פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
5493/17 -
א'
לפני:
כבוד השופט א' שהם
המבקשת:
קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. עד עד חברה לנאמנות בע"מ
2. וולת'סטון נדל"ן 5
שותפות רשומה
3. וסרמן אשר
4. זליקוביץ דב
5. רבינוביץ אלישע
6. רבינוביץ מירי
7. לוקשין אנטון
8. לי פרידמן לוקשין
9. בייזר אורלי
10. ניסים כרמונה
11. שושנה כרמונה
12. דוד משאל
13. דזי משאל
14. שרון פרטוש
15. דורון פרטוש
16. דוד אלחני
17. רחל אלחני
18. שושנה קמחי
19. רן פאריינתי
20. שרון בצלאל פאריינתי
21. יוסף גואטה
22. מרים גואטה ( חלפון)
23. יצחק צוקר
24. שרה פרידמן
25. ליבנה תמיר
26. שרית שנייצר
27. יעקב שנייצר
28. מיכאל קטוגרין
29. נטליה קטוגרין
30. אלי רום
31. קטרין רום
32. עמוס טייב
33. דינה טייב
34. דוד אלחני
35. רחל אלחני
36. וולת'סטון נדל"ו
23 שותפות מוגבלת
37. וולת'סטון נדל"ן 24 שותפות
מוגבלת
38. וגר קרין
39. פינשטיין ארנה
40. קדמי יורם
41. פנינת עוזיאל בע"מ
בקשה למתן סעד זמני
בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בה"פ 41980-04-16,
ובה"פ 28523-04-16, מיום 24.5.2017, שניתן על-ידי כב' השופט כ' טובי.
בשם המבקשת:
עו"ד אילן מוריאנו
בשם המשיבה 1:
עו"ד טל לנצ'נר
בשם המשיבים 2, 36
ו-37:
עוה"ד רועי סלוקי; ועמרי
אושפיז
בשם המשיבים 35-10:
עו"ד אלדר אדטו
בשם המשיבים 40-38:
עו"ד מושיק הלוי
החלטה
1.
לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט כ' טובי ), בה"פ 41980-04-16, וה"פ 28523-04-16, מיום 24.5.2017, עד להכרעה בערעור על פסק הדין.
Law
רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
2.
המשיבים 35-10 הינם בעלי דירות (להלן: המשיבים 35-10 או הדיירים ) בבניין המצוי ברחוב גרשום 4 ו-4א ברמת גן, והידוע כגוש 6186, חלקה 86 (להלן: הבניין ). בין המשיבים 35-10 לבין חברת חזון היעל חידוש מבנים בע"מ (להלן: חברת חזון ), נחתם הסכם לחידוש הבניין, שיפוצו, ובניית עשר דירות חדשות, וזאת, בהתאם לתכנית תמ"א 38 (להלן: ההסכם או הפרויקט ). לאחר חתימת ההסכם, המחתה חברת חזון את כל חובותיה וזכויותיה – לרבות זכויותיה בביצוע הפרויקט – לקבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ (להלן: המבקשת ).
3.
בהמשך, נחתם בין המשיבים 40-38 לבין המבקשת הסכם לרכישת שלוש מהדירות החדשות הצפויות להתווסף לבניין, במסגרת הפרויקט.
4.
לצורך מימון ביצוע הפרויקט, ולנוכח הקושי בקבלת מימון בנקאי, התקשרה המבקשת בהסכמי הלוואה עם משקיעים פרטיים, לרבות המשיבים 9-2, 36 ו-37, בגדרם הוסכם, כי כספי ההלוואות יופקדו בחשבון נאמנות שיפתח על-ידי חברת עד עד חברה לנאמנות בע"מ (להלן: המשיבה 1 או הנאמן ), וזאת בהתאם לכתבי נאמנות שנמסרו לנאמן.
5.
בחודש אפריל 2016, ובעקבות סכסוך שנתגלע בין המשיבים 35-10 לבין המבקשת, בנוגע להתנהלות הפרויקט, נדרש הנאמן על-ידי הדיירים – אשר לטענתם המבקשת הפרה את ההסכם – למנות בדחיפות כונס נכסים לשם השלמת ביצוע הפרויקט. בשל כך, עתר הנאמן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בבקשה למתן הוראות, בהתאם לסעיף 12ג לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 (להלן: ה"פ 41980-04-16 ). המבקשת טענה, מצדה, כי ההסכם כלל לא הופר על-ידה, והגישה לבית המשפט המחוזי תובענה נפרדת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו לא קמה לדיירים הזכות לבקש מינוי כונס נכסים לצורך ביצוע הפרויקט (להלן: ה"פ 28523-04-16 ).
6.
ביום 24.5.2017, ובמסגרת דיון אשר התקיים בה"פ 41980-04-16 ובה"פ 28523-04-16 במאוחד, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה, וביקשו מבית המשפט המחוזי ליתן להסדר זה תוקף של פסק דין. במסגרת הסדר הפשרה, הוסכם, בין היתר, כי המבקשת תחדל מלבצע את הפרויקט, וכל זכויותיה החוזיות בהתאם להסכם יומחו למנהל מקצועי שימונה על-ידי בית המשפט המחוזי, בהמחאה בלתי חוזרת; כי המבקשת תמחה את זכויותיה וחובותיה בהתאם לכתבי הנאמנות שנמסרו לנאמן; כי בית המשפט המחוזי ימנה כמנהל מקצועי את חברת גידי הוד פיקוח וניהול תמ"א 38 בע"מ (להלן: חברת גידי הוד או המנהל המקצועי ); וכי המנהל המקצועי והנאמן יהיו רשאים לפנות לבית המשפט למתן הוראות, ככל שידרש (להלן: הסדר הפשרה ).
ביום 24.5.2017, נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים על-פי הסדר הפשרה, ובהתאם לכך, מינה את חברת גידי הוד כמנהל מקצועי, כאשר " סמכויותיו יהיו בהתאם למפורט בהסכמת הצדדים " (להלן: פסק הדין ).
הליכים לאחר מתן פסק הדין
7.
ביום 8.6.2017,
הודיע המנהל המקצועי לבית המשפט המחוזי, כי לצורך ביצוע הפרויקט הוא נדרש למנות הנדסאי בניין, אשר ינהל ויפקח על הפרויקט, ועו"ד, אשר יסייע לו בכל ההיבטים המשפטיים הכרוכים בליווי הפרויקט. בנוסף, נדרש בית המשפט המחוזי לאשר למנהל המיוחד שכר טרחה בשיעור של 30,000 ₪ לחודש, בצירוף מע"מ למשך כל שלבי הפרויקט. המנהל המקצועי הבהיר, כי " שכר טרחה זה כולל את שכר הטרחה של היועצים השונים והמפקח ".
8.
ביום 30.6.2017, ולאחר קבלת תגובות הצדדים, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המנהל המקצועי, ואישר לו שכר טרחה בסך 30,000 ₪ לחודש, בצירוף מע"מ. במסגרת החלטתו, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת לקבוע דיון בעניין, וקבע, כי:
"לא מצאתי שחר לטענת קדם כאילו פסק הדין שבפשרה...נתון לפרשנויות שונות, וכי יש לקיים דיון נוסף על מנת 'ליצוק תוכן' להסכם הפשרה שבבסיסו...
פסק הדין והסכם הפשרה ברורים ונהירים המה ואין הם זקוקים לפרשנות כלשהי...
למנהל המקצועי ניתנו בהסכם, מלוא הסמכויות הנדרשות לביצוע הפרוייקט...'כמי שבא בנעלי קדם'.
נוכח האמור נפלא ממני טענות קדם בתגובותיה, כאילו יש צורך בפרשנות כלשהי של הסכם הפשרה...
משמונה המנהל המיוחד, הוא לבדו בעל הסמכות לנהל ולבצע את הפרויקט על פי הבנתו המקצועית, ולהעסיק את בעלי המקצוע השונים – והכל תחת פיקוחו של בית המשפט.
קדם כמו גם מנהלה, עוה"ד מוריאנו, אינם בעלי מעמד להכתיב למנהל המקצועי תכתיב כלשהו, ולא לבקר את התנהלותו..." (להלן: ההחלטה מיום 30.7.2017 )
הבקשה לסעד זמני
9.
ביום 6.7.2017, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה. ביום 1.8.2017, הוגשה הבקשה המונחת לפניי למתן סעד זמני, לפיו " לא תיושם כל החלטה הניתנת או שניתנה " על ידי בית משפט קמא, לאחר מתן פסק הדין, לרבות ההחלטה מיום 30.7.2017, עד להכרעה בערעור.
לטענת המבקשת, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.6.2017, ניתנה בחוסר סמכות, משום שלאחר מתן פסק הדין, מנוע היה בית משפט קמא " מלהבהיר או לפרט את פסק דינו, ומנוע ממתן החלטות נוספות ". נטען בנוסף, בהקשר זה, כי בניגוד לאמור בהחלטה מיום 30.6.2017, פסק דינו של בית משפט קמא אינו קובע כי המנהל המקצועי יתנהל תחת פיקוחו, אלא כי המנהל המקצועי רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, בקשר לכל פעולה המבוצעת על-ידו. בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבורה המבקשת, כי זה נוטה לטובתה, שכן לטענתה, " במקרה שבו ניתנות החלטות אופרטיביות בחוסר סמכות...הרי שאין אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו ".
תגובת המשיבות 2, 36 ו-37
10.
המשיבות 2, 36 ו-37 מתנגדות, בכל תוקף, למתן הסעד הזמני המבוקש. לדידן של המשיבות 2, 36 ו-37, סיכויי הערעור להתקבל הינם קלושים, הן משום שאין בהודעת הערעור כל אסמכתא התומכת בטענת חוסר הסמכות, והן משום שהמבקשת מושתקת מלטעון את טענותיה בדבר חוסר הסמכות. בהתייחס למאזן הנוחות, טענו המשיבות 2, 36 ו-37, כי זה אינו נוטה, כלל ועיקר, לטובת המבקשת, שכן אין מקום להורות על עיכוב ביצוע החלטה המאשרת תשלום שכר טרחה למנהל המקצועי, ולאנשי מקצוע בהם הוא נעזר. יתרה מזאת, עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 30.6.2017, כך לטענת המשיבות 2, 36 ו-37, יעכב את התקדמות הפרויקט, ואף עלול לגרום נזק משמעותי למשקיעים ולדיירים.
תגובת הנאמן
11.
הנאמן צידד בעמדת המשיבות 2, 36 ו-37, והוסיף כי הבקשה למתן סעד זמני עומדת בסתירה להסכמות מפורשות ובלתי חוזרות של המבקשת לגבי מינוי המנהל המקצועי וסמכויותיו. במילים אחרות, הדגיש הנאמן, כי משהמבקשת המחתה את כל זכויותיה על-פי ההסכם למנהל המקצועי, " אין לה עוד בסיס משפטי לטעון טענות לגבי המשך התנהלות הפרויקט שכן היא אינה צד לו ". לא זו אף זו, כך לטענת הנאמן, משהמבקשת נתנה את הסכמתה לכך שהפיקוח על ההליך יבוצע על-ידי בית משפט קמא, היא אינה יכולה לטעון בדיעבד שלא הייתה לו סמכות לאשר את שכר טרחת המנהל המקצועי.
תגובת המשיבים 40-38
12.
לעמדת המשיבים 40-38, דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות, בהדגישם, כי המבקשת מנסה לסכל את ביצוע הסדר הפשרה אשר הושג " ביוזמת הצדדים ועל דעתם " ואף קיבל תוקף של פסק דין. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, סבורים המשיבים 40-38, כי בהינתן העובדה כי פסק הדין ניתן לבקשת הצדדים ובהסכמתם, סיכויים אלה " נמוכים עד לא קיימים ". נטען, לעניין זה, כי המבקשת לא הצביעה על פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דין שניתן בהסכמה. אשר למאזן הנוחות, טענו המשיבים 40-38, כי מתן הסעד הזמני המבוקש עלול להביא " לסיכול ההליך...ולפגיעה אנושה במשיבים ". מנגד, המבקשת לא העלתה כל טענה בדבר הפגיעה שעלולה להיגרם לה, ככל שבקשתה תידחה.
תגובת המשיבים 35-10
13.
גם הדיירים מתנגדים לבקשה למתן סעד זמני, ולשיטתם, יש לדחותה. בפתח הדברים, הבהירו הדיירים, כי מטרת הסכם הפשרה נועדה " להרחיק " את המבקשת מהפרויקט, ולהאציל את כל סמכויותיה בפרויקט למנהל המקצועי, " והכל כתוצאה
מהתנהלותה של המערערת [המבקשת] שגרמה עוגמת נפש שאין כמותה למשיבים 35-10 הממשיכים להתגורר באתר בנייה ". לגופו של עניין, סבורים הדיירים כי סיכויי הערעור " קלושים ושואפים לאפס ", בשל הסתירה בין הסכמתה להסדר הפשרה, לבין טענתה כי אישור שכר טרחת המנהל המקצועי ניתן בחוסר סמכות; משום שהמבקשת המחתה את מלוא זכויותיה למנהל המקצועי; ומאחר שהמנהל המקצועי לא צורף כמשיב לבקשה למתן סעד זמני. בכל הנוגע למאזן הנוחות, נטען על-ידי הדיירים, כי זה נוטה כל כולו לטובתם בלבד, שכן עיכוב תשלום שכר טרחת המנהל המקצועי יגרום לעיכוב בביצוע הפרויקט כולו, וימשיך לגרום להם נזק עצום ועגמת נפש.
תשובת המבקשת לתגובות המשיבים
14.
במסגרת תשובתה, חזרה המבקשת על הטענה כי " משניתן ע"י בימ"ש פסק דין, קם בית המשפט מכיסאו, ואינו יכול עוד לתת החלטות בהליך שבגינו ניתן פסק הדין ". עוד בהתייחס לתגובות המשיבים, טענה המבקשת, כי המשיבים העלו טענות עובדתיות מבלי לצרף תצהיר; וכי טענותיהם אינן רלוונטיות להליך.
דיון והכרעה
15.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה
ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.
ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. בית המשפט שלערעור רשאי להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין, וכן על מתן סעד זמני בנוגע לפסק הדין, " למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו " (תקנות 466 ו-467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני,
נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא תיענה בקשתו (ע"א 3338/14
אפשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי (3.8.2014 ); ע"א 118/14 מכלוף נ' כונס הנכסים הרשמי (18.2.2014)). על בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול הנוגע ל" סיכויי הערעור " לבין השיקול שעניינו " מאזן הנוחות " קיים יחס הפוך. היינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת " מאזן הנוחות ", ולהיפך (ע"א 2745/14 פלוני נ' עו"ד יקיר ניידיק ואח' (28.5.2014)).
16.
עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע או ל מתן סעד זמני לתקופת הערעור (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 6472/14
ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 8293/13
נעמן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל
(18.2.2014 )).
17.
ומן הכלל אל הפרט. אפתח בנושא סיכויי הערעור, ואבהיר, כי הערעור בענייננו מופנה, לכאורה, כלפי פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים, לרבות הסכמתה של המבקשת. בשל כך, ובהינתן ההלכה, לפיה סמכותו של בית משפט זה להתערב בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים הינה מצומצמת ביותר, הרי שסיכויי הערעור שהגישה המבקשת אינם מבטיחים, וזאת בלשון המעטה.
18.
ובאשר למאזן הנוחות – אומר, כי לא השתכנעתי
כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובת המבקשת, עד כדי מתן סעד זמני המעכב את תשלום שכר טרחתו החודשי של המנהל המקצועי. דומה, כי המבקשת כלל לא עמדה בנטל להציג תשתית ראייתית לתמיכה בטענתה, כי ככל שהבקשה למתן סעד זמני תידחה, " לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ". ראשית, תשלום שכר טרחתו של המנהל המקצועי אינו ממומן מכיסה של המבקשת אלא מכספי הנאמנות, ועל כן, לא ברור כיצד עלול להיגרם למבקשת נזק כלשהו. מעבר לכך, אף לו נניח כי תשלום שכר הטרחה היה
ממומן על-ידי המבקשת, הרי ש" אין מעכבים את ביצועו של פסק דין, המשית על המבקש חיוב כספי בלבד, כבענייננו, מן הטעם כי הנזק שייגרם לו כתוצאה מביצוע פסק הדין שניתן נגדו, איננו בלתי הפיך " ( ע"א 4264/17
אורו מסעדה ואירועים (2010) בע"מ נ' ניסים קסנטיני (6.6.2017)). שנית, וכטענת המשיבים, מתן סעד זמני המעכב את ביצוע ההחלטה מיום 30.6.2017, קרי: המעכב את תשלום שכר הטרחה למנהל המקצועי, וליתר בעלי המקצוע, יגרום בוודאות לעיכוב ביצוע הפרויקט, ואף עלול לגרום נזק משמעותי לכלל המשיבים, ובעיקר לדיירים בבניין.
19.
לנוכח האמור לעיל, נראה כי הן סיכויי הערעור והן מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה למתן סעד זמני, עד להכרעה בערעור.
20.
סיכומו של דבר – הנני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני.
במסגרת בקשה זו, תישא המבקשת בהוצאות בסכום של 1,000 ₪ עבור כל אחת מארבע מקבוצות המשיבים, כמפורט בסעיפים 13-10 להחלטה זו.
ניתנה היום, י"ב
בחשון התשע"ח (1.11.2017).
ש ו פ ט