עע"מ 2882/08 עו"ד אביבה קין נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב

השופט א' רובינשטיין:

א.

הסוגיה שלפנינו עניינה אישורה של תכנית רג/1203, תוך שהערעור מבקש לבטל את החלטת ועדת המשנה להתנגדויות אשר אישרה את התכנית ב-2.8.06. המערערות ביקשו לבטלו בנימוקים שונים, אך בית המשפט קמא לא נעתר להם. נזכיר כי המדובר בבניין שנבנה תוך חריגות ניכרות, שאושרו בדיעבד במוסדות התכנון, ותוך עבירות בניה חמורות, ושלגביו התנהלו חקירות פליליות שגם הולידו כתב אישום.

ב.

בדיון ביום 8.11.12 שמענו את טענות הצדדים, אך נענינו לבקשה לדחות את מתן פסק הדין כדי להמתין להכרעת הפרקליטות לעניין כתבי אישום הנוגע לעבירות שעניינן, בין היתר, המבנה נשוא התכנית.

ג.

והנה אכן לאחרונה הוגש כתב אישום בת"פ 61784-01-13 שבו הואשמו נאשמים אחדים – ובהם צבי בר ראש העיר רמת גן – בעבירות שחיתות שונות, ואחת מהן קשורה לתכנית נשוא ענייננו (פרויקט בית ליר אור), ועניינה שוחד שקיבל כנטען ראש העיר מנאשם אחר בתיק, שאול לגזיאל, ומאדם נוסף, עמנואל ארביב (שנגדו הוגש כתב אישום אחר) תמורת קידום אישורן של חריגות בניה, בניגוד עניינים חמור בתפקידיו כראש העיר, חבר הועדה המקומית והועדה המחוזית וועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית. ועדת המשנה להתנגדויות היא שאישרה את התכנית חרף עבירות בניה נרחבות שהכשרתן נתבקשה,והיא אושרה לבסוף גם בועדת המשנה של המועצה הארצית לעניינים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) חרף הסתייגות מעבירות הבניה.

ד.

בעקבות הגשת כתב האישום סבורה עתה המדינה כי החלטת ועדת המשנה מיום 2.6.06 דינה להיבטל, וכך גם פרסומה למתן תוקף ברשומות. הוצע להשיב את הדיון בתכנית לועדת המשנה להתנגדויות כדי שזו תדון מחדש בתכנית על רקע האמור בכתב האישום כראיה מינהלית.

ה.

המערערות הגיבו בתמיכה בעמדת המדינה.

ו.

הועדה המקומית מתנגדת לעמדת המדינה וסבורה כי יש להותיר את אישור התכנית על כנו – או לעכב את ההכרעה בערעור כדי לאפשר לועדה המחוזית לגבש מסקנות ולהודיע עמדתה הסופית בנסיבות החדשות. נטען, בין השאר, להסתמכות, לבטלות יחסית, לצורך כי פרוצדורת ביטול תכלול תכנית חדשה, ולאפשרות שהחשדות כנגד מר צבי בר לא ישנו את התכנית, שכן המדובר בתכנית ראויה, שלעיר רמת גן אינטרס בה.

ז.

עמדת המשיבה 8 בעלת המבנה היא כשל הועדה המקומית, בין היתר שכן לשיטתה אין טענה כי התכנית אינה ראויה תכנונית והיא אושרה בכל גופי התכנון – על כן נזק ביטולה גדול ביותר, מה גם שהושכר ל-25 שנה למכללה למשפטים (המרכז האקדמי למשפט ועסקים).

ח.

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נקט בעמדה דומה לזו של הועדה המקומית ובלנטפורט, תוך הדגשה כי התכנית ראויה תכנונית וביטולה יהוה פגיעה במכללה ובתלמידיה.

ט.

לאחר העיון החלטנו להיעתר לעמדת המדינה, לקבל את הערעור, לבטל את התכנית ולהשיב את הנושא לועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית. אכן, לפנינו כתב אישום ולא פסק-דין, אך ברמת ראיות מינהליות די בכך בעינינו לקבלת הערעור. ערים אנו לכך שאין פתרונות קלים, בנסיבות של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", ולאחר הכרעה זאת יהא צורך בדיונים לא פשוטים בגופי התכנון ובפתרונות יצירתיים, במיוחד נוכח העובדה שלפנינו בניין העומד על תלו ובו המרכז האקדמי למשפט ועסקים. הקשיים הללו עלו גם בדיון בפנינו ב-8.11.12. ואולם, היוכל בית משפט ישראלי לומר "שלום עליך נפשי" נוכח עבירות בניה חמורות שלגביהן אין חולק ושאלות כבדות של אישומים בדבר הדרך בה הושגו האישורים, שכנטען כללה שוחד ר"ל? התשובה אינה יכולה להיות בחיוב. דין האישור להתבטל, שאחרת נימצא מועלים בתפקידנו ובאמון הציבור. עסקינן לכאורה במצב הנוקב עד התהום, ואי החזרה לועדה תהא אזלת יד אסורה. כמובן איננו נוטעים לעת הזאת מסמרות באשר להחלטת ועדת המשנה להתנגדויות בהמשך, אשר תעמוד לביקורת שיפוטית ככל שתהא עילה לכך. אך ברי כי גבול הסבירות נחצה לשיטתנו בעליל משנגלתה התמונה לכאורה העולה מכתב האישום, ומתחייבת הכרעה זו שאליה הגענו.

י.

בגדר הדוקטרינה של "בטלות יחסית", נורה כי למשך פרק זמן של 12 חודשים מהיום, נפקות הביטול תהיה לצורך אפשרות לדון מחדש בתכנית בלבד, כך שניתן יהיה להמשיך ולהשתמש במבנה כדין עד להחלטה חדשה של ועדת המשנה. באופן כזה ניתן יהיה למנוע במהלך תקופת ביניים זו פגיעה בצדדים שלישיים שאינם חשודים במעורבות פלילית, ובפרט המרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

יא.

אנו מחליטים איפוא לבטל את החלטת האישור לגבי תכנית רג/1203, להחזיר את הדיון לועדת המשנה להתנגדויות, ולבטל את הפרסום למתן תוקף. ועדת המשנה תדון בהקדם ככל הניתן, וכאמור – לא ניטע מסמרות באשר לתוצאה. הערעור מתקבל לפי זאת, ופסק דינו של בית המשפט קמא בטל. הועדה המקומית תשלם שכר טרחתם של באי כוחן של המערערות בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט א' רובינשטיין .

תכנית רג/1203 הציעה להכשיר בדיעבד עבירות בנייה בהיקף רחב ביותר של אלפי מטרים רבועים, במבנה המכונה "בית ליראור" ברמת גן. כפי שנפסק לא אחת, במקרה שבו מתבקשת הכשרה בדיעבד של עבירות בנייה, רשויות התכנון מחויבות ליתן משקל מתאים לשיקול של מניעת עידוד עבירות בנייה (עע"ם 9057/09

איגנר נ' בן נון , פסקה 30 (20.10.2010) (להלן: עניין איגנר ); בג"ץ 8171/09 יוסף נ' מועצת התכנון העליונה , פסקה 27 (20.11.2011)). חיוב זה נגזר מכך שהשיקול של הגנה על שלטון החוק והרתעה מעבריינות הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית, וככזה יש ליתן לו משקל מתאים בשיקוליה של הרשות, נוכח הצורך התכנוני והחברתי להילחם בעבריינות הבנייה (עניין איגנר , שם).

ואכן, שיקול מרכזי זה לא נעלם מעיניהן של רשויות התכנון וניתן לו ביטוי מפורש בהתייחסותן לתכנית. דא עקא, שמסתבר כי הנתונים המלאים לא היו לפני רשויות התכנון. כך, בדיעבד התברר כי לפי המיוחס, אחד מבעליה של המשיבה 8, שאליה הועברו הזכויות במקרקעין במסגרת כינוס נכסים עקב קשיים אליה נקלעה החברה שביצעה את עבודות הבנייה, מעורב בעבירת שוחד במסגרת ניסיונותיו לקדם את התכנית. גם אם הייתי מניח לטובת המשיבים כי החלטתה הקודמת של ועדת המשנה של הועדה המחוזית לאשר את התכנית הייתה מצויה במתחם הסבירות, הרי שנתונים אלה – להם קיימות לפי השקפת הפרקליטות ראיות מנהליות בדמות הראיות לכאורה שעל יסודן הוגש כתב האישום – לא היו בידיעתה. ממילא ההחלטה אינה יכולה לעמוד, שכן מתחייבת בדיקה מחדש של האיזון בין השיקולים השונים שעליהם מופקדת הוועדה המחוזית, וביניהם השיקול של הגנה על שלטון החוק, על יסוד התשתית העובדתית המלאה, לרבות הראיות המנהליות האמורות.

נטען לפנינו כי הדרך הנכונה לבחינה היא בדרך של הפקדת תכנית חדשה שתשנה את הוראות התכנית נושא ההליך שלפנינו. ייתכן, ואין אנו קובעים מסמרות, כי במקרה שכתב האישום היה מוגש לאחר שפסק הדין בעתירה המנהלית היה הופך חלוט היה מקום לנהוג בדרך האמורה. לא זה המצב בעניין שלפנינו. חוקיותה של התכנית הייתה תלויה ועומדת להכרעה לפנינו במועד הגשת כתב האישום ולכן התוצאה הנכונה במקרה כזה – טרם שניתן פסק דין חלוט – היא ביטול התכנית והחזרתה לדיון ולבחינה בוועדת המשנה.

ש ו פ ט

השופט א' שהם:

אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין , ולהערותיו של חברי, השופט ע' פוגלמן .

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.