עע"מ 9387/17 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ. ועדת המשנה לעררים של המועצה הא

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט מ' יפרח ), בעת"מ 27369-05-15, מיום 19.10.2017, עד להכרעה בערעור על פסק הדין.

La

w

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

2.

בשנת 2006, אושרה תכנית רג/1203 (להלן: התכנית ) על-ידי ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו (להלן: ועדת המשנה להתנגדויות ). הבניין מושא התכנית (להלן: הבניין או בית ליראור ) מצוי בבעלות משותפת של עיריית רמת גן (25%) וליראור – חברה לעבודות הנדסה בע"מ (75%), אשר בנתה את הבניין (להלן: חברת

ליראור ). התכנית מכשירה חריגות בנייה בבניין, אשר בוצעו בעת הקמתו על-ידי חברת ליראור, ובכלל זה, חריגות במספר הקומות, כאשר נבנו

תשע קומות במקום שש קומות.

3.

ביום 17.4.2007, הגישו המשיבים 4 ו-5 עתירה מנהלית נגד החלטת ועדת המשנה להתנגדויות בדבר אישור התכנית (עת"מ 1430/07), וביום 27.2.20018, נדחתה העתירה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. בהמשך, הוגש ערעור לבית משפט זה על פסק הדין שניתן בעת"מ 1430/07 (עע"מ 2882/08). ביום 11.3.2013, ניתן פסק דין בעע"מ 2882/08, בגדרו התקבל הערעור, ובית משפט זה הורה על ביטול התכנית, והשבת הדיון לועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו (להלן: הועדה המחוזית או המשיבה 2 ).

4.

בהתאם לפסק הדין בעע"מ 2882/08, קיימה ועדת המשנה להתנגדויות מספר דיונים, בקשר לתכנית, וביום 12.5.2014, החליטה לאשר את התכנית בתנאי ששלוש הקומות העליונות של הבניין (9-7) יאטמו לתקופה של חמש שנים, החל מחודש אוגוסט 2015, באופן שלא יתאפשר כל שימוש בהן, למעט גישה לצרכי תחזוקת הבניין ומערכותיו. על החלטה זו הוגשו עררים למועצה הארצית לתכנון ולבניה, וביום 19.2.2015, החליטה ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית (להלן: ועדת המשנה לעררים או המשיבה 1 ) לדחות את העררים. עם זאת, נקבע כי מועד תחילת איטומה של כל קומה יחל עם תום תקופת השכירות החוזית ביחס לאותה קומה, ללא מימוש תקופת האופציה (להלן: החלטת המשנה לעררים ).

5.

יצוין, ביום 19.7.2005, ובשל הליכי חדלות פירעון, מכרה חברת ליראור את זכויותיה בבניין לבלנטפורט ניהול והשקעות בע"מ (להלן: המשיבה 9 ). עוד יובהר, כי המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, ע.ר. (להלן: המבקשת ) שוכרת מהמשיבה 9 את הבניין, כאשר בקומות 9-7 קיימים שני שוכרי משנה: לאומי קארד בע"מ (להלן: המשיבה 11 ) , אשר שוכרת את הקומה השביעית לתקופה המסתיימת, ביום 31.10.2015; והבנק הבינלאומי לישראל בע"מ (להלן: המשיבה 10) אשר שוכרת את הקומות השמינית והתשיעית לתקופה המסתיימת, ביום 15.6.2018.

6.

ביום 18.3.2015, נעתרה ועדת המשנה לעררים לבקשתן של המבקשת והמשיבה 11, והורתה על איטום הקומה השישית בבניין במקום הקומה השביעית, החל מיום 31.10.2015 למשך חמש שנים, וזאת על מנת לאפשר למשיבה 11 להישאר כשוכרת משנה בבניין.

7.

ביום 14.5.2015, הוגשו שלוש עתירות מנהליות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, על-ידי המבקשת; המשיבה 9; והועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן (להלן: הועדה המקומית או המשיבה 3 ) כנגד החלטת ועדת המשנה לעררים. בגדרן של העתירות נדרש בית משפט קמא לבטל את החלטת המשנה לעררים, ולאשר את התכנית כפי שאושרה בשנת 2006, על-ידי ועדת המשנה להתנגדויות.

8.

ביום 19.10.2017, ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי. לאחר בחינת מכלול הטענות, החליט בית משפט קמא לדחות את שלוש העתירות, בהגיעו לכלל מסקנה, כי " לא נמצא כל פגם (מינהלי או אחר) בהחלטת ועדת המשנה לעררים ".

הבקשה לסעד זמני

9.

ביום 3.12.2017, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ביום 28.12.2017, הוגשה הבקשה המונחת לפניי, שעניינה מתן סעד זמני אשר יורה על דחיית מועד איטום קומות 8 ו-9 בבניין, אשר קבוע ליום 15.6.2018, עד להכרעה בערעור.

10.

לטענת המבקשת, מאזן הנוחות נוטה " בבירור " לטובתה, שכן איטום קומות עלול לגרום לה הן נזק כלכלי ישיר ומשמעותי, והן נזק ממשי בכל הקשור לפעילות הלימודית הקיימת במסגרתה. נטען, לעניין זה, כי סך דמי השכירות השנתיים בגין קומות 8 ו-9, אשר משולמים למבקשת על-ידי המשיבה 10, עומד על 2,000,000 ₪, ומשכך איטום הקומות יגרום למבקשת הפסד כספי גבוה. עוד לשיטתה של המבקשת, בהינתן כי הקומה השישית אטומה, והקומה השביעית מושכרת על-ידי המשיבה 11, יוותר " המרכז האקדמי חנוק בחמש הקומות המאוכלסות על ידו משנת 2007 ". מנגד, כך טענה המבקשת, דחיית איטום קומות 8 ו-9 לא יפגע במשיבות 2-1, ולא יגרום כל נזק לציבור. אשר לסיכויי הערעור, סבורה המבקשת, סיכויים אלה " טובים ביותר ", משום שלעמדתה, בהחלטת ועדת המשנה לעררים נפלו פגמים " קשים וחמורים " המחייבים את התערבותו של בית משפט זה.

תגובת המשיבות 1 ו-2

11.

לעמדת המשיבות 1 ו-2, סיכויי הערעור להתקבל הינם " נמוכים ביותר ", שכן בית משפט קמא קבע בפסק דינו המנומק, כי במסגרת החלטתה, שקלה ועדת המשנה לעררים, כראוי, את השיקולים הנוגדים, ואיזנה באופן מיטבי ביניהם. גם באשר למאזן הנוחות, סבורה המשיבה 1, כי זה אינו נוטה לטובת המבקשת, במידה המצדיקה סעד זמני המעכב את יישומה של החלטת ועדת המשנה לעררים, אשר אושרה בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען, בהקשר זה, כי המבקשת לא הציגה " ביסוס מספק " לטענותיה בדבר הנזק הכספי שעלול להיגרם לה מאיטום קומות 8 ו-9. לעומת זאת, כך נטען, עיכוב מועד תחילת האיטום – משמעותו, פגיעה באינטרס הציבורי שעניינו ההגנה על שלטון החוק והרתעת עברייני בנייה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להתקבל.

כידוע, בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור או לעיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור על עתירה מנהלית, תבחן על פי הכללים שנקבעו לעניין זה במשפט האזרחי, ובראשם הכלל לפיו הגשת הערעור אינה מעכבת, ככלל, את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 . בית המשפט שלערעור רשאי להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין, וכן על מתן סעד זמני בנוגע לפסק הדין, " למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו " (תקנות 466 ו-467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני,

נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא תיענה בקשתו (ע"א 3338/14

אפשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי (3.8.2014 ); ע"א 118/14 מכלוף נ' כונס הנכסים הרשמי (18.2.2014)). על בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול הנוגע ל" סיכויי הערעור " לבין השיקול שעניינו " מאזן הנוחות " קיים יחס הפוך. היינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת " מאזן הנוחות ", ולהיפך (ע"א 2745/14 פלוני נ' עו"ד יקיר ניידיק ואח' (28.5.2014)).

13.

עוד יש ליתן את הדעת לכך, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע או ל מתן סעד זמני לתקופת הערעור (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 6472/14

ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל

(18.2.2014 )).

14.

אפתח בנושא מאזן הנוחות ואומר, כי השתכנעתי, ששיקול זה מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה למתן סעד זמני, המקפיא את יישום החלטת ועדת המשנה לעררים, כך שהמועד לתחילת איטום הקומות השביעית והשמינית בבניין, יידחה עד להכרעה בערעור. קבלת הבקשה לסעד זמני עשויה, אמנם, לעכב את יישום החלטת ועדת המשנה לעררים הנוגעת לאיטום קומות 8 ו-9 בבניין. עם זאת, לטעמי, הימנעות ממתן הסעד הזמני עלולה להסב למבקשת נזק חמור מזה העשוי להיגרם למשיבות 1 ו-2, ככל שיינתן הסעד המבוקש. במילים אחרות, דחיית הבקשה למתן סעד זמני עלולה להכביד על פעילותה של המבקשת, הן בשל אובדן דמי שכירות והן בשל מחסור בשטח ובכיתות לימוד, בהינתן העובדה כי הקומה השישית כבר אינה בשימוש. מנגד, המשיבות 2-1, אשר מתנגדות לדחיית מועד איטום הקומות, לא הצביעו על כל נזק כבד משקל העשוי להיגרם להן, במידה שהבקשה למתן הסעד הזמני תתקבל. בנסיבות אלו, סבורני, כי בשלב זה ועד להכרעה בערעור, יש להותיר את המצב על כנו.

15.

לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הקפאת המצב הקיים, קרי: עיכוב איטום הקומות השמינית והתשיעית, עד להכרעה בערעור.

יחד עם זאת, ועל מנת למזער את הנזק, ככל שקיים כזה, העלול להיגרם כתוצאה מדחיית מועד איטום הקומות השביעית והשמינית, אבקש ממזכירות בית משפט זה לקבוע את הדיון בערעור לא יאוחר מסוף חודש יולי 2018, ככל שיומנו של בית המשפט יאפשר זאת.

16.אשר על כן, הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור מתקבלת בזאת, כמפורט מעלה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.