9.2004), בפסקה 4; רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל , פ"ד נח(6) 894 (2004)]. איני מוצא מקום להרחיב באשר לסיכויי הערעור מעבר לאמור שכן לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות. המדובר בחיוב כספי ועל המבקשות היה להוכיח כי מצבו הכלכלי של המשיב הינו בכי רע עד כי קיים חשש אמיתי שלא תוכלנה להיפרע ממנו היה וערעורן יתקבל. מלבד הפנייתן לתחשיב הנזק אותו הגיש המשיב לא הביאו המבקשות כל ראיה באשר למצבו הכלכלי. נראה כי יש מידה רבה של צדק בטענות המשיב לפיהן ההסתמכות על הנטען באשר לכושר ההשתכרות שלו

בתחשיב הנזק מטעמו אין די בה כדי לבסס, בנסיבות המקרה, טענה בדבר חוסר יכולת להיפרע ממנו היה והמבקשות יזכו בערעורן. יצויין בהקשר זה כי בתחשיבי הנזק הנזכרים בהודעת הערעור טוענות המבקשות כי שיעור ההשתכרות של המשיב גבוה מן הנטען על ידו ועל כן הסתמכותן על טענותיו שלו בהקשר זה מוקשית.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיב בסך של 3,500 ש"ח.