ע"א 8293/13 פורטונה נעמן נ. מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק ת"א 838-04 (כב' השופטת ח' הורוביץ ) , מיום 15.9.2013, עד להכרעה בערעור, אשר הגישה המבקשת על פסק הדין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

המבקשת, הגברת פורטונה נעמן (להלן: המבקשת או פורטונה ), היא אמם של המשיבים 2, 3, 4, ו-6. המשיב 5, מר אבי נעמן (להלן: המשיב 5 או אבי ), הוא בנו של המשיב 4, מר חיים נעמן (להלן: המשיב 4 או חיים ), ונכדה של פורטונה.

3.

פסק הדין מושא הערעור ניתן במסגרת תביעה שהגיש המשיב 2, מר מוריס ממן נעמן (להלן: המשיב 2 או מוריס ) לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב 1 או המינהל ) לאכיפת ביצוע הסכם פשרה, שהושג בין המינהל לבין המבקשת והמשיבים 2, 3, ו-4, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 4.12.1981, במסגרת ת.א. 780/80 (בית משפט השלום בנהריה) (להלן: הסכם 81 או פסק דין 81 )

4.

הסכם 81 הושג במסגרת תביעה שהגיש המינהל, בגדרה הוא ביקש לפנות את מוריס; את המשיב 3, מר מיכאל נעמן (להלן: המשיב 3 או מיכאל ); ואת חיים, משטח המשתרע על פני כ-28 דונם בגוש 18323, המצוי בשטח שיפוטה של המועצה מקומית " שלומי ". כאמור, אמם של משיבים אלו, פורטונה, היתה אף היא צד להסכם 81.

5.

לשון ההסכם היא כדלקמן:

"1. השטח המסומן בקו אדום במפה המצורפת והצבוע בצבע אדום (להלן: השטח) הכולל, פרדס, שטחי פלחה, רפת ומבנים למגורים, יישאר בחזקתם של הנתבעים [המשיבים 2, 3, ו-4 – א.ש.] ושל אמם.

2.הנתבעים מתחייבים לפנות לאלתר כל שטחים אחרים השייכים לתובע המוחזקים על ידם שמחוץ לשטח הנ"ל.

3.התובע [המינהל – א.ש.] יכין תוכנית לחלוקת הקרקע עליה נמצאים המבנים למגורים לארבעה מגרשים ששטח של כל אחד מהם לא יעלה על 650 מ"ר.

4.התובע יחכיר לנתבעים ובנוסף גם לאמם הגב' פורטונה נעמן את המגרשים הנמצאים בבעלות התובע בתנאים המקובלים במינהל במקרים כאלה.

5.יתרת השטח המסומן באדום כנ"ל יוחכר אף הוא לנתבעים במידה והנו בבעלות התובע"

שטח המתחם המסומן באדום על פי ההסכם, יקרא להלן: מתחם 81 .

6.

כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, ברבות השנים, ביקש המינהל לבטל את הסכם 81, מטעמים שונים, אך כשל בכך. משכך, הסכם 81 עודנו עומד בתוקפו, ואולם עד היום, לא בוצע ההסכם.

7.

בשנת 1983, שונה יעוד המקרקעין שבמתחם ממשקי עזר ליעוד של מלאכה ותעשייה. כעולה מפסק הדין, במהלך השנים, נבנו על ידי בני משפחת נעמן מבנים שונים, ללא היתר כדין, ובניגוד להוראותיו של הסכם 81, בשטח המתחם ומחוצה לו.

8.

במסגרת תביעתו של מוריס לבית משפט קמא, נכללו מספר סעדים נוספים, מלבד אכיפת הסכם 81. התביעה, בנוגע לסעדים נוספים אלה, הוכרעה במסגרת פסקי דין חלקיים אשר ניתנו על ידי כב' השופט י' עמית , ביום 26.12.2005, וביום 4.3.2007, אשר בהם הוא התייחס להליכים שונים, אשר התנהלו בין הצדדים בבית משפט השלום בעכו. יצוין, בהקשר זה, כי

השופט עמית דן בסכסוך בין הצדדים בבית משפט השלום בעכו, ואף החל לדון בתיק, מושא הערעור, בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובהמשך הועבר תיק זה לטיפולה של כב' השופטת ח' הורוביץ . השאלה היחידה שנותרה להכרעתו של בית משפט קמא, במסגרת תביעתו של מוריס, היא, אפוא, שאלת אכיפתו של הסכם 81. בנוסף, הגיש המינהל תביעה שכנגד, במסגרת תביעתו של מוריס בבית משפט קמא, לפינוי מבנים שנבנו על ידי בני משפחת נעמן ללא היתר, לאחר שנחתם הסכם 81, כאשר חלקם נבנו תוך חריגה משטח המתחם עצמו.

9.

בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד, נטען על-ידי המינהל כי בני משפחת נעמן זנחו את אכיפתו של הסכם 81, ואף הפרו אותו בכך שלא פינו את השטחים אשר התחייבו לפנות בהתאם להסכם. לפיכך, ביקש המינהל מבית משפט קמא להצהיר על בטלותו של הסכם 81, ולחייב את בני משפחת נעמן, ביחד ולחוד, להשיב למינהל את השטחים אליהם פלשו מחוץ לגבולות מתחם 81, וכן להרוס את המבנים שנבנו ללא היתר, על מנת להשיב את המצב לקדמותו. לחלופין, ביקש המינהל מבית משפט קמא, להתנות את קיומו של הסכם 81 בפינוי השטחים אליהם פלשו בני משפחת נעמן, ולהשיבם למינהל, כשהם ריקים מכל אדם וחפץ, ולקבוע כי אם בני משפחת נעמן לא יעשו כן, יוכל המינהל לבצע את הפינוי וההריסה בעצמו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10.

ביום 15.9.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דינו, עמד בית משפט קמא על הצעת הפשרה אשר הותוותה על ידי השופט עמית , בעת שטיפל בתיק, בגדרה של החלטתו מיום 14.6.2009. במסגרת הצעת הפשרה, הוצע להכשיר חלק מן הפלישות אשר בוצעו על ידי מוריס ובני משפחת נעמן, ולהגדיל את המתחם מושא פסק הדין, בהתאמה.

ואולם, המינהל סירב להעניק למוריס ולמשפחת נעמן שטח נוסף, על השטח שהוקצה להם במסגרת הסכם 81, וסירב להכשיר את הפלישות. לאחר העברת התיק לטיפולה של כב' השופטת הורוביץ , הפנתה השופטת את הצדדים להליך גישור, והציעה להוסיף את שטח הפלישות למתחם שנקבע בהסכם 81, בהתאם להצעת הפשרה של השופט עמית . ואולם, גם הליך הגישור לא צלח, והמחלוקת חזרה להכרעתו של בית משפט קמא.

במקביל, התגלעו מחלוקות בין בני משפחת נעמן בינם לבין עצמם, בגינם לא ניתן היה להגיע לידי הסכמה משותפת בתוך המשפחה, לגבי מיקום המגרשים לבניה, שיש להקצותם על פי ההסכם.

11.

לפיכך, ובהתאם להוראתו של בית משפט קמא, הכין המינהל תכנית (להלן: תכנית א' ), המבוססת על הקצאת 4 מגרשים, בהתאם למיקומם של בתיהם של הצדדים להסכם 81, מוריס, מיכאל, חיים ופורטונה, כעולה מסעיפי ההסכם. בתכנית סומנו במתחם 4 מגרשים לבניה, הכוללים את בתיהם של הצדדים להסכם, ונכללו גם שטחים אליהם פלשו הצדדים, כפי שהציע השופט עמית , ובמקביל נגרע שטח מסויים מהמתחם. השטח הכולל, אותו נאות המינהל להעניק לבני משפחת נעמן, משתרע על פני כ-14,590 מ"ר, היינו 590 מ"ר נוספים מעבר לגודלו של המתחם, כפי שנקבע בהסכם 81.

12.

המינהל התנה את הסכמתו לתכנית א' בהסכמת כל בני משפחת נעמן, והתחייבותם לפנות את השטח שמחוץ למתחם החדש, וככל שיעשה כן, יפעל המינהל לשינוי התב"ע במתחם ויביא לאישור את הקצאת המגרשים. מוריס ומיכאל מסרו את הסכמתם לתכנית א'. חיים ואבי לא התייצבו לדיון, ולאחר שהומצאה להם ההצעה, נקבע כי יש לראותם כמי שמסכימים להצעה. ואולם, פורטונה ובנה אמיר התנגדו לתכנית א', משום שבמסגרתה אמור להגרע מהמתחם שטח אשר נבנו בתוכו בית עץ ופרגולת עץ, ללא היתר כדין, המוחזקים על ידי אמיר ומשפחתו.

13.

בית משפט קמא קבע, כי לאור הסכמתם של 3 מתוך 4 הצדדים להסכם 81, לביצועה של תכנית א'; על מנת לאפשר את " ביצועו ולו בקירוב " של הסכם 81; ובשים לב לעובדה כי התנגדותו של אמיר לתכנית א' משוללת כל יסוד, אין מניעה לקבוע כי יש לבצע את הסכם הפשרה, במסגרת תכנית א'. עוד קבע בית משפט קמא, כי תכנית א' אינה פוגעת בזכויותיה של פורטונה והיא אף מיטיבה עימה. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי על פי הסכם 81, הרי שכנגד פינוי שטחים שהחזיקו בני משפחת נעמן החל משנות ה-50, הוקצו להם 4 מגרשים למגורים בלבד, במבנים שהיו קיימים אותה עת, בשטחו של מתחם אשר כלל חלקות מגושים 18323 ו- 18327. ועוד נקבע, כי שטחו של כל אחד מן המגרשים לא יעלה על 650 מ"ר. בית משפט קמא קבע, כי אמיר, אשר ככל הנראה היה קטין בעת שנחתם הסכם 81, אינו בעל זכויות כלשהן במתחם או במבנים שהיו בו, ומשכך הוא לא יכול לקבל זכויות נוספות במתחם, המצוי בבעלותו הרשומה של המינהל, ולהחזיק במבנה נוסף למגורים, ובפרט כאשר מדובר במיקום אשר לא יועד למגורים. לפיכך, נקבע כי מבנה העץ והפרגולה, נבנו על ידי אמיר ללא היתר כדין ובניגוד לפסק דין חלוט שניתן בענין זה. משכך, הוסיף וקבע בית משפט קמא כי המינהל זכאי לפנות את אמיר ולסלק את ידו ממבני העץ. עוד נקבע, כי בדומה לכך, דינו של כל מבנה בגוש 18323, ובגוש 18327, שהינו מחוץ למתחם, הוא פינוי. זאת, משום שהצדדים להסכם 81, לרבות פורטונה, לא היו רשאים להקנות לאחרים זכויות ומגרש למגורים, מעבר לאלו שאושרו להם בהסכם 81. לפיכך, רשאי המינהל לסלק את ידו של כל מי שמחזיק במבנים, שנבנו לאחר הסכם 81 שלא כדין, בתוך המתחם ומחוצה לו, אלא אם הוסכם אחרת. כמו כן, רשאי המינהל לעמוד על זכותו לפנות כל מי מבני משפחת נעמן, אשר מחזיק בשטחים בגוש 18323, או בגוש 18327 שמחוץ למתחם או לתכנית א', בהתאם לקבוע בהסכם 81. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי בתכנית א' הוצע להכשיר את התוספות שהוספו למבנים שהיו קיימים בעת שנחתם הסכם 81. עם זאת, אין מנוס אלא להתאים את המתחם לגודל השטח המוסכם בהסכם 81, כאשר, כאמור, על פי תכנית א' יזכו הצדדים לשטח הגדול בכ-590 מ"ר, מהשטח שלגביו התחייב המינהל. עוד נקבע, כי מדובר בביצוע בקירוב " ההגיוני ביותר ", אשר מוסכם על ידי רוב הצדדים הרלבנטיים, ולפיכך יש לאשר אותו. עוד הוסיף וציין בית המשפט, כי לכאורה רשאי היה המינהל לחלק את השטח בחלקים שווים בין הצדדים להסכם, ואולם בתכנית א' הוענק לפורטונה שטח כפול משל יתר הצדדים, וזאת בהסכמתם המלאה, וככל הנראה נעשה הדבר בהתחשב בילדיה, אשר היו קטינים במועד חתימתו של הסכם 81.

נקבע בנוסף, כי אם תהיה מחלוקת בין בני משפחת נעמן לבין עצמם, באשר לחלוקת השטחים במסגרת תכנית א', הדבר אינו מעניינו של המינהל, והוא אינו מהווה חלק מתובענה זו. כפועל יוצא מכך, יהיו מנועים בני משפחת נעמן מלבוא בטענה כלשהי למינהל באשר למימושה של תכנית א', לאחר שזו תאושר.

14.

לבסוף, קבע בית משפט קמא, בסעיף 19 לפסק דינו, כי " משהושג הסכם חדש בין רוב הצדדים לפס"ד 81' ורק בדרך זו, בנסיבות שנוצרו מאז ועד היום, ניתן להגיע לביצוע פסה"ד משנת 1981, רשאי ביהמ"ש להורות על ביצוע בקירוב של הסכם 81', בפרט שהסכם זה מיטיב עם הצדדים לפס"ד 81 (לרבות פורטונה) ". לפיכך, הורה בית משפט קמא למינהל לפעול לאלתר לאישורה של תכנית א', ולדאוג לשינוי התב"ע, וזאת בתוך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין. עוד קבע בית משפט קמא, כי אין ולא תהיה לאיש מבני משפחת נעמן ולכל מי שיבוא מכוחם, זכות נוספת כלשהי בגוש 18323 או בגוש 18327, מעבר למותווה בתכנית א'. כמו כן, נקבע כי כל מבנה שמחוץ לתכנית א' בגושים אלו, ומוחזק בידי מי מהצדדים או הבא מטעמו, יפונה בתוך 6 חודשים מיום אישורה של תכנית א', על ידי רשויות התכנון הרלבנטיות. וכן, אם מבנים אלו לא יפונו כנדרש, רשאי יהיה המינהל לפעול על מנת לפנותם ולתבוע מבעליהם את ההוצאות הכרוכות בכך.

הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא

15.

ביום 27.11.2013, הגישה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. המבקשת ציינה בבקשתה כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, וטענה כי סיכויי הערעור במקרה דנא טובים, וכי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין, יגרם לה נזק בלתי הפיך. זאת, בשים לב לכך שעניינו של פסק הדין בזכויותיה של המבקשת במקרקעין.

לאחר קבלת תגובות הצדדים לבקשה, נתן בית משפט את החלטתו, ביום 11.12.2013. בהחלטה זו, קבע בית המשפט כי, לצורך ביצועו של פסק דין 81, בין אם בהתאם לתשריט, מושא פסק הדין, ובין אם בהתאם לתשריט המקורי של הסכם 81, יש צורך בשינוי התב"ע, על-מנת לשנות את יעודם של המגרשים שהוקצו, לצורך מגורים. לפיכך, אין בהמשך ביצועו החלקי של פסק הדין כדי לגרום לנזק בלתי הפיך למבקשת. על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין. עם זאת, הורה בית המשפט על עיכוב פינוי המבנים שבמתחם, תוך שציין כי ממילא ביצועו של הפינוי נועד להתקיים, לפחות בחלוף שנתיים ממועד מתן פסק הדין.

הערעור והבקשה הנוספת לעיכוב ביצוע

16.

ביום 8.12.2013, הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט קמא, מיום 15.9.2013 . בערעורה, טוענת המבקשת כי על בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, אשר לשיטתה, הוא נעדר כל הנמקה וכולל פרשנות שגויה לגבי מעמדו והוראותיו של הסכם 81, ושל פסק הדין אשר אישר את תוקפו. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית משפט קמא חורג מהוראותיו של הסכם 81 וקובע הוראות אחרות תחתיהם, תוך שימוש בדוקטרינת ה" ביצוע בקירוב ". ואולם, לשיטתה של המבקשת, ניתן היה לקיים את הסכם 81 ככתבו וכלשונו, ללא צורך באימוץ דוקטרינה של " ביצוע בקירוב ", כפי שציין השופט עמית בהחלטתו, מיום 4.3.2007. עוד נטען על-ידי המבקשת, כי פסק דין 81 הוא פסק דין חלוט, אשר חובה היה על הצדדים לקיימו באופן מיידי, ומשלא נעשה כן, לא היה מקום לעשות שימוש בדוקטרינה שעניינה " ביצוע בקירוב ", ללא הסכמתם של כל הצדדים להסכם. המבקשת הוסיפה וטענה, כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, אינה נכונה מבחינה משפטית, כמו גם מבחינה מעשית. זאת, לנוכח הפגיעה שנגרמה למבקשת, כתוצאה מכך שחלקים ניכרים מהשטחים בהם החזיקה ואותם השביחה במשך השנים, בציפייה כי אלו יוחכרו לה בהתאם להסכם 81, נגרעו מחזקתה בפסק דינו של בית משפט קמא והועברו למשיבים. בנוסף לכך, מבנים אשר נבנו על ידה בתוך מתחם 81, מיועדים כעת להריסה ולפינוי על פי פסק הדין. המבקשת הוסיפה וטענה, כי היה על בית משפט קמא לקבוע כי יש לגרוע שטחים, בשטח זהה לשטחי הפלישות שהוכשרו בתכנית, מאותם הצדדים אשר שטחיהם הוכשרו במסגרת התכנית, ואין זה הוגן לגרוע מחלקה של המבקשת, אשר לא פלשה אל מחוץ למתחם 81. לשיטת המבקשת, הכשרתן של הפלישות שנעשו על ידי הצדדים, על ידי בית משפט קמא, על חשבון שטחים המוחזקים על ידי המבקשת, מעודדת עבריינות, שביטוייה הוא בהפרתו של הסכם 81. עוד נטען על-ידי המבקשת, כי תוספת השטח של 590 מ"ר לא היטיבה עימה, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, משום שזו נוספה לשטחו של מוריס. המבקשת הוסיפה וטענה, בהקשר זה, כי אין לראות את הצדדים להסכם כמקשה אחת, אלא כצדדים נפרדים, ומשכך, כל גריעה משטחו של האחד, על מנת להוסיף לשטחו של האחר פוגעת בזכות הקניין ובציפייה של הצד הנפגע, ולא בכדי ביקש המינהל את הסכמתם של כל הצדדים לאישור התכנית. לטענת המבקשת, דוקטרינת ה" ביצוע בקירוב " בדיני חוזים כפופה לעקרון תום הלב. בהתאם לכך, טוענת המבקשת כי, בניגוד למשיבים, היא פעלה בתום לב בכך שלא פלשה ולא בנתה מחוץ לגבולותיו של מתחם 81, והמתינה למעלה משלושה עשורים לאכיפת ההסכם, שעה שהמינהל לא פעל על מנת לבצעו. לפיכך, נטען על-ידי המבקשת, כי על בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית קמא, ולקבוע כי תום ליבה של המבקשת מחייב את ביצועו של הסכם 81 באופן שבו אושר, ולחלופין, יש לבצע את ההסכם מבלי שייגרע כל חלק מהשטח המוחזק על ידה, באשר ציפייתה של המבקשת היא כי שטח זה יוחכר לה, בעת שיבוצע הסכם 81.

17.

ביום 26.12.2013, הגישה המבקשת בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט קמא עד להכרעה בערעור, וזוהי הבקשה המונחת לפניי (להלן: הבקשה ) . במסגרת הבקשה, עותרת המבקשת לעכב את ביצועו של החלק השני של פסק הדין, שעניינו שינוי התב"ע ואישורה של התכנית. המבקשת חוזרת בבקשתה על עיקרי טענותיה, כפי שאלו נטענו במסגרת ערעורה ובמסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר הוגשה לבית משפט קמא. המבקשת מוסיפה, כי אם הליך שינוי התב"ע ואישורה של התכנית לא יעוכבו, הדבר יגרום לערעורה של המבקשת להפוך לתיאורטי. זאת, משום שהליך שינוי התב"ע ואישור התכנית כרוכים בעלויות רבות והשקעת זמן רב, אשר ירדו לטמיון, אם יתקבל ערעורה של המבקשת. בנוסף, כך לטענת המבקשת, עולה חשש כי בעת הדיון בערעור יטען המינהל כי מדובר ב" מעשה עשוי ". עוד מוסיפה המבקשת וטוענת, כי המתינה לאכיפת הסכם 81 למעלה משלושה עשורים, ועיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט קמא לתקופה קצרה נוספת לא יגרום כל נזק למשיבים, בניגוד לנזק שייגרם לה מביצועו של פסק הדין. לטענת המבקשת, ביצוע התכנית לפי התשריט הישן בהסכם 81 שונה מביצועה לפי התשריט החדש, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, ולכן אם תזכה המבקשת בערעורה, וביצוע הליך אישור התכנית לא יעוכב, יהיה צורך בהגשתה של תכנית חדשה, על כל הכרוך בכך. אשר לסיכויי הערעור, טוענת המבקשת כי מדובר בערעור בזכות, אשר סיכוייו להתקבל גבוהים.

יצוין, כי המבקשת מסרה בבקשתה כי הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט קמא תחילה, ורק לאחר שניתן לה עיכוב ביצוע חלקי בלבד, הגישה את בקשתה לבית משפט זה. זאת, לשיטת המבקשת, בהתאם לקבוע בתקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) .

תגובות המשיבים לבקשה

18.

המינהל מתנגד לבקשה ולטענתו אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין, מעבר לאותו חלק שביצועו עוכב, בהחלטתו של בית משפט קמא. אשר לסיכויי הערעור, נטען על ידי המינהל כי אלו קלושים, לנוכח העובדה כי זכויותיה של המבקשת במקרקעין, מושא פסק הדין, נשמרו ואף שופרו כתוצאה מהתכנית, העומדת בבסיסו של פסק הדין. עוד נטען על-ידי המינהל, כי טענותיה של המבקשת במסגרת הערעור סותרות את עמדתה הקודמת של המבקשת, בה החזיקה לפני כשלושה עשורים, שעה שהביעה את הסכמתה להסכם 81. עוד נטען, כי התכנית, העומדת בבסיס פסק הדין, נועדה לממש, הלכה למעשה, את הסכם 81, תוך התאמות קלות למצבם של המקרקעין כיום. שינוי זה בעמדתה של המבקשת, נובע, לשיטת המינהל, מרצונה של המבקשת להחזיק במבנים אשר נבנו על ידה ועל ידי בנה, אמיר, ללא היתר, וכעת דינם הריסה ופינוי, על פי פסק הדין. לטענת המינהל, הדבר אינו יכול לשמש בסיס לערעור, וכל שכן לבקשה לעיכוב ביצוע. אשר למאזן הנוחות, נטען על-ידי המינהל כי בפסק הדין נקבע לוח זמנים " גמיש ומתחשב בכל הצדדים ", ואין בביצועו של החלק הראשון של פסק הדין, היינו שינוי התב"ע ואישורה, כדי לגרום נזק למבקשת.

19.

המשיבים 2 ו-3 טוענים בתגובתם כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע על הסף. לטענתם של המשיבים 2 ו-3, במסגרת תיקון התקנות אשר עוסקות בעיכוב ביצוע, ביום 11.4.2013, בוטלה תקנה 468, אשר נוסחה הקודם צוטט בבקשה, וכן תוקנה תקנה 467, ונקבע כי לאחר הגשת הערעור עוברת הסמכות להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין לערכאת הערעור. לטענת המשיבים 2 ו-3, על פי הקבוע בתקנה 467, משנדונה בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע על ידי בית משפט קמא, אין היא רשאית עוד להגיש בקשה חדשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה, אלא שעליה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא, בבקשה לעיכוב ביצוע.

המשיב 2 מתנגד גם לקבלת הבקשה לגופה, משום ששינוי ייעודם של המקרקעין ייטיב עם המבקשת, ואין כל חשש כי יגרם לה נזק מביצועו של פסק הדין. לעומת זאת, הקפאת תהליך שינויו של ייעוד המקרקעין, יסב לצדדים נזק רב, ובפרט למשיב 2 אשר המתין ליישומו של הסכם 81 שנים רבות. זאת, משום שבמצב הנוכחי הצדדים אינם יכולים לקבל היתרי בניה, בגין העובדה כי ייעודם של המקרקעין הוא לתעשיה. ואולם, אם תזכה המבקשת בערעורה, ניתן יהיה להוסיף ולתקן את התכניות בהתאם. ומכל מקום, טוען המשיב 2, כי מדובר בהליך ארוך וסבוך, ומשכך לא יגרם כל נזק למבקשת.

המשיב 3, הפנה בתגובתו שהוגשה לבית משפט זה, לתגובה אשר הגיש לבית משפט קמא, בגדרה הסכים המשיב 3 למתן עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, באופן שהמינהל ימשיך לפעול לביצועו של פסק הדין עד לשלב של אישור התכנית, כך שכל עוד לא תהיה הכרעה בערעור, התכנית לא תאושר למתן תוקף. ואולם, ביצועם של הליכי התכנון עד לשלב האישור לא יעוכבו. לשיטת המשיב 3, באופן זה יהיה איזון בין האינטרסים של הצדדים, כך שמחד גיסא, זכויותיה הקנייניות של המבקשת לא יפגעו, ומאידך גיסא, תצטמצם הפגיעה במשיב 3 ובאֶחיו.

המשיבים 4, 5, ו-6 לא הגישו את תגובתם לבקשה.

דיון והכרעה

20.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבים ובצרופותיהן, ובהחלטותיו של בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

21.

בפתח דבריי אציין, כי לא ראיתי לנכון לקבל את טענת הסף הפרוצדוראלית שהעלו המשיבים 2 ו-3. אכן, כפי שציינו משיבים אלו, וכפי שציינתי בע"א 8786/13

ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי (11.2.2014) (להלן: ענין ביאלוסטוצקי ), בשנת 2013 נערך תיקון בתקנות העוסקות בעיכוב ביצוע ( ראו: תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013 (להלן: התיקון ). במסגרת התיקון, בוטלה תקנה 468, ותוקנה תקנה 467, כך שנקבע כי עד להגשת הערעור רשאית הערכאה הדיונית להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידה, ואילו לאחר הגשת הערעור, רשאי בית משפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, מושא הערעור ( ראו גם, בהקשר זה: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1155-1156 (מהדורה אחת עשרה, 2013) ( להלן:

גורן ) ; ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד ארנברג הנאמן על נכסי החייב וייס (17.4.2013)) . ואולם, למרות שהמבקשת לא הייתה מודעת, ככל הנראה, לתיקון, נהגה המבקשת הלכה למעשה, כדין. זאת, משום שבקשתה לעיכוב ביצוע הוגשה לבית משפט קמא עובר להגשת הערעור, ואילו בקשתה הנוספת הוגשה לבית משפט זה לאחר שהוגש הערעור. כעולה מהאמור בתקנה 467, כנוסחה לאחר התיקון, משעה שהגישה המבקשת את ערעורה לבית משפט זה, רשאית היא להגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של פסק הדין, מושא הערעור, ואין היא נדרשת להגיש בקשת רשות ערעור .

22.

כעת, אפנה לדון בגופן של הטענות בנוגע לעיכוב הביצוע. הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות, הינו כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. השתרש הכלל במקומותינו, לפיו בעל דין זכאי לממש את פירות זכייתו בפסק הדין, בסמוך למועד הינתנו, מבלי להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו. ואולם, בית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה, ולעכב את ביצועו של פסק הדין, בעקבות הגשת ערעור עליו, אם יוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יבוצע פסק הדין, ובסופו של יום יתקבל ערעורו של המבקש, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו (ענין ביאלוסטוצקי ; ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (19.1.2014); ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ נ' גיא ויקטור שבת (3.11.2013)). שני התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות ", היינו, ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (17.10.2013); ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (4.6.2013); ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' דוכין (23.5.2013)).

עוד ראוי להזכיר, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים, אשר נדרש המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין (ענין ביאלוסטוצקי ; ע"א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן ישראליים בע"מ (7.7.2013); ע"א 3326/13 חב' מעון פאר הר ציון (בפירוק מרצון בפיקוח בית משפט) נ' שמואלי

(13.6.2013)).

ומן הכלל אל הפרט

23.

פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומקיף, ולהערכתי, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד. עניינו של פסק הדין, מושא הערעור, בתביעה לאכיפת הסכם פשרה, אשר הושג לפני למעלה משלושה עשורים, אך לא בוצע עד היום. אין חולק כי תכנית א', אשר עומדת בבסיסו של פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט קמא, נועדה להביא לביצועו של הסכם זה, תוך התאמות קלות לשינויים שנעשו, במהלך השנים, בקרקע מושא ההסכם. כפי שעולה מפסק הדין, מרבית הצדדים להסכם הביעו את הסכמתם לביצועה של תכנית א', אשר אמורה להיטיב עם כל הצדדים לו, ובכלל זה גם עם המבקשת.

יתירה מזאת, עיון בערעורה של המבקשת ובבקשתה, מעלה כי חלק ניכר מטענותיה של המבקשת בערעורה מופנה כלפי קביעות של ממצאים שבעובדה על ידי בית משפט קמא. כלל נקוט הוא עימנו, כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב, ככלל, בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים וחריגים (ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (17.10.2013); ע"א 2976/12 בר אל נ' קופמן (26.11.2012)); ע"א 4484/11 הייב נ' משרד הבריאות (18.2.2013)). לפיכך, אף מסיבה זו, נראה לי, מבלי לטעת מסמרות, כי סיכויי הערעור אינם מבטיחים.

24.

אשר למאזן הנוחות, סבורני כי הוא אינו נוטה במובהק לטובת המבקשת, חרף ניסיונותיה של המבקשת לשכנעני כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם לא יעוכב ביצועם של הליכי שינוי התכנית ואישורה. כידוע, הליכי אישור תכניות בניין עיר נמשכים זמן רב, ולעיתים אף שנים ארוכות. כזכור, נקבע בפסק הדין מושא הערעור, כי הליך שינוי התכנית ואישורה יעשה תוך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין. לפיכך, נראה כי עד למועד הדיון בערעורה של המבקשת, לא יהיה סיפק להביא לאישורה של התכנית, וברי כי לא ייווצר מצב בלתי הפיך. יתירה מזאת, אף אם הייתי מניח כי התכנית תאושר טרם שמיעת הערעור, ואין הדבר כך, הרי שאם תזכה המבקשת בערעורה ניתן יהיה להכין תכנית חדשה, ככל שהדבר יידרש. עוד ראוי להדגיש, כי המשאבים אשר יושקעו באישור התכנית, אשר לטענת המבקשת מצדיקים את עיכובה, אינם משאביה של המבקשת, אלא משאבי המדינה, וכאמור, המדינה (באמצעות המינהל) מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק הדין. לפיכך, אין בטענה זו של המבקשת כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין.

כאמור, ובהתאם להחלטתו של בית משפט קמא מיום 11.12.2013, יעוכב ביצועו של הליך פינוי המבנים, כאשר, בכל מקרה, הפינוי עתיד להתבצע רק כשנתיים לאחר מועד מתן פסק הדין, מושא הערעור.

25.

סיכומם של דברים, לנוכח מסקנתי בדבר סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, ובשים לב לנוסחת " מקבילית הכוחות ", הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור זה עד לסוף שנת 2014.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1, בסך 5,000 ₪, ובהוצאות המשיבים 2 ו-3, בסכום זהה.