ע"א 5023/15אבי בודוק נ. עו"ד ארז חבר המנהל המיוחד לנכסי החייב מלכיאל שר

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

(כב' השופטת

ח' ברנר ), בתיק פש"ר 39238-03-12, מיום 20.6.2015, עד להכרעה בערעור, אותו הגישו המבקשים על פסק הדין.

Law

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

בשנת 2012, נקלע מלכיאל שרבט (להלן: המשיב 3 או החייב ) להליכי פשיטת רגל, בשל היותו ערב לחובות חברה שבבעלותו, וביום 25.11.2012, ניתן נגדו צו כינוס נכסים.

3.

ביום 2.4.2013, נחתם הסכם מכר בין המשיב 3 ורעייתו (להלן: המשיבה 4 ) לבין המבקשים, לפיו רכשו המבקשים את זכויותיהם של המשיבים 3 ו-4 בדירת מגורים ברעננה, בתמורה לסכום של 2,200,000 ₪ (להלן: התמורה ) (להלן: ההסכם או הסכם המכר או עסקת המכר ).

3.

ביום 28.10.2013, מונה עו"ד ארז חבר לשמש כמנהל מיוחד לנכסי החייב (להלן: המשיב 1 או המנהל המיוחד ).

4.

במסגרת דיון שהתקיים, ביום 31.3.2014, אישר בית המשפט המחוזי את הסכם המכר, בכפוף לכך שלתמורה בגין עסקת המכר יתווסף סכום של 164,000 ₪, אשר

יחולק ל-20 תשלומים שווים (להלן: סכום התמורה הנוסף ), כאשר התשלום הראשון יבוצע ביום 1.6.2014. באותו מעמד, ניתן תוקף להסכמות הצדדים, בקשר למועדי תשלום התמורה, ובמסגרת זו, התחייבו המבקשים, בין היתר, לשלם למשיבים 3 ו-4 סכום של 1,500,000 ₪ ש"ח, תוך 45 ימים, ועד ליום 15.5.2014 (להלן: יתרת התמורה ).

5.

המבקשים לא עמדו בהתחייבותם לתשלום יתרת התמורה במועד שנקבע, והעבירו את התשלום, כאמור, רק ביום 19.10.2014, קרי: באיחור של כחמישה חודשים.

6.

לפיכך, הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, בגדרה, נדרש בית המשפט לחייב את המבקשים בתשלום פיצוי מוסכם – כפי שנקבע בסעיף 13.4 להסכם המכר – בסכום של 220,000 ₪ (להלן: הפיצוי המוסכם ), בגין האיחור בתשלום יתרת התמורה, המהווה הפרה יסודית של ההסכם. המבקשים, מצדם, התנגדו לבקשה למתן הוראות, בטענה, כי יתרת התמורה שולמה באיחור, לנוכח סירובו של המנהל המיוחד לחתום עבורם על מסמכים שונים, לרבות על טופס התחייבות, לצורך נטילת משכנתא (להלן: טופס ההתחייבות ). משכך, לשיטתם של המבקשים, יש לחייב את המנהל המיוחד לשלם להם פיצוי, בגין הפרת ההסכם, בסכום של 200,000 ₪.

7.

ביום 20.6.2015,

ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי, במסגרתו, נדרש בית משפט קמא לשאלה, האם המבקשים הפרו את ההסכם, באופן המזכה את המנהל המיוחד בתשלום הפיצוי המוסכם.

בפתח פסק דינו, בחן בית משפט קמא את סעיף 13.4 להסכם המכר, וקבע, בהקשר זה, כי:

"20.

אין חולק, כי [המבקשים] לא שילמו את התשלומים החלים עליהם במועד שנקבע בהחלטה מיום 31.3.2014 וכי בפועל הועברו התשלומים באיחור העולה על 21 יום...

21.

איחורים אלה בביצוע התשלומים מהווים הפרה יסודית של ההסכם, ולא מצאתי שניתן לייחס למנהל המיוחד אחריות או תרומה של ממש לפיגור בתשלומים..."

לאחר מכן, התייחס בת משפט קמא לטענות המבקשים, הנוגעות להתנהלותו של המנהל המיוחד, בקובעו, כי " בדין דרש המנהל המיוחד לתקן את מסמך ההתחייבות, שכן הוראותיו נגדו את ההסכם...אמור מעתה, כתב ההתחייבות המתוקן הועבר למנהל המיוחד כחודש וחצי לאחר שכבר נוצרה הפרה יסודית של ההסכם המזכה אותו בפיצוי המוסכם ".

בהמשך פסק הדין, נקבע, כי המבקשים הפרו את ההסכם הפרה יסודית נוספת, בכך שביצעו את התשלום הראשון בסך 8,200 ₪, מתוך סכום התמורה הנוסף, ביום 16.7.2014, היינו, באיחור של כחודש וחצי מן המועד שהוסכם לגביו (1.6.2014).

בית משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, לפיה, האיחור בביצוע התשלומים בגין עסקת המכר מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המזכה את המנהל המיוחד בפיצוי המוסכם; וכי אין כל ממש בבקשת המבקשים להשית על המנהל המיוחד פיצוי בסך של 200,000 ₪. עם זאת, מאחר שהבקשה לתשלום הפיצוי המוסכם הוגשה על-ידי המנהל המיוחד, אשר מונה לתפקידו ביחס לנכסי החייב בלבד, ולא ביחס לנכסיה של רעייתו של החייב, היא המשיבה 4, שאיננה מצויה בהליך של פשיטת רגל

– קבע בית המשפט, כי " שורת הצדק מחייבת שהפיצוי המוסכם שישולם למנהל המיוחד יעמוד על מחצית הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם, קרי, על סך של 110,000 ₪ בלבד במקום 220,000 ₪ ".

לאור האמור לעיל, חייב בית המשפט את המבקשים לשלם לקופת הפש"ר פיצוי מוסכם בסכום של 110,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובצירוף הוצאותיו של המנהל המיוחד, בסך 11,800 ₪ (להלן: כספי הפיצוי ).

הבקשה לעיכוב ביצוע

8.

על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש ערעור על-ידי המבקשים, ובמקביל, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע, המונחת לפניי.

9.

המבקשים טענו, כי סיכויי הערעור " מצויינים ", שכן, לשיטתם, פסק דינו של בית משפט קמא נגוע בשגיאות מהותיות, ובפגמים דיוניים. מעבר לכך, צויין, כי הערעור מעלה שאלות משפטיות עקרוניות, בדבר זכויות צדדים שלישיים בתיקי פשיטת רגל. אשר למאזן הנוחות, סבורים המבקשים, כי זה נוטה לטובתם, משום שככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של דבר יתקבל הערעור – הם יעמדו בפני שוקת שבורה בשל החשש, כי לא יוותרו כספים בקופת הפש"ר. עוד נטען, בהקשר זה, כי לצורך תשלום כספי הפיצוי, יאלצו המבקשים למכור את דירת מגוריהם, היינו, לשנות את מצבם לרעה, באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

תגובת המנהל המיוחד

10.

המנהל המיוחד מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, ולדידו, דינה להידחות בשל אי הגשת תצהיר ערוך כדין, ולחלופין, לנוכח אי התקיימותם של התנאים הנדרשים למתן עיכוב ביצוע פסק הדין. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, טען המנהל המיוחד, כי פסק הדין, מושא ענייננו, הינו מפורט; מנומק; ומבוסס הן מבחינה עובדתית, והן מבחינה משפטית. לפיכך, ובשים לב להלכה, לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, סבור המנהל המיוחד, כי בנידון דידן, סיכויי הערעור קלושים ביותר. לגבי מאזן הנוחות, נטען, כי ככלל, אין להורות על עיכוב ביצוע של פסק דין כספי, שכן " חיוב כספי הינו תמיד בר-השבה ". נוסף על כך, ציין המנהל המיוחד, כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית לטענה, לפיה דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה להוביל אותם למכירת דירת מגוריהם, שכן אין בידם את כספי הפיצוי, באופן נזיל. מכל מקום, ועל מנת שתנוח דעתם של המבקשים, מסכים המנהל המיוחד להתחייב בפני בית משפט זה שלא לעשות שימוש בכספי הפיצוי, עד להכרעה בערעורם של המבקשים.

תגובת הכונס הרשמי

11.

לעמדתו של הכונס הרשמי, בהתחשב במאזן הנוחות ובסיכויי הערעור, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. הכונס הרשמי סבור, כי מאזן הנוחות כלל אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן לא הוכח, כי העברת הכספים עלולה לגרום למבקשים לנזק בלתי הפיך. צויין, בהקשר זה, כי, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, העלו המבקשים שתי טענות סותרות: מחד גיסא, כי לא צפויה חלוקת דיבידנד בעתיד הקרוב;

ומאידך גיסא, כי קיים חשש מפני שימוש בכספי הפיצוי, באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. גם באשר לסיכויי הערעור, טען הכונס הרשמי, כי " אין הם מן המשופרים ", שכן

פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות עובדתיות, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.

יצויין, כי החייב ורעייתו, הם המשיבים 3 ו-4, לא הגישו תגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבים וצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

13 .

הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 , הינו כי " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים " (ראו: ע"א 3140/15 ישיר אי.דיי.איי חברה לביטוח בע"מ נ' מאור משה לב ואח' ( 08/06/2015);

ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 2947/14

מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ נ' ראדי

(5.6.2014)). עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל. על המבקש לעכב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כך שאם יבוצע פסק-הדין, ובסופו של יום יתקבל הערעור – ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו ( ע"א 3223/15 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' בועז מוספי (10.6.2015); ע"א 8786/13

ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי

(11.2.2014); ע"א 8898/13

אהרון נ' עובדיה

(20.1.2014)).

14.

התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות ". היינו, ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014); ע"א 8450/13 שטייסל נ' הכונס הרשמ י (12.1.2014); ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי

(4.6.2013)). עוד יש להדגיש, כי מאזן הנוחות, הינו, על דרך הכלל, אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורל הבקשה לעיכוב הביצוע (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 6472/14

ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014 )).

15.

הבקשה בענייננו נוגעת, כאמור, לעיכוב ביצוע

תשלום כספים. נקבע, בהקשר זה, כי בית משפט לא ייטה לקבל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי בלבד. ההנחה היא, כי אין בדחיית הבקשה משום גרימת נזק בלתי הפיך למבקש, וכי אם יתקבל ערעורו, הוא יוכל לקבל את כספו בחזרה

( ע"א 3062/14

חן נ' אוזן (30.7.2014); ע"א 249/14

איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני ( 9.4.2014) ). לפיכך, פסק דין, שעניינו סעד כספי, לא יעוכב אלא במקרים חריגים, בהם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל ערעורו של המבקש (ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014); ע"א 7145/14

פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014)).

16.

ומן הכלל אל הפרט. מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, דומני כי הם אינם גבוהים במיוחד , בשים לב לכך שערעורם של המבקשים מופנה, בין היתר, כנגד קביעות עובדתיות, אשר קבע בית משפט קמא בפסק דינו. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים מיוחדים וחריגים ( ע"א 3099/10

ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדד ואח'

(9.10.2012); ע"א 6887/14

רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין (30.11.2014 ); ע"א 8691/13

לאה ברגר נ' נחום יניב (19.1.2014)).

17.

גם באשר למאזן הנוחות, אומר, כי לא השתכנעתי כי זה נוטה לטובת המבקשים. דומה, כי המבקשים לא עמדו בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתם, כי בלא עיכוב ביצוע פסק הדין, העברת כספי הפיצוי לקופת הפש"ר תגרום להם נזק בלתי הפיך, במידה שבסופו של יום, יתקבל ערעורם . לא זו בלבד, שהמבקשים לא ה וכיחו את הטענה, כי לא יוכלו להיפרע מן המנהל המיוחד, ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ולבסוף יתקבל הערעור – אלא שאף ציינו , במפורש, כי " אין צפי לחלוקת כספי הקופה בשנים הקרובות... ". כך גם, זולת טענה בעלמא, לא הוצגה על-ידי המבקשים כל אסמכתא לטענתם, כי לשם תשלום כספי הפיצוי, הם יאלצו למכור את דירת מגוריהם.

18.

סיכומו של דבר – דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. עם זאת, ולנוכח הסכמתו של המשיב 1, כאמור בתגובתו, הנני מורה למנהל המיוחד להימנע מלעשות כל שימוש בכספי הפיצוי, עד להכרעה בערעור דנן.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.