ע"א 8786/13 אברהם ביאלוסטוצקי נ. מוטי בן ארצי

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פש"ר 8599-01-10 (כב' השופט א' אורנשטיין ), מיום 11.12.2013, עד להכרעה בערעור המבקש על ההחלטה דנן.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

המבקש הינו הבעלים הרשום בלשכת המקרקעין של מחצית הזכויות בדירה הנמצאת בגוש 7085 חלקה 107 תת 11, ברחוב ברדיצ'בסקי 28 בתל-אביב (להלן: הדירה ). המחצית השניה של הזכויות בדירה זו רשומה על שמו של המשיב 2, אביו של המבקש.

המשיב 2, מר צבי ביאלוסטוצקי (להלן: המשיב 2 או החייב ), הינו חייב אשר מתנהלים כנגדו הליכי פשיטת רגל במסגרת תיק פש"ר 5899-01-10, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 15.4.2010, ניתן צו כינוס לנכסיו של המשיב 2. ביום 1.7.2013, הוכרז המשיב 2 כפושט רגל, והמשיב 1, עו"ד מוטי בן ארצי (להלן: המשיב 1 או הנאמן ) התמנה לנאמן על נכסיו של החייב.

3.

במסגרת הליכי פשיטת הרגל אשר מתנהלים כנגד המשיב 2, הגיש המשיב 1 לבית המשפט המחוזי, ביום 29.9.2013, בקשה למתן הוראות. במסגרת בקשה זו, ביקש המשיב 1 מבית המשפט המחוזי להורות על פירוק השיתוף בדירה, על מנת שניתן יהיה למכור אותה. המשיב 1 ביקש אישור לפרסם את הדירה, לצורך מכירתה לכל המרבה במחיר, ולפדות את חלקו של החייב בדירה מן הכספים שיתקבלו עבור מכירתה. עוד ביקש המשיב 1, להורות למבקש ולמשיב 2 להעביר לו את העתקי חוזי השכירות של הדירה, מיום מתן צו הכינוס, ואת פירוט הכספים שהתקבלו בעבור השכירות. לבסוף, ביקש המשיב 1 לאפשר לו לשכור שירותי שמאי לעריכת שמאות בדירה, ולהורות למבקש ולמשיב 2 לאפשר את כניסת השמאי לדירה. המשיב 1 ציין בבקשתו, כי על הדירה, אשר נמצאת בבעלותם של המבקש ושל המשיב 1 באופן שווה, רשומים עיקולים רבים לטובת שלטונות המס עוד משנת 1980, כפי שעולה מהעתק נסח הרישום של הדירה בטאבו, אשר צורף לבקשה. לפיכך, טען המשיב 1 כי אין כל תוקף להערת האזהרה אשר נרשמה, ביום 30.5.2005, לטובתם של המבקש ושל בתו של המשיב 1, הנוגעת לחלקו של המשיב 1 בדירה, שכן הערה זו סותרת את העיקולים, אשר מטרתם למנוע כל דיספוזיציה בנכס, עוד מיום 18.11.1980.

4.

לאחר שניתנה למבקש, ביום 22.11.2013, ארכה להגשת תגובתו לבקשה למתן הוראות, נעתר בית המשפט המחוזי, ביום 12.11.2013, חלקית לבקשתו של המבקש למתן ארכה נוספת, וקבע כי המבקש יגיש את תגובתו עד ליום 2.12.2013. ביום 26.11.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, בקשה נוספת להארכת המועד להגשת תגובתו ב-30 ימים נוספים, קרי עד ליום 31.12.2013, ונימק את בקשתו ברצונו לשכור את שירותיו של עו"ד גיא לוסקי לייצגו בהליך דנא, כאשר עו"ד לוסקי אמור לצאת לשירות מילואים בתקופה הקרובה. ביום 27.11.2013, נעתר בית משפט קמא לבקשת הדחייה באופן חלקי וקבע, כי " הגם שהיה למבקש זמן ניכר למצוא פרקליט ובמיוחד שעה שאין זו הארכה הראשונה הניתנת לו, לא אמנע את הארכה המבוקשת... ניתנת ארכה למשך 14 יום. מצופה כי לא תתבקשנה ארכות נוספות.. ". ואולם, ביום 8.12.2013, ועוד טרם שהגיע המועד להגשת התגובה, קבע בית משפט קמא, כנראה מבלי משים, כי " תשובת המבקש טרם הוגשה, הגם שהמועד הנדחה להגשתה חלף זה מכבר. משכך, הבקשה תמחק מחוסר מעש אם עד ליום 29.12.13 לא יינתן טעם מדוע לא ייעשה כן ".

5.

ביום 10.12.2013, הגיש המשיב 1 לבית משפט קמא " בקשה למתן החלטה בהעדר תגובת

[המבקש]" . בבקשתו, ציין הנאמן כי ניתנו למבקש שתי ארכות להגשת תגובתו, והיה עליו להגיש את תגובתו עד ליום 2.12.2013. ואולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8.12.2013, המבקש לא הגיש את תגובתו במועד. לפיכך, ביקש הנאמן להיענות לבקשה למתן הוראות, בהיעדר תגובת המבקש, ולקבוע כי החייב הוא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה ולהורות על פירוק השיתוף, כמבוקש בבקשה.

6.

יום לאחר מכן, ביום 11.12.2013 נתן בית משפט קמא את ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, לפיה " בהעדר תגובה ועל יסוד האמור בבקשה, ובחלוף המועד להגישה, אני נעתר לבקשה ". באותו יום, משנודע למבקש על דבר החלטתו של בית משפט קמא, הגיש הלה לבית המשפט בקשה דחופה לביטול ההחלטה, במסגרתה צוין כי המועד הנכון להגשת תגובתו לבקשה למתן הוראות, הוא עד ליום 16.12.2013, ומשכך החלטתו של בית משפט קמא ניתנה בטעות, ויש לבטלה. בעקבות בקשה זו, לא ניתנה כל החלטה מטעם בית משפט קמא. ביום 16.12.2013, הגיש המבקש את תגובתו לבקשה למתן הוראות, ובאותו יום ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, בהתייחס לתגובתו של המבקש, ובה נאמר

" כבר ניתנה החלטה בבקשה ".

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

7.

ביום 26.12.2013, הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על החלטתו של בית משפט קמא, מיום 11.12.2013, ובד בבד הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור, בקשה המונחת לפניי.

8.

בערעורו, פירט המבקש את השתלשלות העניינים ואת בקשות הארכה שהגיש והחלטות בית משפט קמא בנוגע אליהן, וטען כי החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה עוד בטרם שחלף המועד להגשת התגובה מטעם המבקש, ומשכך דינה להתבטל.

9.

בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, נטען על-ידי המבקש כי יש לעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט קמא, בעיקר בשל סיכויי הערעור הגבוהים. זאת, בשים לב לפגם שנפל בהחלטה מיום 11.12.2013, שניתנה טרם שחלף המועד להגשת תגובת המבקש, כפי שניתן לראות מתיאור העובדות אשר פורטו לעיל. נטען, לענין זה, כי החלטת בית משפט קמא מיום 27.11.2013, במסגרתה הוארך המועד להגשת תגובת המבקש, נעלמה, ככל הנראה, מעיניו של בית המשפט, עת שהוא נעתר לבקשה למתן הוראות, בהיעדר תגובת המבקש. המבקש הפנה לספרו של יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 736 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן ), שם נאמר כי פגם בהליך, הנעוץ בכך שהיה על בית המשפט להימנע ממתן החלטה, משמש עילה לביטול ההחלטה " מתוך חובת הצדק ", ובית המשפט אינו רשאי לשקול את תוכנה של ההחלטה לגופה. בנוסף, צרף המבקש לבקשתו את התגובה, אותה ביקש להגיש לבית משפט קמא על נספחיה, וציין כי תגובה זו עמוסה בראיות ובטענות כבדות משקל, המקעקעות את הנטען בבקשה למתן הוראות ומוכיחות כי גם לגופו של עניין הצדק עם המבקש. ראיות אלה, כך לשיטת המבקש, מצדיקות את שמיעת בקשת הנאמן לגופה, שכן המדיניות המשפטית מעדיפה כי ינתן פסק דין לגופו של עניין, לאחר בירור העובדות ושמיעת טענות הצדדים. המבקש הוסיף וטען, כי עשה כל שביכולתו כדי לתקן את הטעות שנפלה במתן החלטתו של בית משפט קמא, טרם חלוף המועד להגשת תגובת המבקש. זאת, הן בדרך של הגשת בקשה דחופה לביטול ההחלטה, והן בפנייתו למשיב על מנת שהלה יסכים לתיקון הטעות, אולם ניסיונותיו אלו כשלו, ומשכך הוגש הערעור מושא הבקשה.

אשר למאזן הנוחות, נטען על-ידי המבקש, כי זה נוטה בבירור לטובתו, משום שביצועה של ההחלטה יסב לו נזק בלתי הפיך, שהרי ההחלטה, מושא הבקשה, מורה על מכירת הדירה בכינוס נכסים. לטענת המבקש, דירה זו הינה כולה בבעלותו וזוהי דירתו היחידה, והדבר יוביל לשלילת המעמד של דייר מוגן מן המבקש. אשר לטענת המשיב, כי המבקש אינו זכאי להיות דייר מוגן, טוען המבקש כי זוהי זירת המחלוקת בינו לבין המשיב, וכי מכירת הדירה תרוקן מתוכן את הערעור, ומשכך מדובר בהחלטה בלתי הפיכה. המבקש הוסיף וטען כי הוא שילם עבור הדירה הנדונה סכומי כסף ניכרים, כפי שעולה, מתגובתו לבקשה למתן הוראות. לשיטת המבקש, הדירה מצויה בבעלותו המלאה, ואילו לשיטת המשיב מחצית מן הדירה בלבד נמצאת בבעלות המבקש, כך שמכל מקום אין מחלוקת כי לפחות מחצית מן הדירה מצויה בבעלותו. לפיכך נטען, כי עיכוב ביצוע ההחלטה, אשר משמעו הותרת המצב הקיים מזה כ-20 שנה, לא יגרום כל נזק למשיב 1.

יצוין, כי המבקש הבהיר שהתצהירים, אשר הוגשו במסגרת תגובתו לבקשה למתן הוראות, תגובה המצורפת כנספח לבקשתו זו, משמשים גם כתצהירים התומכים בבקשה דנא, היות שמדובר באותן עובדות.

10.

להלן יפורטו בתמצית טענותיו של המבקש, במסגרת תגובתו לבקשה למתן הוראות, המצורפת, כאמור, כנספח לבקשתו לעיכוב הביצוע. בתגובתו, נטען על-ידי המבקש כי הדירה כולה נמצאת בבעלותו ובבעלותה של אשתו, ואין לחייב כל זכויות בדירה. לדברי המבקש, אמנם מחצית מזכויות הבעלות בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שמו של החייב, אך למעשה אותה מחצית הוקנתה למבקש ולאשתו עוד בשנת 1995, ורשומה לטובתם הערת אזהרה מיום 30.5.2005. לטענת המבקש, במסגרת אירוסיו לאשתו, ביום 21.2.1995, נערך הסכם בין הוריהם של בני הזוג, הנקרא " שטר תנאים ", אשר במסגרתו התחייב אביו של המבקש להעביר את זכויותיו בדירה על שמו של המבקש ועל שם אשתו, כאשר יתאפשר הדבר. עוד הוסכם, כי זכות השימוש הבלעדית בדירה תהיה שלהם, בתמורה לחיובים אחרים מצד חמו של המבקש.

המבקש הוסיף וטען, כי לאחר חתונתו עם אשתו, ביום 26.12.1995, עברו בני הזוג להתגורר בדירה, וזוהי דירתם היחידה. לטענת המבקש, מדובר בהסכם מחייב, אשר דווח למס שבח, ולשיטתו מדובר, למצער, בבעלות שביושר, בהתאם לע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב , פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: הלכת

אהרונוב ). עוד מוסיף המבקש וטוען, כי ביום 30.11.2008 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, במסגרת תביעה לבעלות על הדירה שהגישו המבקש ואשתו נגד בנק ירושלים, אשר הטיל עיקול זמני על הדירה ונגד החייב (ת.א. (ת"א) 1627/05). במסגרת הסכם הפשרה, פרע המבקש את חובו של החייב לבנק, ובתמורה ניתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה הינן של המבקש ושל אשתו והוסר העיקול על הדירה. עוד נטען, כי הסכם הפשרה הנ"ל הושג בד בבד עם הסכם פשרה אחר שנערך בין בנק ירושלים לבין המבקש, במסגרת ת.א. 3319/04 בבית משפט השלום בירושלים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, ביום 14.12.2008. במסגרת הסכם פשרה זה, הוסדר תשלום החוב בין המבקש לבין הבנק, והוסר העיקול שהטיל הבנק על הדירה. לטענת המבקש, פסק הדין בת.א. (ת"א) 1627/05 אשר הצהיר על בעלותו בדירה כולה, הינו בגדר מעשה בית דין, והוא מחייב הן את החייב והן את המשיב 1, אשר הוא חליפו של החייב.

המבקש העלה טענות נוספות בתגובתו, אשר נועדו לתמוך בעמדתו לפיה אין להורות על פירוק השיתוף בדירה. כך, טוען המבקש, בין יתר טענותיו, כי אם תימכר הדירה הוא יחשב לדייר מוגן לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, וכתוצאה מכך תהא מכירת הדירה בלתי כדאית מבחינה כלכלית לקופת נושי החייב, ומנגד, המכירה תגרום למבקש נזק רב. אשר לעיקולים שהוטלו על הדירה לטובת שלטונות המס, נטען על-ידי המבקש כי עיקולים אלה הוטלו בגין חובות שנוצרו לאחר הקניית זכויות הבעלות בדירה למבקש ולאשתו, ומשכך, מכוח הלכת אהרונוב " גוברות " זכויותיהם של המבקש ואשתו בדירה על העיקולים לטובת מס הכנסה.

תגובות המשיבים לבקשה

11.

המשיב 1 טען בתגובתו כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף, שכן היה על המבקש, לטענתו, להגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע תחילה לבית המשפט המחוזי, אשר נתן את ההחלטה מושא הבקשה, ורק אם זה היה דוחה את הבקשה, ניתן היה להגישה לבית משפט זה. לשיטת המשיב 1, הדבר מתחייב מהאמור בתקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות או תקנות סד"א ). לפיכך, נטען על-ידי המשיב 1 כי הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה מקדימה את זמנה, ויש לדחות את הבקשה על הסף, אך מטעם זה. המשיב 1 הוסיף וטען, בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי יכול היה לשמוע עדים ולאפשר את חקירת המצהיר, דבר אשר יש לו חשיבות בנידון דידן, שכן לטענת המשיב 1 הבקשה לעיכוב ביצוע נשענת על טענה " שקרית " של המבקש לפיה הוא דייר מוגן, על אף שהוא משכיר את הדירה מזה שנים. טענה פרוצדוראלית אחרת עניינה באי תמיכת הבקשה לעיכוב ביצוע בתצהיר, בניגוד להוראת תקנה 241(א) לתקנות סד"א, לפיה יש לתמוך בתצהיר את העובדות הנטענות בבקשה בכתב, כפי שנפסק בנוגע לבקשות לעיכוב ביצוע.

לגופה של הבקשה, נטען על-ידי המשיב 1 כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה כדין שכן לשיטתו, היה על המבקש להגיש את תגובתו לבקשה למתן הוראות עד ליום 10.12.2013, היינו 14 יום מן היום בו ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת המבקש למתן אורכה (27.11.2013). זאת, שכן בית משפט קמא לא ציין בהחלטתו כי יש למנות את הארכה בת 14 הימים, למן המועד האחרון בו היה אמור המבקש להגיש את תגובתו. לטענת המשיב 1, אף לגופו של עניין סיכויי הערעור קלושים, שכן, לשיטתו, אין בתגובת המבקש כל ממש, משום שזכויותיו הנטענות של המבקש בנכס כפופות לשורה של עיקולים אשר הוטלו לטובת שלטונות המס, עיקולים הנוגעים במישרין לזכויות החייב, כאשר המשיב 1 בא בנעליהם של הנושים המעקלים. לטענת המשיב 1, אף המבקש עצמו הודה בתצהירים, אשר צורפו לתגובתו, כי טענותיו לזכויות בדירה כפופות לעיקולים אלו. בנוסף, טוען המשיב 1, כי לא ניתן כל פסק דין הקובע את זכויותיו של המבקש בנכס כלפי כולי עלמא, ואילו בהליכים אשר התנהלו בין המבקש לבין נושים שונים בנכס, הסכמי פשרה שהושגו מגדירים את זכויותיו של המבקש אל מול אותם נושים בלבד, ולא מול מס הכנסה, אשר לא היה צד לאותם הליכים. עוד טוען המשיב 1, כי המבקש הסתיר מבית המשפט פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים, ביום 31.7.2005, במסגרת ת.א. 5927/04, אשר מצורף לתגובת המשיב 1, ולפיו זכאי נושה של החייב, אשר מונה לכונס נכסים על זכויות החייב, למחצית מדמי השכירות בדירה. לשיטת המשיב 1, זהו פסק הדין הענייני היחיד שניתן בנדון, ואילו יתר ההסכמים שנחתמו בין המבקש לבין בנק ירושלים בתיק 1627/05 מהווים, לשיטת המשיב 1, הסכמים פרטניים בין המבקש לבין הבנק בלבד, ואין מדובר בפסק דין הקובע את בעלותו של המבקש בדירה.

אשר למאזן הנוחות, נטען על-ידי המשיב 1 כי המבקש אינו דייר מוגן בדירה, וזוהי אינה דירת המגורים היחידה שלו, אלא מדובר בנכס " מניב " אשר מושכר לצדדים שלישיים לצורך עשיית רווחים. זאת, לפחות החל משנת 2004, כפי שמעידים חוזי השכירות אשר צורפו לתגובת המשיב 1, וכעולה מתגובתם של שוכרי הדירה לבקשה למתן הוראות, אשר צורפה כנספח לתגובת המשיב 1 לבקשה מושא דיוננו. לפיכך, טוען המשיב 1 כי מכירת הדירה תגרום למבקש לכל היותר, נזק כספי. עוד הוסיף המשיב 1 וטען, כי מדובר בנזק אשר הוא בר תיקון מבחינת המבקש שכן, כאמור בבקשה למתן הוראות, למבקש ישנה " זכות ראשונים " לפדות את חלקו של המשיב 2 בדירה. אף אם לא ינצל המבקש זכות זו, והדירה תימכר לצד שלישי, כך נטען על-ידי המשיב 1, הרי שבכל מקרה מחצית מהכספים אשר יתקבלו בעבור הדירה יועברו למבקש והמחצית השנייה תועבר לקופת פשיטת הרגל של המשיב 2, ולפיכך אם יבוטל פסק הדין יושבו הכספים למבקש, ולא יגרם לו נזק בלתי הפיך.

12.

המשיב 3 מצדד בטענות המשיב 1, ומוסיף כי היות שהמבקש אינו מתגורר בדירה אלא משכיר אותה לצדדים שלישיים, כפי שעולה מתגובתו של המשיב 1, הרי שאם יתקבל ערעורו, הנזק שייגרם לו הוא לכל היותר נזק כספי. לפיכך, נטען על-ידי המשיב 3, כי בהתאם לפסיקה ביצועו של פסק דין הכולל סעד כספי מעין זה, יעוכב אך במקרים חריגים, בהם חוסנו הכלכלי של מוטב הכספים מוטל בספק. לטענת המשיב 3, המבקש לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המקרה דנא נופל בגדרי חריג זה, שכן, אין עסקינן במצב בו יקשה על המשיב 1 להשיב את המצב לקדמותו, משום שהנאמן הינו " קצין בית המשפט ".

13.

המשיב 2, אביו של המבקש, מצדד בטענות המבקש ולשיטתו יש להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה, משום שלשיטתו, מדובר בערעור נדיר על החלטה אשר ניתנה טרם זמנה, ולפיכך סיכויי הערעור גבוהים וכן, בשל העובדה כי עסקינן במכירת נכס ולא בחיוב כספי גרידא.

יצוין, כי ביום 26.12.2013, ניתן על ידי צו ארעי המעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט קמא מיום 11.12.2013, עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.

הבקשה להבהרת צו עיכוב ביצוע פסק הדין

14.

ביום 23.1.2014, הגיש המבקש בקשה נוספת לבית משפט זה, שכותרתה " [בקשה] להבהרת צו עיכוב ביצוע פסק-הדין " (להלן: הבקשה הנוספת או בקשת ההבהרה ). בבקשתו זו, טוען המבקש כי הנאמן מבצע, הלכה למעשה, את ההחלטה מושא הערעור, בניגוד לצו הארעי לעיכוב ביצוע, עליו הוריתי, כאמור, ביום 26.12.2013. כפי שנטען בבקשת ההבהרה, ביום 24.12.2013, הגיש הנאמן " בקשה דחופה למתן הוראות ", במסגרתה הוא ביקש לאסור על המבקש ועל החייב לנהוג בדירה מנהג בעלים, ועוד ביקש להורות לשוכרי הדירה להעביר מחצית מדמי השכירות לקופת פשיטת הרגל (להלן: הבקשה הנוספת ). לטענת המבקש, בקשתו הנוספת של הנאמן נשענת על אותה החלטה שעליה הוגש הערעור לבית משפט זה. עוד הוסיף המבקש וטען, כי בית משפט קמא נעתר לבקשתו של הנאמן במעמד צד אחד, ולפיכך הגיש המבקש הודעה לבית משפט קמא, בה הוא יידע אותו אודות קיומו של הצו הארעי שניתן בנידון דידן, וביקש למחוק את בקשת הנאמן ואת ההחלטה שניתנה בעקבותיה.

לאחר קבלת תגובות הצדדים בעניין, נתן בית משפט קמא את החלטתו בנדון, ביום 8.1.2014, ובה ציין כי בית משפט זה עיכב את ביצועה של ההחלטה מושא הערעור, אך לא התבקש ולא הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה בבקשה הנוספת, שהגיש הנאמן. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי אין מניעה לקדם את בירורה של הבקשה הנוספת, בכפוף להכרעה שתינתן על ידי בית משפט זה, ונקבע דיון בבקשה הנוספת ליום 26.2.2014.

לטענת המבקש, קיום הדיון שנקבע בבקשה הנוספת, מנוגד לצו הארעי לעיכוב ביצוע ההחלטה שניתנה ביום 11.12.2013. לפיכך, ולאור האפשרות כי הכרעתו של בית משפט זה בערעור שהוגש תשפיע אף על נושא הבקשה הנוספת, מתבקש להבהיר כי עיכוב הביצוע חל גם על הבקשה החדשה. לבסוף, הוסיף המבקש וטען, כי פעולותיו של הנאמן, אשר נועדו לממש את ההחלטה מושא הערעור, בניגוד לצו הארעי, לוקות בחוסר תום לב.

תגובות המשיבים לבקשת ההבהרה

15.

לטענת הנאמן, יש לדחות את בקשת ההבהרה, שכן הבקשה הנוספת אינה קשורה ישירות לעיכוב הביצוע, כפי שניתן ללמוד אף מהחלטתו של בית משפט קמא בנדון. עוד נטען, כי עתיד להתקיים דיון בבקשה הנוספת בבית משפט קמא, ואין כל מקום לדון בענין זה כל עוד לא ניתנה החלטה על ידי בית משפט קמא בנושא זה. לבסוף, הוסיף הנאמן וטען, כי ככל שהמבקש מעוניין לקבל סעד בנוגע לבקשה הנוספת, עליו להגיש בקשת רשות ערעור נפרדת, ואין מקום לדון בה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע.

16.

המשיב 3, הצטרף לדעתו של הנאמן, וטען בתגובתו כי המבקש מנסה להחיל צו ארעי שניתן במסגרת הליך הערעור בפני בית משפט זה, על הליך אחר, אשר התקיים במועד מאוחר יותר בבית משפט קמא. לשיטת המשיב 3, הצו ארעי שניתן אינו חל על החלטה שניתנה במועד מאוחר יותר על ידי בית משפט קמא, ואשר לא הוגש עליה ערעור ולא התבקש עיכוב ביצועה. משכך, יש לדחות את הבקשה.

17.

המשיב 2, הגיש את תגובתו ביום 3.2.2014, ובמסגרתה הוא הצטרף לטענותיו של המבקש, לפיהן יש לעכב גם את ביצוע ההחלטה בבקשה הנוספת, באשר, לשיטתו, היא נובעת מההחלטה מושא הערעור דנא, אשר ביצועה עוכב בצו הארעי שניתן ביום 26.12.2013.

דיון והכרעה

18.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבים ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל.

19.

בפתח הדברים ייאמר, כי אין יסוד לטענות הסף הפרוצדוראליות שהעלה המשיב 1. בשנת 2013 תוקנו התקנות העוסקות בעיכוב ביצוע (ראו: תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013 (להלן: התיקון )) . במסגרת התיקון בוטלה תקנה 468, אשר נוסחה הקודם צוטט בתגובתו של המשיב 1, וכן תוקנה תקנה 467, ונקבע בסעיף קטן (ב) כי משעה שהוגש ערעור, נתונה לבית המשפט שלערעור סמכות כללית ובלעדית להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה מושא הערעור. לפיכך, המבקש נהג כדין בכך שהגיש את בקשתו ישירות לבית משפט זה (ראו גם: אורי גורן

סוגיות בסדר דין אזרחי 1155-1156 (מהדורה אחת עשרה, 2013) ( להלן: גורן ) ; והשוו: לע"א 9060/11

בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי החייב אברהם וייס (17.4.2013)). כמו-כן, אינני רואה לקבל את טענת המשיב 1, ככל שהדבר נוגע לאי צירוף תצהיר לבקשה לעיכוב ביצוע. זאת, בשים לב לעובדה כי המבקש תמך את בקשתו בתצהירים אשר צורפו לתגובתו לבקשה למתן הוראות.

20.

ומכאן לגופן של הטענות בנוגע לעיכוב הביצוע . כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת, ככלל, את ביצועם של פסק הדין או ההחלטה עליהם מערערים, וזאת מכוח תקנה 466 לתקנות. כלל נקוט עימנו הוא כי בעל דין זכאי לממש את פירות זכייתו בפסק הדין, בסמוך למועד הינתנו, מבלי להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו (ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (19.1.2014); ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ נ' גיא ויקטור שבת (3.11.2013); ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (17.10.2013)). ואולם, בית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה, ולעכב את ביצועו של פסק הדין, בעקבות הגשת ערעור עליו, אם יוכיח המבקש כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, הוא כי סיכויי הערעור גבוהים; והתנאי השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, כך שאם יבוצע פסק הדין, ובסופו של יום יתקבל ערעורו של המבקש, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו (ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (19.1.2014); ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ נ' גיא ויקטור שבת (3.11.2013); ע"א 5210/13 אלכסנדרו נ' זילברדיק (16.9.2013)).

21.

שני התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות ", היינו, ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (4.6.2013); ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' דוכין (23.5.2013); ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב (30.12.2012)).

22.

עוד יש ליתן את הדעת לכך, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים, אשר על המבקש לעמוד בהם, במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 5374/13 אגרקסקו כרמל חברה ליצוא חקלאי בע"מ נ' עין יהב מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ (11.8.2013); ע"א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן ישראליים בע"מ (7.7.2013); ע"א 3326/13 חב' מעון פאר הר ציון (בפירוק מרצון בפיקוח בית משפט) נ' שמואלי

(13.6.2013)).

ומן הכלל אל הפרט

23.

תחילה אדרש לסיכויי הערעור במקרה דנא, ככל שהדבר נוגע להחלטה שבמסגרתה התקבלה בקשתו של הנאמן בהעדר תגובה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי הערעור אינם מבוטלים. מעיון בהחלטותיו של בית משפט קמא, עולה בבירור כי בעת שניתנה ההחלטה, מושא הבקשה שלפניי, נעלמה מעיניו של בית משפט קמא החלטתו הקודמת מיום 27.11.2013, במסגרתה הוענקה למבקש ארכה נוספת, למשך 14 ימים להגשת תגובתו. יצוין, כי דבר קיומה של החלטה זו לא אוזכר בבקשתו של הנאמן לבית משפט קמא, במסגרתה הוא ביקש ליתן החלטה ללא תגובת המבקש. כל שנאמר בבקשה זו, כי היה על המבקש להגיש את תגובתו עד ליום 2.12.2013. אשר לטענת הנאמן, לפיה יש לפרש את החלטת בית משפט קמא כך שהארכה הנוספת שניתנה למבקש, למשך 14 יום, תמנה מיום מתן ההחלטה (היינו מיום 27.11.2013), ולפיכך איחר, בכל מקרה, המבקש את המועד, הרי שטענה זו כלל לא נטענה על ידו בפני בית משפט קמא. אם סבר הנאמן כי יש לפרש את החלטת בית המשפט בדרך זו, היה עליו להעלות טענה זו במסגרת הבקשה אשר הגיש לבית משפט קמא, למתן החלטה בהיעדר תגובת המבקש. כך או כך, נראה בעליל כי נעלמה מעיני בית משפט קמא החלטתו האחרונה, בה העניק ארכה נוספת למבקש, בציינו במסגרתה, כי " מצופה כי לא תתבקשנה ארכות נוספות ". בנוסף, נראה כי בית משפט קמא לא ראה את בקשת המבקש לביטול ההחלטה מושא הערעור, אשר הוגשה ביום 11.12.2013, משום שלא הייתה כל התייחסות לבקשה זו.

מכל מקום, אף בהנחה שהחלטתו של בית משפט קמא ניתנה לאחר חלוף המועד להגשת תגובתו של המבקש (ואינני סבור כי כך היו פני הדברים), ראוי היה ליתן למבקש הזדמנות נאותה להגיב עניינית לבקשה, ולהחליט בה לאחר שמיעת עמדתם של כל הצדדים הנוגעים בדבר ובירור העובדות הרלבנטיות, ככל שהדבר נדרש. הדבר נכון ביתר שאת, שעה שמדובר בבקשה לפירוק שיתוף נכס מקרקעין ומכירתו לכל המרבה במחיר, כאשר אין חולק כי לפחות מחצית מזכויות הבעלות בו שייכות למבקש.

אשר לטענות המבקש לענין הבקשה לגופה, ומבלי לטעת מסמרות בדבר, נראה כי הן ראויות להתייחסות עניינית. מעיון בתגובתו של המבקש לבקשה למתן הוראות ונספחיה, אשר צורפו לבקשתו לעיכוב הביצוע, עולה כי בפי המבקש טענות שונות, הנתמכות בראיות שטרם נבחנו, לפיהן כלל הזכויות בדירה מצויות ברשותו. אשר לטענתו של המשיב 1, שהועלתה במסגרת תגובתו לבקשה, לפיה ביום 31.7.2005 ניתן פסק דין במסגרת ת.א. (י-ם) 5924/04, שבו נקבע כי נושה של החייב זכאי למחצית מדמי השכירות בדירה,

נטען על-ידי המבקש כי פסק הדין בת.א. (ת"א) 1627/05, אשר נזכר בבקשתו, קובע כי המבקש הינו הבעלים הבלעדי של הדירה, והוא ניתן ביום 30.11.2008, היינו לאחר מתן פסק הדין הנזכר בתגובת המשיב 1. עוד טוען המבקש, בניגוד לגרסתו של המשיב 1, כי אין מדובר בהסכם פשרה הנוגע למערכת היחסים בין המבקש לבין בנק ירושלים בלבד, ולגישת המבקש קביעותיו של פסק הדין תקפות כלפי כולי עלמא. כאמור, אינני מביע כל דעה באשר לטענותיו של המבקש לגופו של עניין, אף כי אין לבטלן במחי יד אחת.

24.

אשר למאזן הנוחות, נראה כי הוא נוטה לטובת המבקש. כלל ידוע הוא, כי כאשר עסקינן בפסק דין אשר תוצאתו מכירת נכס מקרקעין, המשמש למגורי המבקש, מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. הטעם לכך, הוא שעצם פינויו של בית מגורים נתפס כשלעצמו כנזק בלתי הפיך, הן בשל ההשלכות המיידיות והחמורות של פינוי אדם ממקום מגוריו הקבוע, והן משום שאם יתקבל ערעורו של המבקש, קרוב לוודאי כי הוא לא יוכל לשוב עוד לבית מגוריו, אשר יאוכלס על-ידי אדם אחר (ע"א 5511/06 אמינוף נ' לוי השקעות ובנין בע"מ , פסקה 5 (30.8.2006); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי ) ; זוסמן, 859-860; גורן, 1159-1161)

כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה הנוגעת למכירת מקרקעין, אשר אינם משמשים למגורי המבקש, קיימת בפסיקתו של בית משפט זה נטייה לעכב את ביצועו של פסק הדין, משום שגם במקרה זה עשוי הנכס להימכר לצד שלישי, כך שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בהתאם לכך, נקבע על-ידי בית משפט זה, כי " כאשר מוגש ערעור על החלטות הכרוכות במכירת מקרקעין, הנטייה לעכב את ביצוען, בשל חשש זה, שלא ניתן יהיה להשיב מצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, בשל העברת המקרקעין לצדדים שלישיים טרם הכרעה בערעור " (ע"א 3229/09 פרונט נ' גלובינסקי , פסקה 18 (26.8.2009), וראו גם, ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי , פ"ד מ(4), 126 (1986); רע"א 667/01 עיזבון אל רחמן דרביה ז"ל נ' היפר מטל בע"מ , פ"ד נו(2) 5 (2001)). לעומת זאת, כאשר מדובר במקרקעין המשמשים להשקעה בלבד, והאינטרס של המבקש הוא כלכלי גרידא, תיטה הכף לכיוון דחיית הבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין, משום שאין מדובר בנזק בלתי הפיך (ע"א 8764/08 רוט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , פסקה 5 (1.4.2009)). יש להבחין, אפוא, בין מקרקעין אשר יש להם ערך מיוחד עבור המבקש, וכן מקרקעין בעלי ערך ייחודי, אשר לגביהם עשויה להיות הצדקה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, לבין מקרקעין הנעדרים כל ערך מיוחד עבור המבקש, והם בני חליפין בפיצוי כספי, כאשר לרוב אין הצדקה לעכב את ביצוע מימושם (ע"א 1755/12 בר שפירא נ' בודה (29.6.2012); וראו גם: הערעור האזרחי, 373; גורן, 1161).

בנידון דידן, טוען המבקש כי הוא עצמו מתגורר בדירה, כאשר היא הדירה היחידה שבבעלותו, ומכירתה תסב לו נזק בלתי הפיך. מנגד, טוענים הנאמן והמשיב 3, כי המבקש אינו מתגורר כלל בדירה אלא משכיר אותה לצדדים שלישיים, כפי שניתן לראות מחוזי השכירות, אשר צירף הנאמן לתגובתו. אכן, מעיון בחוזי השכירות, נראה לכאורה כי המבקש אינו מתגורר בדירה. ואולם, אף אם אניח כי הדירה אינה משמשת למגוריו של המבקש, המדובר עדיין בהחלטה שמשמעה פירוק שיתוף בנכס מקרקעין, ומכירתו לצדדים שלישיים. זאת, כאשר שאלת הבעלות בדירה טרם הוכרעה, ושעה שלכל הדעות, לפחות מחצית מן הזכויות בנכס הן בבעלותו של המבקש, והמחלוקת נסבה על הבעלות במחצית השניה. טענותיו של המבקש נתמכות בראיות, אשר טיבן ומשקלן לא נבחן על ידי בית משפט קמא, בעת שנתן את החלטתו בלא תגובת המבקש. בנסיבות אלו, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו של המבקש, היות שפירוק השיתוף ומכירתה של הדירה עלולים להסב למבקש נזק בלתי הפיך, וספק אם הוא יוכל להשיב את המצב לקדמותו, ככל שיזכה בערעורו. מנגד, המשיבים 1 ו-3, אשר מתנגדים לעיכוב ביצוע ההחלטה, לא הצביעו על כל נזק כבד משקל העשוי להיגרם להם, אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע. לפיכך, נראה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר היענות לבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

סיכומם של דברים, בנסיבות המקרה דנא, בשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, ובשים לב לנוסחת " מקבילית הכוחות ", הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע.

25.

אשר לבקשתו של המבקש להבהרת ההחלטה שעניינה עיכוב ארעי של ביצוע ההחלטה, לא מצאתי לנכון להיעתר לה. המדובר בהחלטה שניתנה על-ידי בית משפט קמא מבלי שהוגש עליה ערעור או בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ועוד ראוי להזכיר כי אין מדובר בהחלטה סופית ואופרטיבית בבקשה זו, אלא כל שהוחלט על ידי בית משפט קמא הוא כי יתקיים דיון בבקשה, לאחר מתן ההחלטה דנן, ובשים לב לתוכנה. משכך, אינני רואה מקום לעכב ביצוע החלטה, אשר טרם ניתנה לגופו של עניין ולא הוגש בגינה ערעור, ולפיכך דין בקשת ההבהרה להידחות.

26.

סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט קמא מיום 11.12.2013 מתקבלת. הבקשה להבהרת ההחלטה על עיכוב הביצוע הארעי, נדחית בזאת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.