ע"א 7030/15 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. פלוני

בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) מיום 30.8.2015 לפיו חויבה המערערת (להלן: הדסה ) לשלם למשיבה פיצוי בסך 2,250,000 ש"ח בצירוף 500,000 ש"ח כהוצאות ושכר טרחת באי-כוחה.

1.

המשיבה, ילידת ספטמבר 2001, אובחנה סמוך ללידתה כסובלת מקטרקט מולד בשתי עיניה. ביום 4.2.2002 עברה המשיבה ניתוח בבית החולים הדסה עין כרם להסרת הקטרקט בעין ימין וביום 11.2.2002 עברה ניתוח להסרת הקטרקט בעין שמאל. המשיבה תבעה את הדסה וטענה כי רשלנות של רופאיה אשר טיפלו בצורה לא ראויה בזיהום שנוצר בעין שמאל בעקבות הניתוח הביאה לאבדן ראייה בעין זו וכעת היא במצב קשה של אובדן ראיה בעין שמאל ושל ראיה מוגבלת בעין ימין.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע כי הדסה התרשלה בביצוע המעקב לאחר הניתוח במספר הזדמנויות בהן הגיעה המשיבה לבדיקות בבית החולים. עיקר התרשלותה של הדסה התבטא, כך נקבע, בכך שלא נעשתה בשום שלב כריתה של זגוגית עינה של המשיבה אף שבשלוש הזדמנויות שונות הייתה אינדיקציה שיש לעשות כן ובאחרונה מביניהן אף הועלתה הצעה אופרטיבית לכרות את הזגוגית מצד אחד מהרופאים בבית החולים. בהקשר זה, העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה על פני חוות דעתו של המומחה מטעם הדסה בציינו כי "ניכר כי הוא נתבקש להגן על התנהלות בעייתית מאד וכי ניסה לעשות מעל ומעבר כדי להצליח בכך בכל זאת. דא עקא, שלשם כך הוא נדרש למהלכים חריגים ולהעלאת סברות שאינן עומדות במבחן". בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח התנהלותה של הדסה והרישומים הרפואיים הלקויים והחסרים בעניינה של המשיבה, יש להעביר אליה את נטל השכנוע בדבר היעדר קשר סיבתי בין התרשלותה לבין נזקי המשיבה אך ממילא, כך הוסיף וקבע בית המשפט, מאזן ההסתברויות נוטה בבירור לקיומו של קשר סיבתי כזה.

אשר לנזק, קבע בית המשפט המחוזי כי נקודת המוצא לחישובו היא היעדר המחלוקת בין הצדדים כי למשיבה נכות רפואית כוללת בשיעור 50% המורכבת מנכות של 35% בגין אבדן ראייה בעין שמאל אליה מצטרפת מגבלת הראייה בעין ימין וכי נוכח נכות זו פסולה המשיבה מלהחזיק ברישיון נהיגה. במכלול נתוני המקרה ובהתאם להלכה הפסוקה קבע בית המשפט כי אין מקום לפסוק למשיבה פיצוי נפרד עבור הפסדי פנסיה ופסק לה פיצויים בראש הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות, הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך כולל של 1,150,000 ש"ח. עוד פסק בית המשפט למשיבה פיצוי בסך כולל של 250,000 ש"ח בראש הנזק של ניידות לעתיד ופיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין עזרת הזולת והשגחה בעבר ו-250,000 ש"ח בראש נזק זה לעתיד. אשר לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט כי בהינתן הנכות המשמעותית ומגבלותיה של המשיבה הוא סבור כי הפיצוי הראוי הוא בסך 500,000 ש"ח למועד מתן פסק הדין ודחה את תביעת המשיבה לפסיקת פיצוי בגין נדוניה. לסיכום, קבע בית המשפט המחוזי כי על הדסה לשלם למשיבה סך של 2,250,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך-דין בסך 500,000 ש"ח וכן את האגרה ששילמה ואת הוצאות חוות הדעת מטעמה.

3.

על פסק הדין דנן הגישה הדסה ערעור ביום 21.10.2015 וביום 12.11.2015 הגישה את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, והיא עותרת לכך שמסך הפיצויים שחויבה לשלם למשיבה יוחזקו 750,000 ש"ח בנאמנות על-ידי באי כוחה של המשיבה עד להכרעה בערעור. לטענת הדסה סיכויי הערעור טובים, שכן לא היה מקום להעביר אל כתפיה את נטל ההוכחה בסוגיית הקשר הסיבתי. לחלופין נטען כי הקשר הסיבתי הוא עמום ועל-כן היה על בית המשפט להפחית בהתאם את הפיצוי למשיבה ולחלופי חלופין טוענת הדסה כי היה מקום לפסוק למשיבה פיצוי חלקי בלבד בגין אובדן סיכויי החלמה. הדסה מוסיפה וטוענת כי יש להתערב גם בגובה הפיצוי שנפסק למשיבה, בין היתר נוכח העובדה כי אחוזי הנכות שנגרמו למשיבה כתוצאה מהלקות בעין שמאל עומדים על 35% ואילו בית המשפט קבע כי בשל התרשלות הדסה נגרמו למשיבה 50% נכות. אשר למאזן הנוחות טוענת הדסה כי המשיבה היא קטינה ולא תזדקק למלוא הפיצוי שנפסק לה עד למתן פסק הדין בערעור ומנגד קיים חשש שככל שהערעור יתקבל יהיה קושי משמעותי לקבל כספים ששולמו. עוד טוענת הדסה כי המשיבה היא תושבת שועפאט שכתובתה לא ידועה ולכן קיים קושי לאתרה במידה ויהיה צורך בכך.

4.

המשיבה, אשר הגישה אף היא ערעור על פסק הדין, טוענת כי הדסה התמהמה בתשלום הפיצוי במשך כחודשיים מיום מתן פסק הדין ולא הגישה את הבקשה דנן בזמן, ורק מטעם זה יש לדחות את הבקשה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים בשים לב לכך שהדסה אינה חולקת על הקביעות בדבר התרשלותה וכן נוכח העובדה כי הערעור מתמקד בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי שהסתמך על חוות דעת מומחים. ממילא, כך מוסיפה המשיבה וטוענת, סיכויי הערעור בנוגע לשיעור הנזק קלושים שכן כידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בסוגיה זו. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי הוא נוטה במובהק לטובתה, שכן מדובר בפסק-דין כספי ואין ממש בחששותיה של הדסה לקושי בהשבת כספים ששולמו ככל שתזכה בערעור, שכן המשיבה היא קטינה שלא צפויה להיות בגירה עד להכרעה בערעור ומשכך הפיצוי ששולם לה יופקד בכל מקרה לחשבון על שמה מבלי שיש באפשרותה למשוך את הכספים עד הגיעה לגיל 18. המשיבה מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי בכל מקרה לא הציגה הדסה כל ראיה ממשית לקושי להיפרע ממנה, במידה ותידרש לעשות כן.

5.

דין הבקשה להידחות.

כפי שנפסק לא אחת, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי מוטל על המבקש נטל כבד במיוחד להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וזאת בשל ההנחה כי בדרך כלל יוכל להיפרע מן המשיב את הסכום שיקבע ככל שערעורו יתקבל ( אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1156 (מהדורה אחת עשרה, 2013); ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה , פ"ד נח( 2) 301, 305-304 (2003)). בענייננו, הדסה לא הצביעה על נזק כלשהו שעלול להיגרם לה אם לא תתקבל בקשתה וטענה באופן לאקוני כי קיים חשש שככל שיתקבל ערעורה יהיה "קושי משמעותי" להשבה של הסכומים ששילמה למשיבה. טענה כוללנית זו לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי (ע"א 5023/15 בודוק נ' עו"ד ארז חבר , פסקה 15 (26.8.2015) והאסמכתאות שם). מנגד הודיעו באי-כוחה של המשיבה כי נוכח היותה קטינה אין חשש שכספי הפיצוי יימשכו במלואם עד הגיעה לבגירות. במצב דברים זה דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. עם זאת, אני מורה כי באי-כחה של המשיבה יעבירו לבאי-כח הדסה בתוך 14 ימים מיום תשלומו של החוב הפסוק במלואו, ואם שולם בתוך 14 ימים מהיום, את פרטי החשבון אשר בו הופקדו הכספים על שם הקטינה.

הבקשה נדחית, אפוא.

הדסה תישא בהוצאות המשיבה בבקשה בסך 7,500 ש"ח.