ע"א 6767/17 באסל עראף נ. ודיע חדיד

1.

ביום 31.8.2017 הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) מיום 11.6.2017, בגדרה הורה למבקש לגלות למשיב, בין היתר, את כל חשבונות השותפות, לרבות הוצאות, השקעות, הכנסות, תיעוד פנים וכל חומר חשבונאי אחר, ממועד הקמת אטליז "מרכז הבקר מעיליא" (להלן: האטליז ) ועד ליום 14.7.2016. טענת המשיב הייתה כי בינו לבין המבקש התקיימה שותפות לניהול האטליז וכי בשל סכסוך שהתגלע ביניהם הוא ביקש את פירוק השותפות, עריכת חשבונות בין השותפים, סילוק חובות השותפות וחלוקת היתרה בין השותפים. המבקש טען מנגד כי לא התקיימה שותפות בין הצדדים אלא שהמשיב הועסק על ידו למשך שלושה חודשים כשכיר בלבד, כאשר בתום התקופה האמורה הוא פוטר מעבודה זו. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי אכן התקיימה שותפות בין הצדדים ועל כן הורה למבקש לגלות את כל חשבונות השותפות ממועד הקמתה בחודש נובמבר 2015 ועד ליום מועד הפירוק.

2.

ביום 16.7.2017 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה עד להכרעה בערעור לכשיוגש לבית משפט זה. המבקש טען כי הוא עומד להגיש ערעור, סיכוייו בערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן גילוי החשבונות מייתר את הערעור והופך אותו לתיאורטי. ביום 27.7.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

3.

עם הגשת הערעור לבית משפט זה, עתר המבקש בשנית לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור. גם בבקשת עיכוב הביצוע שלפנַי חזר המבקש על טענותיו, הן באשר לסיכויי הערעור והן באשר למאזן הנוחות. ביום 31.8.2017 נתבקש המשיב להגיב על הבקשה.

4.

מדרך הטבע, המשיב טוען כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים וכי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו ולא לעבר המבקש. יחד עם זאת, טען המשיב שתי טענות מקדמיות: האחת, שלאחר שהגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לערכאה הדיונית וזו נדחתה, הדרך להגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע ההחלטה בערכאת הערעור חסומה בפניו; השנייה, כי נוכח העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מתן חשבונות, היא בגדר "החלטה אחרת", אין למבקש זכות ערעור אלא פתוחה בפניו הדרך לבקש רשות ערעור בלבד.

5.

צודק המשיב בשתי טענותיו המקדמיות. הלכה היא כי כאשר הוגשה לערכאה הדיונית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה לפי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא תישמענה בפני ערכאת הערעור השגות על ההחלטה אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע, אלא במסגרת בקשת רשות ערעור, ולא במסגרת בקשה עצמאית חדשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (ראו: ע"א 3343/17 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ (1.8.2017); ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015)). במקרה דנן, ביום 11.6.2017 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה למתן חשבונות. בחלוף מספר ימים, ביום 16.7.2017, המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה "עד להכרעה בערעור לכשיוגש". הנה כי כן, הבקשה לעיכוב ביצוע אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי לא הייתה בגדר בקשת עיכוב ביצוע קצרה עד להגשת הערעור לבית משפט זה, אלא עד להכרעה בערעור. לפיכך, כאמור, הדרך להשיג על החלטה זו בנסיבות אלו הינה על ידי הגשת בקשת רשות ערעור.

6.

כמו כן, החלטת בית המשפט עליה הוגש ערעור, בגדרה הורה בית המשפט למבקש לגלות את חשבונות השותפות, הינה בבחינת "החלטה אחרת" ולא בבחינת "פסק דין חלקי" ועל כן ממילא אין למבקש זכות ערעור על ההחלטה. בכתב התביעה אשר הוגש לבית המשפט המחוזי ביקש המשיב מספר סעדים: להורות על פירוק השותפות; להורות על מתן חשבונות השותפות ממועד הקמתה בחודש נובמבר 2015 ועד למועד הפירוק; להורות על סילוק חובות השותפות; להורות על חלוקת היתרה שתישאר לאחר סילוק החובות בין הצדדים; וכן לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות הפירוק. על פניו, הסעד של גילוי החשבונות, מהווה רק את השלב המקדמי לקבלת הסעדים האחרים שהם בעיקר סילוק חובות השותפות ואופן חלוקת היתרה לאחר מכן.

7.

סיווגה של החלטה הניתנת טרם שהסתיים הדיון בכללותו, טמון ככלל בשאלת הסעד המבוקש ("מבחן הסעד"). דהיינו, ככל שההחלטה האמורה מביאה להענקתו או לשלילתו של סעד כלשהו, תהא היא בגדר "פסק דין" או "פסק דין חלקי". אחרת, הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" אשר ההשגה עליה טעונה רשות ערעור (רע"א 1763/13 עו"ד משה ימין נ' עו"ד צבי קן-תור

(25.7.2013)). ודוק, מבחן זה אינו ממצה שעה שנתקפת החלטה בה ניתן ס עד של מתן חשבונות , ולא אחת נקבע בפסיקה כי סיווגה של החלטה על סעד כגון דא יש להוסיף ולבחון האם מדובר בסעד עצמאי-אופרטיבי העומד על רגליו או בסעד שנועד לשמש נדבך לקביעת "הסעד הסופי" (הוא הסעד הכספי). ככל שמדובר בסעד המהווה אך שלב בדרך אל קביעת הסעד הסופי כאמור, יש לראות בהחלטה "החלטה אחרת", ובהתאם הערעור עליה מותנה בקבלת רשות (רע"א 2983/13 ישר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (23.9.2013); ע"א 1386/02 רבינוביץ נ' כץ , פ"ד נו(5) 857 (2002)). בענייננו, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, חיוב המבקש במתן חשבונות אינו בגדר סעד סופי שיש בו כדי להביא לסיומו של ההליך. מטרת הגילוי כאמור היא לאפשר לאחר בירור החשבונות בפני המשיב, חיוב המבקש בסעד הסופי, קרי, תשלום הכספים המגיעים ממנו ליריבו בעקבות תוצאות ההליך המשפטי (ראו גם: ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911 (1962)).

8.

לכך יש להוסיף את ההלכה הנושנה לפיה, אף אם מדובר בתביעה עצמאית למתן חשבונות, תביעה מעין זו מתנהלת בשני שלבים. בשלב הראשון, התובע נדרש להוכיח כי בינו לבין הנתבע מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות וכי קמה לו זכות תביעה ביחס לכספים בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות. בשלב השני, רק אם נמצא כי קמה חובה על הגשת חשבונות, יתקיים בירור החשבונות אשר בסיומו אפשר שיחויב הנתבע בסכום בו הוא חייב לפיהם (רע"א 4822/16 בן שמחון נ' יקיר (16.8.2016)).

9.

ממכלול הדברים עולה כי הדרך הנאותה להשיג על ההחלטה במקרה זה איננה בדרך של הגשת ערעור בזכות כי אם ברשות, ו משלא התבקשה הרשות, אין מקום לקבל את הבקשה שהוגשה שלא בגדרה.

10.

למעלה מן הצורך, יוער כי גם לגופם של דברים דינה של הבקשה להידחות. ההחלטה האם לעכב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור מתקבלת בעקבות בחינתם של שני שיקולים מרכזיים: האחד, סיכויי ההצלחה בערעור; והשני, השיקול בדבר מאזן הנוחות בין הצדדים. בין שני שיקולים אלה מתקיימים יחסי גומלין של מעין "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן לצמצם בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (רע"א 2526/17 בית הספר החקלאי סליסין של בית ג'מאל נ' קדמת עדן בע"מ (25.4.2017) ; ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל (18.2.2014) ). במקרה זה לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש וגם לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים מספיק כדי להטות את הכף לעברו.

11.

באשר למאזן הנוחות. אכן, גילוי חשבונות השותפות ומסמכיה העסקיים עלול ככלל להביא לפגיעה מסוימת בפרטיות וייתכן שגם בסודיות הפעילות העסקית. ברם, בנסיבות מקרה זה אין המדובר בפגיעה משמעותית העולה על אינטרס המשיב לקדם את הליכי המשפט ולהיפרע מן הסעד הכספי הסופי לו הוא זכאי. הבקשה נסמכת על כך שחשיפת מידע מסחרי של השותפות בפני מי, שלטענת המבקש, אין לו כל זכות במידע זה, עלולה להיות הרסנית מבחינה עסקית. אלא שבהליכים בבית המשפט המחוזי המבקש בעצמו מסר גרסה לפיה המשיב היה למעשה "עובד בכיר" בעסק. על כן, בין אם היה המשיב בגדר שותף, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, ובין אם שימש רק כעובד בכיר במשך מספר חודשים, יש להניח כי הוא נחשף זה מכבר למידע רב על אודות העסק, אף אם לא פורטו בפניו כל הנתונים הכספיים המדויקים. אם כן, מתן החשבונות במועד זה ממילא לא צפוי להציב את המבקש בפני התמודדות עם השלכות הרסניות ובלתי הפיכות כפי שטען.

12.

לעניין סיכויי ההצלחה בערעור, ומבלי לטעת מסמרות בשלב מקדמי זה, על פני הדברים כאמור קשה להעריך סיכויים אלה כגבוהים. עיון בבקשה ובהודעת הערעור מעלה כי את עיקר טיעוניו מפנה המבקש נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. זאת, אף אם טיעונים אלה עוטים על עצמם כסות של שאלות משפטיות מדיני השותפויות. כך למשל, טען המבקש כי בית המשפט המחוזי הניח הנחות שלא בוססו כדבעי מבחינה ראייתית; כי בבחינת מידת ההשתתפות של הצדדים בהשקעות והוצאות הוניות לפיתוח נכסי העסק, ובפרט בשאלה האם התכוונו לשאת יחד בשיפוצו ובפיתוחו, הסתמך בית המשפט על עדות שמשקלה מוגבל; כי ביישום מבחן אופן הצגת היחסים בין הצדדים כלפי כולי עלמא, לא ניתן משקל לאופן שבו הוצגו היחסים ביניהם בפני מוסדות ובפרט בפני רשויות המס; וכיוצא באלה. ברי כי טיעונים אלה הם בעיקרם במישור שאלות של עובדה.

13.

אלא שבית המשפט המחוזי סקר את הראיות והעדויות שהובאו בפניו, התרשם ממהימנות העדים ועל יסוד זה קבע כי המדובר בשותפות. נקבע כי העסק הוצג כשותפות כלפי ציבור הלקוחות באמצעות שלט העסק, פלאיירים, כרטיסי ביקור, חשבוניות ומסמכים שונים של העסק. בהקשר זה יוער כי גם אם העסק הוצג כלפי רשויות המס כ"מופע של איש אחד", משנקבע כי השניים הציגו כלפי רשויות אלו מצגי שווא ככל הנראה כדי להפחית את תשלום המס בו יחויבו – ממילא אין לייחס משקל משמעותי למצג זה בכל הנוגע לקביעה המהותית האם לפנינו שותפות על פי דיני השותפויות, אם לאו. כמו כן, נקבע כי כוונת הצדדים לפיה הם מקיימים ביניהם יחסי שותפות, נלמדה גם משיחה מוקלטת בין השניים, ממנה עולה כי הם מתחלקים באופן שווה בניהול העסק במשך ימות השבוע, מדברים על רווחי והפסדי העסק וכיוצא בזאת.

14.

לאחר התרשמות בלתי אמצעית מעדויותיהם של המבקש, המשיב ועדים נוספים בחר בית המשפט המחוזי לדחות את גרסאותיו של המבקש שנקבעו כבלתי מהימנות. כך למשל, המבקש נמנע מלהביא תמונות של העסק שהיו יכולים להוכיח שהמשיב עבד כשכיר בעסק בתקופות מסוימות ובתוך כך לחזק את גרסתו. נמצא כי הוא לא דיבר אמת כשטען שפוליסת הביטוח של העסק כיסתה רק עובד אחד (כאשר המעורבים האחרים בעסק, מלבד אותו עובד, הם בעלי הדין בבקשה זו). ועל כל אלה יש להביא בחשבון גם את עדותו של רו"ח טארק עבד, כי השניים פנו אליו לצורך נטילת הלוואה משותפת לצורך פיתוח העסק. המבקש אמנם סבור כי אין לייחס משקל גורף לעדות זו ומשהלוואה זו לא ניטלה בסופו של דבר, אין להסיק מכך לגבי אופי היחסים ביניהם. דא עקא, כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאי עובדה ומהימנות העדים כפי שנקבעו על ידי הערכאה המבררת (ע"א 3699/11 חסן נ' עו"ד טל שחם (1.6.2016); ע"א 6137/12 עזבון המנוח יונה בוקובזה ז"ל נ' בן פורת יוסף יבוא ושיווק בע"מ

(31.12.2012); ע"א 3331/12 גרוף נ' פישר (7.6.2012) ). ולגופה של הטענה, טיב היחסים בין השניים אכן עשוי להילמד מתוך כוונתם ליטול הלוואה משותפת לצורך פיתוח עסקי, ואין נפקא מינה אם עסקת הלוואה זו לבסוף יצאה אל הפועל או לא. בנוסף, העדויות בהן נתלה המבקש ואשר לשיטתו מוכיחות כי הוא זה שנשא בהוצאות העסק באופן בלעדי והיה היחיד שעבד מול ספקים, נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי כבלתי אמינות לאור יחסי הקרבה בין העד שמסר גרסה זו לבין המבקש.

סיכומו של דבר, הן מהבחינה הדיונית והן מהבחינה המהותית, דין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.