ע"א 182/16 המוסד לביטוח לאומי נ. עלי טורי

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי ), בת"א 35451-03-13, מיום 24.11.2015, עד להכרעה בערעור, אשר הגיש המבקש על פסק דין זה.

Law

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

ביום 23.9.2009, נפגע המשיב 8 (להלן: הנפגע ) , באורח קשה, עת נפל לבור לא מגודר בעומק של כששה מטרים (להלן: התאונה ), בשטחה של חברת פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ (להלן:

המשיבה 4 ) .

3.התאונה אירעה במסגרת עבודתו של הנפגע אצל חברת ש.ש.י. אבטחה בע"מ (להלן: המשיבה 5 ), כאשר הוצב על-ידה לעבוד כשומר באתר בניה של חברת " דונה ". במועד התאונה, עבד אחיו של הנפגע כשומר אצל המשיבה 5 באותו אתר בניה בו עבד הנפגע.

3.כתוצאה מהתאונה נותר הנפגע כשהוא מרותק לכיסא גלגלים. התאונה עצמה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המבקש או המל"ל ) כתאונת עבודה, תוך שנקבעה לנפגע נכות בשיעור של 100% לצמיתות.

4.בחודש מרץ 2013, הגיש הנפגע תובענה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבות 4 ו-5, במסגרתה עתר לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו עקב התאונה (להלן: התביעה ) . בהמשך, תוקן כתב התביעה, והמשיבים 1 ו-2 , בדואים תושבי רהט, צורפו כנתבעים נוספים. בחודש יולי 2013, הצטרף המל"ל כתובע נוסף בהגישו תביעת שיבוב בגין הגמלאות ששולמו, וישולמו לנפגע בעקבות פגיעתו.

5.בכתב התביעה המתוקן, טען הנפגע, כי הוא ואַחִיו נקלעו לעימות עם המשיבים 1 ו-2, באתר הבניה עליו שמר, במהלכו הוא נדקר על-ידי המשיב 1. נטען בנוסף, כי כתוצאה מהעימות נאלץ הנפגע לברוח מרכבם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: הרכב ) לאתר בניה הסמוך בשטחה של המשיבה 4, ושם נפל לבור.

6.יצוין, כי: התביעה נגד המשיבה 5 נמחקה בשל העדר המצאה; המשיבה 3 ביטחה את המשיבה 4 במועד התאונה;

המשיבה 6 ביטחה את הרכב בביטוח חובה; והמשיבה 7 צורפה על-ידי הנפגע כנתבעת נוספת, למקרה בו יתברר כי הרכב לא בוטח בביטוח חובה.

7.בפסק הדין, מושא הבקשה שלפניי, נדרש בית משפט קמא לשתי שאלות עיקריות: מהן נסיבות התאונה שהובילו לפגיעתו של הנפגע, קרי: האם התובע " הועף " לבור על-ידי הרכב, או האם התובע נפל לבור במהלך בריחתו מן הרכב; והאם מדובר בתאונת דרכים.

לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות הנוגעות לנסיבות התאונה, קבע בית משפט קמא, כי:

"נוכח הסתירות המהותיות בעדותם של התובע [הנפגע – א.ש.] ואחיו והשוני הקוטבי בין הגרסאות שנמסרו על ידם, לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים בדבר הנסיבות שהובילו לפגיעתו של התובע, על עדותם של התובע ואחיו. ריבוי הגרסאות והסתירות היורדות לשורש הדברים, כמו גם התרשמותי מחוסר אמינותם של התובע ואחיו, מובילים לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח על בסיס מאזן ההסתברויות, את הנסיבות בהן נפגע, ועל כן דין תביעתו להידחות."

בהמשך, נקבע בפסק הדין, כי מאחר שלא עלה בידי הנפגע להוכיח את נסיבות פגיעתו, אין כל אפשרות לבחון את השאלה " אם מדובר בתאונת דרכים אם לאו, או האם מוטלת על מי מהנתבעים אחריות בנזיקין לפגיעתו ".

לנוכח האמור לעיל, דחה בית משפט קמא, הן את תביעתו של הנפגע והן את תביעת המל"ל, תוך חיובם של הנפגע והמל"ל, ביחד ולחוד, בהוצאותיהם של המשיבים 1 ו-2 (ביחד), של המשיבה 6, ושל המשיבה 7, בסך 35,000 ₪ לכל אחד מהם, ובסה"כ בסכום של 105,000 ₪ (להלן: ההוצאות ) .

הבקשה לעיכוב ביצוע

8.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על-ידי המל"ל, ובמקביל, הוגשה הבקשה המונחת לפניי, שעניינה עיכוב תשלום ההוצאות עד להכרעה בערעור.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים " מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה ", שכן, לדידו, פסק הדין נוגד את " עקרונות דיני הנזיקין " . נטען, בהקשר זה, כי משפט קמא טעה, בין היתר: עת שלל את אחריותן של המשיבות 3 ו-4, בשל גרסאותיו הסותרות של הנפגע; בכך שלא נתן משקל ראוי לעובדה, כי אלמלא מחדלה של המשיבה 4, התאונה לא הייתה מתרחשת; כאשר התעלם מספקותיו של הנפגע באשר לנסיבות התאונה, ובעיקר, מכך שעדותו נמסרה תוך חשש לנקמת דם מצדם של המשיבים 1 ו-2; ובעצם פסיקת ההוצאות. אשר למאזן הנוחות, סבור המבקש כי זה נוטה לטובתו, משום ש ככל שלא יעוכב תשלום ההוצאות, ובסופו של יום יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להיפרע מן המשיבים 1 ו-2, תושבי העיר הבדואית רהט.

תגובת המשיבים

9.המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע, בטענה, כי מדובר ב" ערעור סרק ", וחסר כל סיכוי. עוד נטען, כי בהינתן הנזקים הכבדים אשר נגרמו למשיבים 1 ו-2, אשר הינם נשואים ומפרנסים את משפחותיהם בכבוד, כתוצאה מניהול ההליך בבית משפט קמא – סכום ההוצאות שנפסק לשניהם ביחד הינו " מינימלי ".

10.גם המשיבות 3 ו-4 מתנגדות לבקשה לעיכוב ביצוע, בהדגישן כי המבקש אינו עומד בתנאים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע פסק דין. לגישתן של המשיבות 3 ו-4, סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאי מהימנות, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. אשר למאזן הנוחות, נטען שתנאי זה אינו מתקיים בעניינו של המבקש, בהינתן העובדה כי יש בבקשתו של המל"ל – בהיותו " אורגן של המדינה " – לפטור אותו מתשלום הוצאות בהן חויב, משום טעם לפגם.

11.לטענת המשיבה 6, אין מקום לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות, הן משום שהתנאי בדבר סיכויי הצלחת הערעור אינו מתקיים, והן בשל יכולתה של המשיבה 6 להשיב את סכום ההוצאות, בהיותה גוף סולבנטי, ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום יתקבל הערעור .

12.במסגרת תגובתה, הודיעה המשיבה 7, כי היא מסכימה לבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת על מנת שלא להכביד על המבקש, ומתוך " כבוד קולגיאלי ".

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבים ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

14.הלכה היא, כי ככלל, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך למועד מתן פסק הדין, ואין לדרוש ממנו להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו (ראו לעניין זה, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); ע"א 2947/14 מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ נ' ראדי

(5.6.2014); ע"א 9128/11

ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ

(25.2.2014)).

בית המשפט רשאי לחרוג מהכלל האמור, ולעכב ביצועו של פסק דין, אם הוכיח המבקש, כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, הוא יתקל בקושי משמעותי להשיב את המצב לקדמותו ( ע"א 8786/13

ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי

(11.2.2014);

ע"א 8898/13

אהרון נ' עובדיה

(20.1.2014)). התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות " – במובן זה, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו, ע"א 4086/04

שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (25.7.2004); עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב , פ"ד נו(2) 163, 168-167 (2001)).

15.עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע ( ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל

(18.2.2014); ע"א 8691/13

ברגר נ' יניב (19.1.2014)).

16.הבקשה בענייננו נוגעת, כאמור, לעיכוב תשלום הוצאות משפט בסכום של 105,000 ₪. נקבע, בהקשר זה, כי בית משפט לא ייטה לקבל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי גרידא, וזאת משום ההנחה שאין בדחיית הבקשה משום גרימת נזק בלתי הפיך למבקש. על מי שמבקש לשכנע את בית המשפט אחרת, מוטל נטל מוגבר להוכיח, כי לא יוכל להיפרע מן המשיב בגין נזקיו, היה וערעורו יתקבל (ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014); ע"א 7145/14

פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ

(12.11.2014)).

דברים אלה מקבלים משנה תוקף, שעה שהבקשה עוסקת בעיכוב תשלום הוצאות משפט ( ראו, לעניין זה: (ע"א 6472/14 ראמי ביבאר נ' עליא ביסאן ותאר שקרה

(25.12.2014) ; ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ ((30.5.2013)).

17.ומן הכלל אל הפרט. אפתח בנושא מאזן הנוחות ואומר, כי לא שוכנעתי, כי זה נוטה במובהק לטובת המבקש, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות. המבקש לא עמד בנטל להציג תשתית עובדתית מספקת, המוכיחה כי הוא לא יוכל להיפרע מן המשיבים 1 ו-2 (ביחד), המשיבה 6, והמשיבה 7, במידה שהבקשה לעיכוב ביצוע תדחה ובסופו של יום יתקבל הערעור; או כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך, במידה שלא יעוכב ביצוע תשלום ההוצאות. משהמבקש לא הוכיח, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, אין מקום להיענות לבקשתו. דברים אלה נכונים גם לגבי המשיבה 7, למרות הסכמתה ה" קולגיאלית " לעיכוב תשלום ההוצאות שנפסקו לה.

18.למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, דומני כי אף הם אינם מבטיחים במיוחד, בשים לב לכך שערעורו של המבקש מופנה כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא בפסק דינו. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא לעיתים נדירות

( ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדד ואח'

(9.10.2012) ; ע"א 6887/14

רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין (30.11.2014);

ע"א 8691/13

לאה ברגר נ' נחום יניב (19.1.2014)). יתרה מכך, בית-משפט זה אינו נוטה להתערב בסכומים שנפסקו כהוצאות או כשכר טרחת עורך-דין על-ידי הערכאה הדיונית

( ע"א 2408/13 שמחה רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (30.5.2013); עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול

(25.12.2012)). לפיכך, גם בהיבט של סיכויי הערעור אינני סבור כי יש לחרוג מן הכלל, לפיו אין מעכבים ביצועו של פסק דין.

19.אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, ובהתאם לכך מבוטל בזאת הצו הארעי, שניתן בהחלטתי, מיום 18.2.2016.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 (ביחד), במסגרת בקשה זו, בסכום של 2,000 ₪.