ע"א 7116/14הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ. רפי יהודה

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בתיקים המאוחדים ת"א 1733/07; ת"א 1737/07; ת"א 1741/07; ות"א 1744/07 (כב' השופטת (בדימוס) ד"ר ד' פלפל ), מיום 21.7.2014, וזאת עד להכרעה בערעור המבקשות על פסק הדין. במסגרת פסק הדין, מושא הבקשה, נפסקו לטובת המשיבים פיצויים כספיים בגין הפקעת המקרקעין שבבעלותם, הידועים כיום כמתחם " שבעת הכוכבים " בהרצליה.

הרקע להגשת הבקשה

2.

המבקשות יזמו תוכנית מתאר מקומית הר/1890 (להלן: תוכנית 1890 ), אשר פורסמה למתן תוקף ביום 28.4.1999, ובהמשך, תוכנית מתאר מקומית הר/1941 (להלן: תוכנית 1891 ), שפורסמה למתן תוקף ביום 13.2.2003 שעניינן שינוי ייעוד מקרקעין בשטח של כ-717 דונם במרכז העיר הרצליה (להלן: שטח התוכנית ), מייעוד חקלאי לשטח ציבורי פתוח וזאת לצרכי הקמת פארק עירוני. במסגרת התוכניות נקבע, כי הקרקעות המיועדות לצרכי ציבור יופקעו בשלמות על ידי המבקשת 2, וזאת מכוח הוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות ); חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה ); והחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: חוק התיקון ). התנגדויות המשיבים, שהינם חלק מבעלי המגרשים בשטח התוכנית, לאישור התוכניות, נדחו בפסק דינו של בית משפט זה (עע"מ 9316/05

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה נ' בכור (5.3.2008)).

בעלי המגרשים בשטח התוכנית, וביניהם המשיבים, הגישו למוסדות התכנון השונים תביעות לפיצויים בגין ירידת ערך בשל שינוי ייעוד המקרקעין, בעקבות תוכנית 1890, וזאת מכוח הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. תביעות נוספות מסוג זה הוגשו לאחר אישור תוכנית 1941. במסגרת ההליכים לפי סעיף 197 (להלן: ההליכים הנפרדים ) מונה שמאי מכריע שפרסם שומה מכרעת ביחס לירידת ערך המקרקעין, לפיה שווי המקרקעין (למעט חלקה 9 בגוש 6523) בייעודם החקלאי עמד על 45$ למ"ר, וכי בייעוד הציבורי, לפיו הופקעו המקרקעין, מוערך השטח הציבורי הפתוח ב-10$ למ"ר, והדרכים ב-5$ למ"ר. המבקשת 1 הגישה לוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה ערר על חוות דעתו של השמאי המכריע, בנוגע לשווי המקרקעין בייעודם החקלאי, אשר עודנו תלוי ועומד.

עוד יצויין, כי טרם התקבלה שומת השמאי המכריע בהליכים הנפרדים, ולאחר הגשת התביעות דנן, שילמה המבקשת 2 לכל המשיבים את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת על פי חישוב של 28$ למ"ר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולעמדתה, סכום זה משקף את הפיצויים המירביים שהמשיבים זכאים להם, הן מכוח הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה והן כפיצויי הפקעה.

בהמשך, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי ארבע תביעות מאוחדות לתשלום פיצוי כספי בגין הפקעת המקרקעין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

במסגרת פסק הדין, מושא הבקשה, קבע בית משפט קמא כי סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, לעניין פיצויי ההפקעה בלבד, עומד על 28$ למ"ר, וכי היה על המבקשות לשלמו למשיבים תוך 90 ימים ממועד תפיסת החזקה בשטח התוכנית. בית המשפט נתן את דעתו לעדויות שנשמעו בפניו, לחוות הדעת השמאיות השונות ולתצלומי האויר של שטח התוכנית ופסק, כי המבקשות תפסו את החזקה בשטח ביום 1.1.2001. ואולם, כך נקבע, המבקשות לא שילמו למשיבים את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת עד ליום 1.4.2001, אלא באיחור, ורק בין השנים 2012-2010.

בנוגע לשיעור פיצויי ההפקעה הכוללים המגיעים למשיבים, שיקלל בית משפט קמא שלוש חוות דעת שמאיות, אשר אמדו את שווי המקרקעין בהתאם לערכן כשטח ציבורי פתוח, וקבע כי על המבקשות לשלם לכל אחד מהמשיבים פיצוי הפקעה, בהתאם לגודל שטחו, לפי שווי של 53.8. דולר למ"ר. טענות המשיבים, כי הם זכאים אף לשיפוי בגין הוצאות נלוות, אשר יאפשר להם לרכוש נכס חלופי במקום הקרקע שהופקעה, נדחו.

לאור קביעותיו האמורות, חוייבו המבקשות לשלם לכל אחד מהמשיבים פיצויי הפקעה בהתאם לגודל שטחו, לפי שווי של 53.8 $ למ"ר " בצירוף ריבית כדין מהמועד הקובע ועד לתשלום בפועל ". בגין הפרת החובה לשלם למשיבות את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת חויבו המשיבות לשלם למשיבים ריבית כדין לפי חוק התיקון, לגבי הסכום האמור, וזאת מיום 1.4.2001 ועד למועד שסכום זה שולם לכל אחד מהם בפועל; וכן בתשלום דמי שימוש בשיעור 6% משווי הקרקע לשנה, החל מיום 1.4.2001 ועד ליום התשלום בפועל, לכל אחד מהמשיבים.

בית המשפט הדגיש בפסק דינו, כי תשלום פיצויי ההפקעה, הריבית ודמי השימוש למשיבים יהיה כפוף להתחשבנות שתערך בין הצדדים, לאחר שיוכרעו ההליכים הנוספים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. הובהר, לעניין זה, כי " מטרת פיצויי ההפקעה היא להעמיד את בעל הזכות במקרקעין באותו מצב כספי בו היה עומד אלמלא ההפקעה, וכי יש לקבוע את שווי הקרקע המופקעת על פי ייעודה בעת ההפקעה, דהיינו שטח ציבורי פתוח, שאם לא כן, תסוכל התכלית של פיצויי ההפקעה. אם קיים חשש שייקבע ששווי הקרקע לצורך פיצויי ההפקעה גבוה מהשווי שקבע שמאי מכריע לקרקע בייעודה כשטח ציבורי פתוח, אזי בסיום כל ההליכים המשפטיים, יקבלו התובעים כפל פיצוי או פיצוי שיעמיד אותם במקום טוב יותר מאשר עמדו בו ערב ההפקעה ".

במסגרת פסק הדין חוייבו המבקשות בתשלום שכר טרחת עורך דין, בגין כל אחת מהתביעות בסך 50,000 ₪ וכן בהוצאות משפט, אותן , כך נקבע, ישוּם הרשם.

תמצית הבקשה

4.

בפתח הבקשה הבהירו המבקשות, כי בקשתם מוגשת מטעמי זהירות בלבד, לנוכח חוסר הבהירות שנפל, לטענתן, בפסק הדין, אשר בעקבותיו לא ניתן לדעת אם הן מחוייבות לשלם את הפיצויים כבר בשלב זה או שמא רק לאחר הכרעה בסוגית הפיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. ככל שחובת התשלום הינה מיידית, סברו המבקשות כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין, למעט בחלקו הנוגע לתשלום שכר טרחת המשיבים והוצאות המשפט.

עיקר הבקשה נסבה על הטעויות שנפלו לדעת המבקשים בפסק דינו של בית משפט המחוזי, ושבעטיין כך הודגש, סיכויי הערעור שהגישו גבוהים מאוד. לדידן של המבקשות, טעה בית משפט קמא, בין היתר, כאשר לא דחה את התביעות בהעדר הוכחה, חרף העובדה כי שווי הפיצוי שקבע לא התבסס כלל על חוות הדעת השמאיות מטעם המשיבים; כאשר חישב את שווי הפיצוי בגין ההפקעה על בסיס ממוצע בין מספר שומות ולא הסתמך על השומה המכרעת בהליכים הנפרדים, הקובעת את שווי המקרקעין על פי ייעודם הציבורי, לאחר פרסום הודעת ההפקעה; כאשר פסק לטובת המשיבים דמי השימוש, תוך התעלמות מטענת ההתיישנות בעניין זה, ומהעובדה שמדובר בכפל פיצוי " פירותי "; ובקביעתו, כי מועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי המבקשות, היה ביום 1.1.2001. עוד סברו המבקשות, כי שווי פיצויי ההפקעה המירביים, להם זכאים המשיבים, אינו יכול לחרוג משווי המקרקעין ביעודם החקלאי, עובר ליישום התוכניות, אשר נקבע על ידי השמאי המכריע בהליכים הנוספים, ועומד על 45$ למ"ר.

המבקשות גורסות, כי משקלו של מאזן הנוחות נמוך יחסית, לנוכח סיכויי הערעור הגבוהים, ואולם אף הוא נוטה לטובת קבלת הבקשה. הן הדגישו, כי על פי שערוך מוקדם שנערך מטעמן, משמעות פסק הדין הינה תשלום כולל של כ- 39,000,000 ₪, לכ-100 תובעים רשומים, הכוללים תושבי חוץ, וביחס לחלקם- אף ליורשיהם. המבקשות הוסיפו וטענו, כי מאחר שמדובר בכ-100 תובעים, אשר כל אחד מהם זכאי לסכום פיצוי גבוה, הן יתקלו בקושי רב לגבות את הסכום בחזרה, היה וערעורן יתקבל. קושי זה מתעצם נוכח טענת המבקשות, כי חלק מהמשיבים הינם תושבי חוץ. עוד הודגש, כי מאחר שבית משפט קמא הורה על ביצוע התחשבנות בין הצדדים, על מנת להבטיח כי המשיבים לא יקבלו יותר משווי המקרקעין לפי ייעודם הקודם, מתגברת ההנחה כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין, טרם ההכרעה בערעורו. מן הפן האחר, הודגש כי למבקשות לא יהיה קושי לשלם למשיבים את הסכום שייפסק לטובתם, ככל שערעורן יידחה. עוד ציינו המבקשות, כי המשיבים כבר קיבלו לרשותם, סכום פיצוי שאינו שנוי במחלוקת העומד על 28$ למ"ר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולכן לא ייגרם להם נזק של ממש אם יעוכב ביצוע פסק הדין.

לנוכח האמור, התבקש בית משפט זה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא; לחילופין, וככל שיוחלט לדחות את הבקשה, ביקשו המבקשות להורות על ביצוע פסק הדין בתנאים מסויימים, לרבות הפקדת ערובה על ידי המשיבים להבטחת השבת נזקיהן; לחילופי חילופין, הצהירו המבקשות כי הן נכונות לשלם פיצוי חלקי למשיבים אשר יחושב לפי 17$ למ"ר - הוא ההפרש בין הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לפי 28$ למ"ר שכבר הועבר למשיבים לבין פיצוי לפי 45$ למ"ר, שהוא הסכום המירבי, אשר לדעת המבקשות, יכול להפסק לטובת המשיבים. סכום זה, כך הוצע, יופקד בקופת בית המשפט או בנאמנות אצל באי כוח הצדדים, כאשר יתרת סכום הפיצוי, שנפסק על ידי בית משפט המחוזי, תעוכב עד להכרעה בערעור המבקשות.

תגובת המשיבים ותשובת המבקשות

5.

בפתח תגובת המשיבים, נטען, כי בקשת המשיבות לעיכוב ביצוע, כמו גם טענתן בדבר חוסר הבהירות בפסק הדין, הינה נסיון נוסף לדחות את תשלום פיצויי ההפקעה למשיבים, לאחר שהן הלינו את תשלום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת במשך למעלה מעשור. לעניין זה צויין, כי האיחור הרב בתשלום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת מֵעַקר את מטרת פיצויי ההפקעה, שכן בתקופה שחלפה האמירו מחירי המקרקעין, וכך עולה כי הפיצוי שקיבלו כבר המשיבים אינו מאפשר להם לרכוש קרקע שוות ערך לזו שהופקעה.

בהמשך, ביקשו המשיבים לדחות את הבקשה על יסוד שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור. לעניין מאזן הנוחות, הובהר, כי המבקשות לא הציגו כל תשתית עובדתית מבוססת וספציפית, לפיה יתקשה מי מהמשיבים להשיב להן את הסכום שנפסק לטובתו, היה וערעור המבקשות יתקבל. המשיבים הוסיפו וציינו, כי ככלל, אין מעכבים ביצועו של פסק דין כספי, וכי בניגוד לעולה מהבקשה, סכום הפיצוי שיקבל כל תובע אינו חריג בגובהו. לאחר ניכוי סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, עומד סכום הפיצוי, כולל דמי השימוש ובהתאם לתחשיב המבקשות עצמן, על סך של 385,000 ₪ בממוצע לרוב המשיבים, המחזיקים בשטח של כחצי דונם. עוד הודגש, כי בניגוד לעולה מהבקשה, רק 5 מתוך כ-100 המשיבים הינם תושבי חוץ וממילא, אין בכך כדי להעיד על חוסר יכולתם להשיב את הכספים, במידה שהמבקשות יזכו בערעורן.

באשר לסיכויי הערעור, נטען כי הערעור מתייחס לממצאים עובדתיים מבוססים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. לפיכך, טענו המשיבים, כי גם סיכויי הערעור אינם מורים על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6.

במסגרת תשובת המבקשות לתגובת המשיבים, הובהר כי חלק מהערעור על פסק דינו של בית משפט קמא נוגע למסקנות המשפטיות המוטעות, לדעת המבקשות, אליהן הגיע בית המשפט, על סמך הממצאים העובדתיים שהיו בפניו, ותוך שהתעלם מממצאים רלוונטיים אחרים. על כן, אין מניעה שערכאת הערעור תתערב בפסק הדין, ותקבע כי תפיסת החזקה בשטח התוכנית נעשתה רק בשנת 2006. בנוגע למאזן הנוחות, חזרו והדגישו המבקשות, כי מאחר שבענייננו מדובר על כ-100 משיבים, הן יתקשו להשיב לקופתן את הסכומים שיועברו לרשותם, אם תדחה הבקשה דנן, וערעורן יתקבל. עוד צויין, כי לאור מספרם הרב של המשיבים " אין אפשרות ריאלית להתייחס לכל אחד מהתובעים בנפרד, כאשר למבקשות אין ידיעות קונקרטיות לגבי כל אחד ואחד מהתובעים (בדומה להליך תביעה ייצוגית) ". המשיבות סברו בנוסף, כי יש להקיש לענייננו מפסיקת בית משפט זה ברע"א 8078/00 חיט נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא (25.2.2001) (להלן: עניין חיט ), אשר אישר את החלטת בית המשפט המחוזי לעכב ביצועו של פסק דין כספי, אלא אם ימציאו המשיבים שם בטוחות מתאימות, להבטחת נזקי המבקשים, היה וערעורם יתקבל.

דיון והכרעה

7.

הלכה מושרשת היא כי צד הזוכה במשפטו זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו, בסמוך למועד בו הוא ניתן, והגשת ערעור עליו אינה מהווה טעם ראוי לעיכוב ביצועו ( תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל

(17.12.2014); ע"א 6359/14 קרויס נ' פרידמן (16.11.2014); ע"א 5971/14 קציר נ' דוידסקו (4.11.2014)). על המבקש מבית המשפט לחרוג מן הכלל, ולהורות על עיכוב ביצועו של פסק דין, עד להכרעה בערעורו, להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו מבטיחים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם בקשתו תדחה, ובסופו של ההליך המשפטי ערעורו יתקבל, לא יעלה בידו של המבקש להשיב את המצב לקדמותו ( ע"א 7426/14 פלונית נ' פלוני

(5.1.2015); ע"א 5333/14 נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב (13.10.2014)). יחסי הגומלין בין שני התנאים המצטברים הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות " היינו, ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל

(18.2.2014); ע"א 8450/13 שטייסל נ' הכונס הרשמ י (12.1.2014); ע"א 6616/13

נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (17.10.2013)).

בית משפט זה קבע, לא אחת, כי מאזן הנוחות, הינו, על דרך הכלל, אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורלה של בקשת עיכוב הביצוע (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי (13.4.2014)). כאשר עסקינן בבקשה לעכב ביצועו של פסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי גרידא, הנטייה היא לדחות את הבקשה, וזאת משום ההנחה שאין בדחייתה משום גרימת נזק בלתי הפיך למבקש. על מי שמבקש לשכנע את בית המשפט אחרת, מוטל נטל מוגבר להוכיח כי לא יוכל להפרע מן המשיב בגין נזקיו, היה וערעורו יתקבל (ע"א 6887/14 רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין (30.11.2014); (ע"א 7134/13 עיריית סחנין נ' בני עאדל ג'באלי בע"מ (18.11.2014)) .

בנסיבות מסויימות, שיעורו של החיוב הכספי שהוטל על המבקש במסגרת פסק הדין, מושא הבקשה, עשוי להוות, כשלעצמו, ראיה לכך שייגרם לו נזק בלתי הפיך, אם משום האפשרות שיוביל להתמוטטות כלכלית של המבקש עצמו (ע"א 5901/14 סולימאן נ' פקיד שומה חדרה (24.10.2014);

ע"א 1549/13 עמדי נ' מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים

(5.10.2014)), או משום החשש כי המשיב לא יוכל להחזיר למבקש את סכום הכסף, היה וערעור המבקש יתקבל ( ע"א 5365/14 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' רמי מור (24.10.2014);

ע"א 2491/14 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן (14.5.2014)). ואולם, שיעורו של החיוב הכספי אינו מכריע את גורל הבקשה (ע"א 2577/11 גואל אברהמי נ' קנדאל פיתוח בע"מ (9.6.2011)), ובכל מקרה, טענות בדבר מצבו הכלכלי הרעוע של מי מהצדדים, כטעם להטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, חייבות להתמך בתשתית ראייתית מוצקה, ואין די, לעניין זה, בטענות בעלמא (ע"א 5365/14 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' מור (24.10.2014); ע"א 5120/14 פלוני נ' פלוני (20.8.2014)).

מן הכלל אל הפרט

8.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להענות לבקשה.

בראש ובראשונה, לא השתכנעתי, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות. אכן, על המבקשות, ובהתאם לתחשיביהן, הוטל לשלם פיצויים בסכום לא מבוטל של כ-39 מליון ₪. וזאת, לאחר ניכוי סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, אשר כבר הועבר לרשות המשיבים. יחד עם זאת, המשיבים טענו, והדבר לא הוכחש בתשובת המבקשות, כי סכום הפיצוי שיועבר למרביתם עומד על מאות אלפי שקלים בודדים. אינני סבור כי יש בסכומים אלו כדי להעיד, מניה וביה, על העדר יכולת ההחזר של מי מהמשיבים. גם אם ניתן היה לסבור אחרת, אין כל מחלוקת, כי המבקשות לא הציגו תשתית ראייתית כלשהי המעידה כי מי מהמשיבים לא יוכל להשיב את הסכום הכספי שיקבל מהן, במידה שבית משפט זה יקבל את ערעורן. אכן, נתונים בדבר היקף החיוב הכספי או מספר המשיבים, כלשעצמם, עשויים להשפיע על נטיית מאזן הנוחות, ואולם אין די בהם כדי להורות על קבלת הבקשה בנסיבות שלפניי, שעה שזו לא נתמכת בכל תשתית עובדתית בדבר מצבם הכלכלי המשיבים, ולו של חלקם. לעניין זה יצויין, כי דווקא המשיבים צירפו לתגובתם מספר תצהירים, בהם טוענים המצהירים כי הם בעלי נכסים, וכי הם מסוגלים, מבחינה כלכלית, להשיב את סכום הפיצוי שיקבלו על פי פסק הדין, אם יתבקשו לכך, בהמשך.

אף טענת המבקשות בדבר היותם של חלק מהמשיבים תושבי חוץ, אינה משנה ממסקנתי, לפיה מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתן. המשיבים הבהירו בתגובתם, כי רק 5 מתוך כ-100 המשיבים הינם תושבי חוץ, טענה שלא הוכחשה בתשובת המבקשות, והמשיבים אף צירפו תצהיר של אחד מתושבי החוץ, המוזכר גם על ידי המבקשות, ולפיו יש לו נכסים בישראל, והוא לא יתקשה בהשבת סכום הפיצוי, אם יתבקש לכך.

עוד אוסיף, כי גם טענת המבקשות, לפיה לא ייגרם למשיבים נזק של ממש מעיכוב ביצוע פסק הדין, אינה מדוייקת. על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, המבקשות תפסו את החזקה בשטח התוכנית ביום 1.1.2001, ונכון לשלב זה קיבלו המשיבים לידם רק את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, אשר מהווה מעט יותר ממחצית סכום הפיצוי לו זכאים המשיבים, לפי קביעת בית משפט קמא (המחושב לפי 53.8 $ למ"ר). בנסיבות אלו לא ניתן לאיין את נזקם של המשיבים, ובכל אופן, לנוכח המפורט לעיל, לא השתכנעתי כי נזקי המבקשות, אם תדחה בקשתן, עולה על הנזק שייגרם למשיבים, אם הבקשה תתקבל.

9.

יצויין, כי האמור בפסק הדין בעניין חיט אינו משנה ממסקנתי. בעניין חיט נדרשו המשיבים לשלם סכום של כ-9 מליון ₪ ל- 15 משיבים, כך שהסכום לו היה זכאי כל אחד מהמשיבים עולה בהרבה על זה הנדון בענייננו, באופן העשוי להשליך על הטיית מאזן הנוחות. עוד יצויין, כי המבקשות לא צירפו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואולם מפסק דינו של בית משפט זה, אנו למדים, כי חלק מהמשיבים בעניין חיט הינם יורשים, חלקם פנסיונרים " ויש ביניהם קשיי יום ". גם לאור נתונים אלו סבר בית משפט קמא כי יש להענות לבקשת עיכוב הביצוע, אלא אם ימציאו המשיבים בטוחות מתאימות. לא ניתן לדעת מהי התשתית הראייתית שהוצגה בפני הערכאה הדיונית בעניין חיט , אשר הובילה אותו לקביעות האמורות, אשר אושרו בבית משפט זה, ואולם תשתית מסוג זה, הנדרשת לתמיכה בטענות המבקשת דכאן, לא הוצגה במסגרת בקשה זו.

לפיכך, מסקנתי היא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבות.

10.

בניגוד לעמדת המבקשות, הנני סבור, כי משקלו של התנאי בדבר מאזן הנוחות בענייננו הינו רב ביותר, ובעקבותיו יש לדחות את הבקשה שלפניי. יחד עם זאת, מסקנתי בדבר דחיית הבקשה אינה משתנה גם בשים לב לסיכויי הערעור, בהם תולות המבקשות את עיקר בקשתן. מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויים אלה, אדגיש, כי ניכר שמרביתו של הערעור נוגע לממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא – כך, לעניין מועד תפיסת החזקה בשטח התוכנית על ידי המבקשות; באשר להפרת חובת תשלום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת במועד; ובנוגע לאופן חישוב הפיצוי לו זכאים המשיבים. ממצאים אלו נקבעו על יסוד עדויות, חוות דעת שמאיות (בעיקר אלו שהוגשו דווקא על ידי המבקשות, אם בפני בית משפט קמא ואם בהליכים הנפרדים), ותצלומי אויר של שטח התוכנית במועדים הרלוונטיים, אשר נבחנו בקפידה על ידי בית משפט קמא. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים מסוג זה (ע"א 5212/14 אבו ג'אנם נ' אבו גנאם (25.11.2014);ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (19.2.2014)). לפיכך, גם בהיבט של סיכויי הערעור אינני סבור כי יש לחרוג מן הכלל, לפיו אין מעכבים ביצועו של פסק דין כספי.

11.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית בזאת.

המבקשות יישאו בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪.