עע"מ 2414/17 ירדנה קלדרון נ. משרד הבינוי והשיכון

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ח' ברנר ), בעת"מ 13620-10-16, מיום 15.2.2017, עד להכרעה בערעור על פסק הדין.

Law

רקע עובדתי

2.

חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב-יפו בע"מ (להלן: חלמיש או המשיבה

2 ) מנהלת עבור מדינת ישראל – משרד השיכון והבינוי (להלן: משרד השיכון והבינוי או המשיבה 1 ) דירות בדיור הציבורי. במסגרת זו, ניהלה חלמיש עבור משרד השיכון והבינוי דירה בת 2 חדרים ברח' הרמה 8 בתל אביב, הידועה כגוש 7321, חלקה 31 (להלן: הדירה או הדירה הישנה ).

3.

המבקשת אושרה על-ידי משרד הבינוי והשיכון כזכאית לדיור ציבורי, ובהתאם לזכאותה, התגוררה בדירה, החל משנת 1981, ועד לשנת 2013, עת נדרשה לפנות את הדירה, בשל הליכי פינוי-בינוי של הבניין בו מצויה הדירה (להלן: הליכי הפינוי-בינוי ).

4.

במסגרת הליכי הפינוי-בינוי, נהרס הבניין בו מצויה הדירה, ובמקומו החל להיבנות מגדל דירות חדש (להלן: מגדל הדירות או הבניין החדש ) על-ידי חברת גרין פארק (נווה שרת) בע"מ (להלן: החברה היזמית ). בתום הליכי הפינוי-בינוי, עתידה חלמיש לנהל עבור משרד הבינוי והשיכון דירה חדשה במגדל הדירות, בת 3 חדרים, בשטח של כ-75 מטר, כולל חניה ומחסן (להלן: הדירה החדשה ).

5.

בחודש ספטמבר 2013, הגישה המבקשת תובענה נגד חלמיש ונגד החברה היזמית לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, למתן סעד הצהרתי לפיו, הינה זכאית לרכוש את הדירה הישנה או הדירה החדשה במגדל הדירות, מכוח היותה דיירת מוגנת. מנגד, הגישה חלמיש תביעה שכנגד בגדרה נדרש בית המשפט להצהיר, כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות; וכי אין למבקשת זכויות כלשהן בדירה החדשה (להלן: ת.א. 43864-09-13 או התיק האזרחי ). ביום 15.7.2016, דחה בית משפט קמא את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד, וקבע, כי המבקשת לא הוכיחה את זכאותה לרכישת הדירה הישנה או הדירה החדשה. ביום 26.10.2016, הוגש ערעור על פסק הדין שניתן בת.א. 43864-09-13, שעודנו תלוי ועומד (להלן: ע"א 8153/16 ).

6.

בהתאם להסכם פשרה שנחתם בין המבקשת לבין החברה היזמית, התחייבה האחרונה לממן עבור המבקשת דיור חלופי, עד למתן פסק דין חלוט בתיק האזרחי. ביום 3.12.2013, ניתן תוקף של פסק דין להסכם זה, במסגרת ההליך שהתנהל בת.א. 43864-09-13.

7.

ביום 19.7.2016, ובעקבות הקביעות העובדתיות שנעשו בפסק הדין שניתן בת.א. 43964-09-13, הודיעה חלמיש למבקשת, כי היא אינה זכאית להתגורר בדירה החדשה לאחר סיום בנייתה, או בכל דיור ציבורי אחר.

8.

ביום 16.3.2017, הגישה המבקשת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נגד משרד הבינוי והשיכון ונגד חלמיש, בגדרה התבקש בית המשפט להורות למשיבות 1 ו-2 לאפשר למבקשת לשוב ולהתגורר כדיירת, במסגרת הדיור הציבורי, בדירה החדשה.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

9.

ביום 15.2.2017, ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי, בגדרו נדרש בית המשפט לשאלה " האם בדין מסרבת חלמיש לאפשר לעותרת להתגורר בדירה החדשה בתור דיירת של הדיור הציבורי ?"

תחילה, עמד בית משפט קמא על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לדיור הציבורי, ועל נקודת המוצא לבחינת החלטותיה של רשות מנהלית בעניינים של דיור ציבורי, לפיה " בית המשפט איננו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו ".

בהמשך, התייחס בית משפט קמא לקביעות העובדתיות אשר נקבעו בפסק הדין

שניתן בתיק האזרחי, ובכלל זה, לכך שהמבקשת לא שילמה דמי שכירות משנת 2013, קרי: מועד פינוי הדירה הישנה, ועד היום; ולכך שקיים חוב של המבקשת גם

עבור התקופה שקדמה לשנת 2013. נקבע, בהקשר זה, כי:

"הזכות לקבלת דירה חלופית שמורה למי שהתגורר כדין בדירה הישנה. בענייננו, לא ניתן לומר שהעותרת התגוררה כדין בדירה הישנה...

אף אם הייתי מוכן להניח לטובתה של העותרת ששאלת קיומו של חוב כספי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2013 שנויה במחלוקת, שכן לדידה, לא היה מקום להשית עליה תשלום דמי שכירות ראויים אלא היה מקום להמשיך ולהסתפק בדמי שכירות סוצייאליים...עדיין אין למצוא כל צידוק, ולו גם בדוחק, לכך שהעותרת חדלה לשלם דמי שכירות כלשהם מאז שנת 2013. דבר מגוריה בדירה חלופית שהעמיד לרשותה היזם על חשבונו, אינם מהווים צידוק למחדלה זה, שכן החובה להמשיך ולשלם דמי שכירות לחלמיש שרירה וקיימת גם בזמן המגורים בדיור חלופי, הואיל והזכות להתגורר בדיור חלופי יונקת את חיותה מהמעמד של דייר בדיור ציבורי..."

בהינתן האמור, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי " החלטתה של חלמיש שלא להתיר לעותרת לשוב ולהתגורר במסגרת הדיור הציבורי בדירה החדשה היא החלטה המצויה במתחם הסבירות, ואין יסוד להתערב בה ".

לפיכך, דחה בית משפט קמא את העתירה, בקובעו, כי " העותרת איבדה את זכותה לדיור במסגרת הדיור הציבורי, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות ". לבסוף צוין, כי קודם למתן פסק הדין, נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסדר פשרה, במסגרתו נבחנה אפשרות שחלמיש תאפשר למבקשת לעבור לבית דיור של גיל הזהב. ואולם, המבקשת היא שפסלה את הפתרון האמור, ועמדה על זכותה לקבל את הדירה החדשה, ולחלופין, דירה אחרת באזור רמת השרון או הרצליה.

הבקשה לסעד זמני

10.

ביום 16.3.2017, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ביום 26.7.2017.2017, הוגשה הבקשה המונחת לפניי, שעניינה מתן סעד זמני אשר יורה למשיבים להעמיד לרשות המבקשת דיור חלופי, עד להכרעה בערעור.

11.

לטענת המבקשת, פסק דינו של בית משפט קמא שגוי " וגורם עוול חמור למערערת ", ומשכך, לעמדתה, סיכויי הערעור גבוהים " ודאי ברמה הנדרשת למתן סעד זמני בערעור ". בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבורה המבקשת, כי זה נוטה, באופן ברור, לטובתה, שכן הסעד המבוקש נועד לשמר את המצב הקיים, ולהבטיח שיועמד לה דיור חלוף עד להכרעה בערעור. נטען, לעניין זה, כי " הסעד המבוקש הוא הדבר הבסיסי ביותר שנותר למערערת בזקנתה ובחוליה – קורת גג ".

במילים אחרות, הדגישה המבקשת, כי אין ביכולתה הכלכלית לממן לעצמה דיור חלוף, ומשכך, ככל שלא יינתן הסעד המבוקש, היא תיוותר ללא קורת גג, ותושלך לרחוב.

תגובת המשיבה 1

12.

לעמדת משרד השיכון והבינוי, סיכויי הערעור להתקבל הינם " נמוכים באופן מובהק ", שכן בית משפט קמא קבע בפסק דינו המנומק, כי המבקשת הפרה באופן שיטתי את חובתה לשלם דמי שכירות לחלמיש; לא התגוררה כדין בדירה הישנה, ועל כן היא אינה זכאית להתגורר בדירה החדשה. גם באשר למאזן הנוחות, סבורה המשיבה 1, כי זה אינו נוטה לטובת המבקשת, בהינתן העובדה כי אין כל עילה להעמיד לרשותה דיור חלוף בדיור הציבורי או מימון של דיור חלופי; ובשים לב לכך שהמבקשת מסרבת להצעת הדיור החלופי שהוצעה לה במסגרת הצעת פשרה בין הצדדים. מכל מקום, הבהיר משרד השיכון והבינוי, כי ככל שהמבקשת תגיש בקשה מתאימה לקבלת סיוע בשכר דירה ו/או קבלת דירה ביחידת דיור בבית גיל הזהב, כפי שהוצע לה במסגרת ההליך בבית משפט קמא – זו תועבר לבחינת הוועדה " בהקדם האפשרי ".

תגובת המשיבה 2

13.

חלמיש מתנגדת " בכל תוקף לצו כאמור ", בהדגישה, כי מאז שנת 2013 ועד היום, מתגוררת המבקשת בדירה שאינה במסגרת הדיור הציבורי, הממומנת על-ידי החברה היזמית, ולא על-ידי המשיבות 1 ו-2. לפיכך, סבורה חלמיש, כי אין מדובר בסעד זמני שנועד לשמור על המצב הקיים, אלא נועד " לייצר " למבקשת דיור חלופי חדש למגוריה, בהינתן העובדה, כי הסכם הפשרה אליו הגיעה עם החברה היזמית מגיע לקיצו. בדומה למשיבה 1, גם חלמיש הבהירה בתגובתה, כי במידה שהמבקשת תגיש בקשה למגורים במסגרת בית גיל הזהב, זו תיבחן על-ידה " בלב פתוח ונפש חפצה ". בכל הנוגע לסיכויי הערעור, נטען, כי סיכויים אלה " קלושים ", שכן החלטתה של חלמיש, שלא להתיר למבקשת לשוב ולהתגורר בדירה החדשה, מבוססת על קביעות עובדתיות חלוטות של בית המשפט המחוזי בתיק האזרחי. המשיבה הדגישה בנוסף, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות, הן מחמת שיהוי, והן בשל העדר ניקיון כפיים, זאת משום שהמבקשת " נזכרה " להגיש את הבקשה למתן סעד זמני כארבעה חודשים לאחר שהוגש הערעור, מבלי לגולל את המצב העובדתי והמשפטי בכללותו.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבות ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.

ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. בית המשפט שלערעור רשאי להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין, וכן על מתן סעד זמני בנוגע לפסק הדין, " למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו " (תקנות 466 ו-467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני,

נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא תיענה בקשתו (ע"א 3338/14

אפשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי (3.8.2014 ); ע"א 118/14 מכלוף נ' כונס הנכסים הרשמי (18.2.2014)). על בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול הנוגע ל" סיכויי הערעור " לבין השיקול שעניינו " מאזן הנוחות " קיים יחס הפוך. היינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת " מאזן הנוחות ", ולהיפך (ע"א 2745/14 פלוני נ' עו"ד יקיר ניידיק ואח' (28.5.2014)).

15.

עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע או ל מתן סעד זמני לתקופת הערעור (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 6472/14

ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל

(18.2.2014 )).

16.

ובחזרה לענייננו.

אפתח בנושא מאזן הנוחות, ואומר, כי לא השתכנעתי

כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובת המבקשת, עד כדי מתן סעד המחייב את המשיבות 1 ו-2 להעמיד לרשותה דיור חלופי או מימון דיור חלופי, עד להכרעה בערעור. כפי שהובהר לעיל, ביום 3.12.2013, נחתם הסדר הפשרה בין החברה היזמית לבין המבקשת, לפיו התחייבה החברה היזמית לממן עבור המבקשת דיור חלופי, עד למתן פסק דין חלוט בתיק האזרחי, היינו, עד למתן פסק הדין בע"א 8153/16. בהינתן האמור, ועל מנת שהמבקשת לא תיוותר ללא קורת גג – מתבקשת המזכירות לקבוע את הדיון בתיק זה, במועד הקבוע לדיון בע"א 8153/16 (אשר נקבע, בשלב זה, ליום 22.11.2017), כך שסביר להניח כי פסקי הדין בתיק מושא הבקשה שלפני, ובע"א 8153/16 יינתנו, בעת ובעונה אחת. מעבר לכך, אמליץ למבקשת לקבל את הצעתן של המשיבות 1 ו-2, ולהגיש בקשה מתאימה לקבלת יחידת דיור בבית גיל הזהב, על מנת שזו תיבחן על-ידן בהקדם האפשרי.

16.

לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה למתן סעד זמני.

17.

סיכומו של דבר – הנני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

18.

הצו הארעי שניתן על-ידי ביום 1.8.2017, מבוטל בזאת.