ע"א 4946/16שלמה סעד נ. פקיד שומה אשקלון

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ג' גדעון ), בעמ"ה 9266-03-14, מיום 17.3.2016, עד להכרעה בערעור על פסק הדין.

Law

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

המבקש הינו קבלן כוח אדם אשר מספק עובדי כפיים למפעלים ולעסקים שונים.

3.

בין השנים 2011-2008, העסיק המבקש מסתננים מסודן ואריתריאה (להלן: העובדים ), המחזיקים ברישיון זמני לשהייה בישראל מסוג 2(א)(5), אשר הונפק להם, בהתאם לסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ).

4.

ביום 26.1.2014, הוציא פקיד שומה אשקלון (להלן: המשיב או פקיד השומה ) למבקש שומת מס לשנים 2011-2008 (להלן: שנות המס ), לפי מיטב השפיטה. בגדרה של שומה זו, חויב המבקש בסכום של 12,698,411 ₪, בגין הרכיבים הבאים: היטל העסקת עובדים זרים, לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית 2004-2003), התשס"ג – 2003 (להלן: חוק ההיטל ); זקיפת שווי הטבות לעובדים זרים, לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ); ביטול נקודות זיכוי, לפי סעיפים 33א, 34 ו-36 לפקודה; ואי ניכוי מס במקור, לפי סעיף 164 לפקודה (להלן: השומה ). עוד במסגרת השומה, חויב המבקש בתשלום קנסות והפרשי הצמדה וריבית בסך של 5,867,515 ₪

5.

המבקש הגיש ערעור על החיובים שנקבעו בשומה זו, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע וטען, בין היתר, כי העובדים שהעסיק אינם " עובדים זרים " כאמור בחוק ההיטל, אלא מדובר בפליטים כהגדרתם באמנת הפליטים, אשר לגביהם חוק ההיטל אינו חל.

6.

ביום 17.3.2016, ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי. במסגרת פסק הדין, דחה בית משפט קמא את טענתו של המבקש, לפיה מעמדם של העובדים, הינו כשל פליטים, שיש לראותם כתושבי ישראל, בקובעו כי המבקש " לא הוכיח כי מתקיימים, בכל אחד מהם (מהעובדים – א.ש.) , התנאים המזכים במעמד שכזה ", שכן הבקשות למקלט שהגיש המערער בעניינם של העובדים (להלן: הבקשות למקלט ), אינן מלמדות, כי " עובד כלשהו הוכר פוזיטיבית, כפליט או מבקש מקלט. מאז הגשת הבקשות שהוצגו, חלפו למעלה משבע שנים, ולא הוצג מידע עדכני לגביהן... ".

בהמשך, עמד בית משפט קמא על טענת המערער, לפיה יש לראות את העובדים כפליטים, הן משום שהמדינה מתחמקת מלדון בבקשות למקלט שהוגשו על ידם, והן בשל המצב השורר במדינותיהם, והספק במעמדם המשפטי – ודחה אותה, בקובעו, כי:

"הנהנים מהגנה זמנית, אינם זוכים לזכויות מלאות, הניתנות למי שהוכר כפליט...אין יסוד להנחה, כי כל אדם המבקש מקלט במדינה, יוכר ככזה. הטענה בדבר אי-הטיפול בבקשות המקלט, איננה עניין לבירור בהליך זה, וודאי, כאשר המערער כלל לא הוכיח כי מדובר בעובדים, אשר הגישו בקשות מקלט פרטניות. סבורני, כי כל עוד לא הוכרו אותם עובדים באופן רשמי ומחייב כפליטים, אין להתייחס אליהם כפליטים, ואין לפטור את מעסיקיהם מתשלום ההיטל בגין העסקתם"

בהתייחס לטענת המערער, כי חוק ההיטל נועד להסדיר אך ורק את העסקתם של עובדים שהגיעו ארצה כדין, באמצעות גורמי תיווך, ציין בית משפט קמא, כי:

"תכליתו של חוק ההיטל היא להעניק תמריץ שלילי להעסקת עובדים זרים, באמצעות ייקור העסקתם, כך שיצומצם הפער בין עלויות העסקה של עובד זר, לבין עלויות העסקת עובד ישראלי, וזאת, נוכח ההשפעה השלילית של העסקת עובדים זרים על שוק העבודה בישראל, לדעת המחוקק...

בניגוד לטענת המערער, אין תכליתו של חוק ההיטל אך לצמצם 'יבוא' של עובדים זרים לישראל אלא תכליתו היא לצמצם העסקת עובדים זרים בכלל, על מנת להגן על עובדים תושבי ישראל ואזרחיה. סבורני, כי לעניין זה, אין הבדל בין עובדים אשר נכנסו לישראל כדין, לבין עובדים אשר הסתננו לישראל, ולא קיבלו היתר עבודה בישראל, ולא נקבעו לגביהם כל מכסה או אמצעי בקרה...

מעבר לכך, קשה להלום, כי דווקא מי שמעסיק עובד זר אשר נכנס ארצה כדין ובהיתר, יחויב בהיטל, ואילו מי שמעסיק עובד זר שהסתנן ללא היתר, יופטר מחובה זו..."

לאחר בחינת טענותיו הנוספות של המערער, באשר לחיובו ביתר הרכיבים שנקבעו בשומת המס הנגזרים מהוראות הפקודה, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי לא נמצא " פגם העשוי להצדיק התערבות בהחלטות המשיב ".

לנוכח האמור, דחה בית משפט קמא את ערעורו של המבקש על השומה, תוך חיובו בתשלום הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.

הבקשה לעיכוב ביצוע

7.

ביום 20.6.2016, הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה, בגדרו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, המונחת לפניי.

8.

לטענת המבקש, מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום יתקבל הערעור – לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. נטען, לעניין זה, כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תאפשר למשיב לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותו לשם גביית החיובים שנקבעו בשומה, לרבות הטלת עיקולים ונקיטת הליכי הוצאה לפועל – פעולות שיש בהן כדי להוביל את המבקש, כך לטענתו, להליך של פשיטת רגל; להביא " להרס כלכלי ונפשי "; ולהחמיר את מצבו הבריאותי הקשה, עד כדי " סכנת חיים ". המבקש ציין בנוסף, כי בכפוף לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, מוכנה משפחתו להושיט לו עזרה, ולהפקיד בקופת בית משפט זה את שווי נכסיו של המבקש בסכום המסתכם ב- 137,000 ₪, על מנת להבטיח את זכויות המשיב עד להכרעה בערעור. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, סבור המבקש כי סיכויים אלו גבוהים, משום שלדידו, בית משפט קמא שגה בכך שלא הכיר בעובדיו כ" פליטים ", בהתאם לאמנת הפליטים; כאשר התעלם מהתנהלותה הבלתי עקבית של המדינה בדבר הטיפול בבקשות למקלט; ובקובעו, כי תכליתו של חוק ההיטל הינה צמצום העסקת עובדים זרים ככלל.

תגובת המשיב

9.

לעמדת המשיב, הבקשה לעיכוב ביצוע אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לעיכוב ביצוע פסק דין, ודינה להידחות. בהתייחס למאזן הנוחות, טען המשיב, כי אין כל ממש בטענותיו של המבקש בדבר יכולתו הכלכלית, שכן מעיון בדו"חות הכספיים של חברת שלמה סעד עבודות קבלניות בע"מ, אשר בבעלות המבקש (להלן: החברה ), עולה כי בשנת 2015, משך המבקש מן החברה למעלה מחצי מיליון ₪, ואף משך לעצמו ולבני משפחתו משכורות בסכומים לא מבוטלים. עוד נטען, בהקשר זה, כי זולת טענות בעלמא, המבקש לא הוכיח, כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך, ובכלל זה, להוביל אותו לקריסה כלכלית או לפשיטת רגל. לשיטתו של המשיב, ההצעה אשר העלה המבקש – לפיה משפחתו תפקיד בקופת בית המשפט סכום המשתווה לערך נכסיו – יש בה כדי להוכיח כי " בני משפחתו יכולים לסייע בעדו ולהלוות לו כספים על מנת שיוכל להתחיל לפרוע את חובו ".

מעבר לכך, סבור המשיב, כי הסיכויים שערעורו של המבקש יתקבל על-ידי בית משפט זה קלושים ביותר, וזאת בין היתר, משום שהפרשנות שמציע המבקש לחוק ההיטל – לפיה המסתננים לישראל ייחשבו לתושבי המדינה – אינה סבירה, ומכל מקום לא עלה בידי המבקש להוכיח " מעמד של פליט ולו לאחד מעובדיו ".

תשובת המבקש לתגובת המשיב

10.

ביום 14.8.2016, נעתרתי לבקשת המבקש להשיב לתגובת המשיב. במסגרת תשובתו, הבהיר המבקש כי בניגוד לטענת המשיב, צורפו לבקשה לעיכוב ביצוע ראיות מקיפות לגבי מצבו הכלכלי. נטען בנוסף על-ידי המבקש, כי משיכות הכספים מן החברה שבבעלותו נועדו למחייתו, ולמימון ההליך המשפטי שניהל נגד המשיב בערכאות השונות; וכי לנוכח המצב המשפטי והכלכלי אליו נקלעה החברה, ביום 1.8.2016, הפסיקה החברה את פעילותה, " ולא יהיו לה הכנסות נוספות ". לבסוף, הדגיש המבקש, כי החיוב מושא השומה עומד כיום על למעלה מ-18,000,000 ₪ - סכום ש" לכל הדעות הינו עצום " ביחס להכנסותיו.

דיון והכרעה

11.

טרם שאכריע בגורל הבקשה, אבהיר, כי עסקינן בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור ולא בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין. זאת, מאחר שלא ניתן לבקש עיכוב ביצועו של פסק דין, אשר דוחה תובענה, או של פסק דין שאינו כולל בחובו סעד אופרטיבי כלשהו (ראו: ע"א 1333/14

מיטרי נ' דוברונסקי (13.4.2014); ע"א 6763/13

חוות בי אפ סי בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ

(14.11.2013)).

12.

לגופה של הבקשה, סבורני כי דינה להידחות.

ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. בית המשפט שלערעור רשאי להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין, וכן על מתן סעד זמני בנוגע לפסק הדין, " למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו " (תקנות 466 ו-467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני,

נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא תיענה בקשתו (ע"א 3338/14

אפשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי (3.8.2014 ); ע"א 118/14 מכלוף נ' כונס הנכסים הרשמי (18.2.2014)). על בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול הנוגע ל" סיכויי הערעור " לבין השיקול שעניינו " מאזן הנוחות " קיים יחס הפוך. היינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת " מאזן הנוחות ", ולהיפך (ע"א 2745/14 פלוני נ' עו"ד יקיר ניידיק ואח' (28.5.2014)).

13.

עוד יש ליתן את הדעת לכך, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם, במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע או ל מתן סעד זמני לתקופת הערעור (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 6472/14

ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל

(18.2.2014 )).

14.

ובחזרה לענייננו. הבקשה בענייננו נוגעת, כאמור, למתן סעד זמני שנועד לעכב תשלום כספים. נקבע, בהקשר זה, כי בית משפט לא ייטה לקבל בקשה למתן סעד זמני או לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי גרידא, כבענייננו. ההנחה היא, כי אין בדחיית הבקשה משום גרימת נזק בלתי הפיך למבקש, וכי אם יתקבל ערעורו, הוא יוכל לקבל את כספו בחזרה

( ע"א 3062/14

חן נ' אוזן (30.7.2014); ע"א 249/14

איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני ( 9.4.2014) ). לאור זאת, פסק דין, שעניינו סעד כספי, לא יעוכב אלא במקרים חריגים, בהם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להחזיר את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל (ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014); ע"א 7145/14

פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ

(12.11.2014)).

15.

יש לציין, כי האפשרות שייגרם למבקש הסעד נזק בלתי הפיך, כתוצאה מדחיית בקשתו, תיבחן גם לאור שיעורו של החיוב שהוטל עליו במסגרת פסק הדין, מושא בקשתו (ע"א 7091/14

שירותי בריאות "כללית" נ' פלונית

(10.12.2014);

ע"א 2491/14 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן (14.5.2014)).

16.

אפתח בנושא מאזן הנוחות, ואומר כי לא השתכנעתי

כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובת המבקש. דומה, כי המבקש לא עמד בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתו, כי ככל שהבקשה למתן סעד זמני תידחה, ובסופו של יום יתקבל ערעורו, ייגרם לו נזק בלתי הפיך. אמנם, אין מחלוקת, כי דחיית הבקשה תקשה על המבקש מבחינה כלכלית, ואף ייתכן שתביא לנקיטת הליכי הוצאה-לפועל נגדו, על-ידי המשיב. ואולם, כבר נקבע, לא אחת, כי נקיטת הליכי הוצאה-לפועל אין בה כדי להסב נזק בלתי הפיך לאדם שנגדו מתנהלים ההליכים, או במילים אחרות, אין בנקיטת הליכי הוצאה-לפועל כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקש. זאת, מאחר שפתוחה בפניו הדרך לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה כי הרשם יעמוד על מידת יכולתו הכלכלית לשלם את החובות המיוחסים לו ( ע"א 5864/14

זועבי נ' הכונס הרשמי (29.9.2014); ע"א 836/14

מזרחי נ' כונס הנכסים רשמי (11.3.2014); ע"א 3981/12

לויצדק נ' רן מסיקה המנהל המיוחד (23.7.2012)). יתרה מכך, בהינתן העובדה כי, בנידון דידן, המשיב הוא המדינה, אין כל חשש כי המבקש לא יצליח לגבות את כספו בחזרה מן המשיב, ככל שבסופו של יום, יתקבל ערעורו.

17.

לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה למתן סעד זמני, המעכב את תשלום החיובים שנקבעו בשומה, עד להכרעה בערעור.

18.

סיכומו של דבר – הנני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.