ע"א 7468/15 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. הלוואה וחסכון ירושלים אגודה שיתופ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בירושלים

(כב' השופטת

ת' בזק רפפורט ), בת.א. 18252-10-13, מיום 17.9.2015, ולעיכוב ביצוע פסק דין משלים, מיום 27.10.2015, עד להכרעה בערעור, אותו הגיש המבקש על פסק הדין החלקי ועל פסק הדין המשלים.

La

w

רקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

ביום 21.9.1992, נחתם הסכם שכירות בין הלוואה וחסכון ירושלים אגודה שיתופית בע"מ (להלן: המשיבה ) לבין בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: המבקש או הבנק ), לפיו התחייבה המשיבה להשכיר למבקש את הנכס ברח' יחזקאל 11 בירושלים (להלן: המושכר ), לתקופה של עשר שנים, לצורך הפעלת סניף הבנק (להלן: הסכם השכירות המקורי ).

3.

הסכם השכירות המקורי הוארך על-ידי הצדדים שלוש פעמים: ביום 27.6.2002, ביום 20.7.2005, וביום 10.6.2007.

4.

במסגרת ההסכם להארכת תקופת השכירות, מיום 10.6.2007 (להלן: הסכם השכירות השלישי) , הוסכם, כי תקופת השכירות תוארך לתשע שנים נוספות, וכי דמי השכירות השנתיים יעמדו על סך 969,000 ₪ (להלן: דמי השכירות ), כאשר החל משנת השכירות השנייה, סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה.

5.

על-פי סעיף 7 להסכם השכירות השלישי: " לכל צד זכות לדרוש עד ליום 1/2/2011 ו-1/2/2015 (בהתאמה) כי דמי השכירות השנתיים החל מיום 1.7.2011

ו/או מיום 1/7/2015, יקבעו בהתאם לתנאי השוק במועד הדרישה. לא הסכימו הצדדים לגבי גובה דמי השכירות כאמור, יכריע בדבר שמאי שזהותו תוסכם על הצדדים. לא הסכימו הצדדים בדבר זהות השמאי, יקבע יו"ר לשכת השמאים את זהות השמאי... "

6.

ביום 28.1.2011, פנתה המשיבה אל הבנק בדרישה להעלאת דמי השכירות, בשיעור של 5%. ביום 16.5.2011, סירב הבנק לדרישת המשיבה, וביקש למנות שמאי, אשר יקבע את גובה דמי השכירות עבור המושכר.

7.

בהתאם לסעיף 7 להסכם השכירות השלישי, מונה מר יהושוע אבני כשמאי מטעם הצדדים לשם קביעת גובה דמי השכירות בגין המושכר (להלן: השמאי ). במסגרת חוות-דעתו מיום 7.12.2012, קבע השמאי כי שווים של דמי שכירות ראויים עבור המושכר, נכון ליום 28.8.2011, הינו בסכום של 898,000 ₪ (להלן: חוות-הדעת ).

8.

המשיבה לא השלימה עם קביעתו של השמאי, והגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, בגדרה התבקש בית המשפט להצהיר על בטלותה של חוות-הדעת. לטענת המשיבה, חוות-הדעת שגויה, שכן השמאי חרג מסמכותו, וקבע " דמי שכירות ראויים

ניטרליים " במנותק מהסכם השכירות המקורי, ובהתעלם מתנאי הסכם השכירות השלישי. מנגד, טען הבנק, כי חוות-דעתו של השמאי הינה פסק בורר בין הצדדים בנוגע לגובה דמי השכירות, ומשכך, המועד לביטולה חלף. מעבר לכך, נטען על-ידי הבנק, כי על-פי נוסחו של סעיף 7 להסכם השכירות השלישי, רשאי היה השמאי לקבוע " דמי שכירות ראויים ניטרליים ", בלא כל זיקה לתנאי ההסכם השלישי, עובר למועד העדכון של דמי השכירות.

9.

ביום 17.9.2015,

ניתן פסק דינו החלקי של בית משפט קמא, מושא הבקשה שלפניי. במסגרת פסק הדין נדרש בית משפט קמא להכריע בשתי שאלות: השאלה האחת היא, האם השמאי מונה כבורר בין הצדדים; והשאלה השנייה היא, האם חוות-הדעת נעשתה, בהתאם לתכליתו של סעיף 7 להסכם השכירות השלישי.

בית משפט קמא דחה את טענת

הבנק, כי השמאי מונה כבורר בין הצדדים, בקובעו, כי " אין בוררות בלא הסכם בוררות. ההסכם שעשו הצדדים ב-2007 וההסכמים שקדמו לו, אינם מלמדים ואינם רומזים על הסכמה בין הצדדים להכרעת איזו מן המחלוקות ביניהם בבוררות ".

בהתייחס לשאלה האם חוות-הדעת נעשתה בהתאם לתכליתו של סעיף 7 להסכם השכירות השלישי, קבע בית משפט קמא, כי:

"לא נראה כלל ועיקר כי סעיף 7 להסכם בא לעולם על מנת לאפשר לבנק 'לפתוח את החוזה', ולשפר את תנאיו במלאות לו 4 שנים, כך שהמחיר החוזי יופחת גם אם לא יחול כל שינוי בתנאי השוק...בהתאם, נראה כי תכליתו החוזית של סעיף 7 הינה עדכון של תנאי ההסכם על פי השינויים בתנאי השוק. בניגוד לאמור בחוות דעתו של השמאי מר אבני, הצדדים ביקשו לעדכן את המחיר על פי 'תנאי השוק', ולא הסמיכו את השמאי לקבוע את התעריף על פי 'דמי שכירות ראויים'"

לנוכח האמור, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה, והורה על בטלותה של חוות-הדעת, תוך הפניית הצדדים אל יו"ר לשכת השמאים, על מנת שימנה שמאי חלופי שיישום את גובה דמי השכירות, החל מיום 1.7.2011.

בית משפט קמא קבע, כי " בשלב הנוכחי, זכאית התובעת לקבל את דמי השכירות החוזיים במלואם, כך שעל הבנק להשלים לתובעת את דמי השכירות החל מיום 1.7.2011, בהתאם למחיר החוזי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית... ". עוד נקבע, בהקשר זה, כי לאחר שהמשיבה תגיש תחשיב מטעמה, באשר לסכום המגיע לה, והבנק יגיש תגובתו לתחשיב זה – יינתן פסק דין משלים בנוגע לסכום לו זכאית המשיבה, בשלב זה.

10.

ביום 27.10.2015, ניתן פסק דין משלים, לפיו חייב בית משפט קמא את הבנק לשלם למשיבה סכום של 1,421,947 ₪, בגין הפרשי דמי השכירות; סכום של 125,587 ₪, בגין הוצאות אגרה, ושכר השמאי; וכן סכום של 180,000 ₪, בגין הוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד (להלן: התשלום הכספי ) .

הבקשה לעיכוב ביצוע

11.

ביום 4.11.2015, הגיש

הבנק

ערעור על פסק הדין החלקי ועל פסק הדין המשלים של בית משפט קמא (להלן ביחד: פסק הדין ) לבית משפט זה, בגדרו הוגשה בקשה זו לעיכוב ביצוע מינויו של שמאי חלופי, ולעיכוב ביצוע התשלום הכספי.

12.

לטענת הבנק, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, משום שלדידו, שגה בית משפט קמא עת פירש את סעיף 7 להסכם השכירות השלישי, בניגוד ללשון הסעיף

– הנוקבת במונח " תנאי השוק ", ובניגוד לכוונת הצדדים, כפי שהשתקפה בשלוש הטיוטות שקדמו לכריתת הסכם זה. עוד נטען, כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע, כי חוות-דעתו של השמאי אינה בגדר פסק בורר; ובכך שחרג ממתחם הסבירות בפסיקת היקף ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה. בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבור המבקש שזה נוטה לטובתו, שכן ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום יתקבל הערעור – לא

ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, בשל החשש כי למשיבה לא תהיה אפשרות כלכלית להשיב את הסכומים שישולמו לה בהתאם לפסק הדין. לפיכך, התבקש בית משפט זה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא עד להכרעה בערעור.

תגובת המשיבה

13.

בפתח תגובתה, טענה המשיבה, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות " על שני ראשיה ". לשיטתה של המשיבה, מאזן הנוחות כלל אינו נוטה לטובת הבנק, שכן לא הוכח, כי מצבה הכלכלי של המשיבה לא יאפשר לה להשיב לבנק כל סכום שישולם לה על-ידו. נטען, בהקשר זה, כי לא זו בלבד שהמשיבה הינה הבעלים של המושכר, מזה עשרות שנים, אלא שבבעלותה נכסים רבים נוספים – בשווי של עשרות מיליוני שקלים – באותו

המתחם בו מצוי המושכר, אשר מושכרים למחזיקים אחרים. מעבר לכך, סבורה המשיבה, כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין, מושא ענייננו, הינו ערוך ומנומק, כדבעי, ומבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות, בהם ערכאת הערעור אינו נוטה, אלא במצבים חריגים ביותר, להתערב.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה וצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

15 .

הלכה היא, כי ככלל, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך למועד מתן פסק הדין, ואין לדרוש ממנו להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו . מקורה של הלכה זו הוא בתקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (ראו: ע"א 3140/15 ישיר אי.דיי.איי חברה לביטוח בע"מ נ' מאור משה לב ואח' ( 08/06/2015);

ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 2947/14

מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ נ' ראדי

(5.6.2014)) . בית המשפט רשאי לחרוג מהכלל האמור, ולעכב ביצועו של פסק דין, אם הוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, הוא יתקל בקושי משמעותי להשיב את המצב לקדמותו ( ע"א 3223/15 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' בועז מוספי (10.6.2015); ע"א 8786/13

ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי

(11.2.2014); ע"א 8898/13

אהרון נ' עובדיה

(20.1.2014)).

16.

התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות " – במובן זה, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014); ע"א 8450/13 שטייסל נ' הכונס הרשמ י (12.1.2014); ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי

(4.6.2013)). עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 6472/14

ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014 )).

17.

הבקשה בענייננו נוגעת, בעיקרה, לעיכוב ביצוע תשלום כספים . נקבע, בהקשר זה, כי בית משפט לא ייטה לקבל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי גרידא . ההנחה היא כי הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק הדין שניתן נגדו איננו בלתי הפיך, וכי אם יתקבל ערעורו, הוא יוכל לקבל את כספו

בחזרה ( ע"א 3062/14

חן נ' אוזן (30.7.2014); ע"א 249/14

איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני ( 9.4.2014) ). לפיכך, פסק דין, שעניינו סעד כספי, יעוכב רק במקרים חריגים, בהם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל ערעורו של המבקש (ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014); ע"א 7145/14

פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014)).

18.

ומן הכלל אל הפרט.

אפתח בנושא מאזן הנוחות במקרה דנא, ואומר, כי לא

השתכנעתי כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובת הבנק. דומה, כי זולת טענה בעלמא, הבנק לא עמד בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת, המוכיחה כי הוא לא יוכל להיפרע מהמשיבה ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תדחה, ובסופו של יום יתקבל הערעור;

או כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך, במידה שלא יעוכב ביצוע התשלום הכספי, או ביצוע מינויו של שמאי חלופי . ניתן לומר, בהקשר זה, כי העובדה שהמושכר, אשר שוויו עומד על מיליוני שקלים, הינו בבעלות המשיבה – יש בה כדי ללמד על יכולתה הכלכלית של המשיבה להשיב לבנק את התשלום הכספי בעתיד, ככל שתידרש לעשות כן. לאור האמור לעיל, אינני מוצא צורך לחוות את דעתי בנוגע לסיכויי הערעור, שהוגש על ידי הבנק לבית משפט זה.

19.

סיכומו של דבר – הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע התשלום הכספי ולעיכוב ביצוע מינוי שמאי חלופי.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה, במסגרת בקשה זו, בסכום של 1,500 ₪.