ע"א 2704/15 נהריה על הים 2004 בע"מ נ. אבנר חדד

1.

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 50774-02-11 ו-ת"א 15213-07-12, שהדיון בהם אוחד; כבוד השופט י' כהן ) מיום 22.2.2015 (להלן: הבקשה ו- פסק הדין , בהתאמה). במסגרת פסק הדין נקבע כי המבקשת, נהריה על הים 2004 בע"מ (להלן: החברה או המבקשת ), תשלם למשיב סך של 6,000,000 ש"ח, בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 2.5% שתחושב החל מיום הגשת תביעת המשיב – 7.11.2011. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ומבקשת לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור.

הצדדים והרקע למחלוקת

2.

המבקשת היא חברה רשומה, שבבעלותה זכויות במקרקעין מסוימים בנהריה (להלן: המקרקעין ). הבעלים בחברה הם שלושה: חברת גליל מעיליא השקעות בע"מ בהנהלת מר עיד נסראת (להלן: נסראת ), המחזיקה ב-40% מהון המניות; ומר מירבי יעקובי (להלן: יעקובי ) ומר נתן פיקהולץ (להלן: פיקהולץ ), המחזיקים ב-30% מהמניות כל אחד. על פי טענות הצדדים כפי שפורטו בפסק הדין, ביום 29.3.2005 ביקשו הבעלים בחברה מאת המשיב, שלטענתם עוסק במתן הלוואות ב"שוק האפור", הלוואה בסך 500,000 דולר ארה"ב – לפירעון עד לסוף שנת 2005 בצירוף ריבית, שהצדדים חלוקים על שיעורה (להלן: ההלוואה ). להבטחת פירעון ההלוואה נרשמה ביום 31.3.2005 הערת אזהרה על זכויותיה של החברה במקרקעין לטובת המשיב (להלן: הערת האזהרה ).

ההלוואה לא נפרעה במועדה, וכתוצאה מסכסוך בין בעלי המניות סוכם שכל אחד מהם יפרע חלק יחסי בהלוואה, בהתאם לחלקו בבעלות בחברה. במועדים שונים בין מרץ 2007 לפברואר 2008 שילם נסראת סכומים שהצטברו לסך של 300,000 דולר. בהמשך, ביום 19.1.2010 נפגשו שלושת הבעלים בחברה עם המשיב וביקשו לסלק את יתרת החוב. בין הצדדים נקשר הסכם נוסף, שבמסגרתו הסכים המשיב לשחרר את המקרקעין (קרי: למחוק את הערת האזהרה) תמורת סך של 1,200,000 דולר, במידה שישולמו עד ליום 28.2.2010. עוד נקבע בהסכם מיום 19.1.2010 כי בסכום זה ישאו הבעלים בחברה באופן הבא: 600,000 דולר ישולמו על ידי יעקובי, 400,000 דולר על ידי פיקהולץ ו-200,000 דולר על ידי נסראת. אלא שיתרת החוב לא שולמה עד למועד האמור, וכעבור כשנה נוספת הגיש המשיב את תביעתו נגד החברה – אותה העמיד, לטענתו משיקולי אגרה, על סך 6,000,000 ש"ח; כך, אף שלדבריו יתרת החוב גבוהה בהרבה מסכום התביעה. עוד עתר המשיב לכך שסכום התביעה יישא ריבית חודשית בשיעור של 2.5% ומע"מ, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כשנה וחצי לאחר הגשת תביעת המשיב, הגישה החברה תביעה מצידה, למתן סעד הצהרתי שלפיו ההסכמים שבינה לבין המשיב בטלים. עוד ביקשה החברה כי יינתן צו הצהרתי שלפיו היא פרעה למשיב את מלוא ההלוואה שקיבלה ממנו, וכי יש למחוק את הערת האזהרה. הצדדים היו חלוקים ביניהם, בין השאר, בשאלת סכום ההלוואה שניתנה; תנאיה, לרבות שיעור הריבית שסוכם; האם נפרעה ההלוואה ומהם הסכומים ששולמו למשיב; כמו גם על תוקפה של הערת האזהרה, שכן לטענת החברה זו נרשמה על סמך מסמך שחתימתה על גביו זויפה. הדיון בשתי התביעות אוחד, וביום 22.2.2015 ניתן פסק הדין.

פסק הדין מושא הערעור

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי הסכום שניתן כהלוואה מאת המשיב למבקשת עמד על כ-320,000 דולר. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט בעיקר על עדותו של נסראת והתרשמותו החיובית ממנה, תוך שנתן דעתו גם לאי בהירות הסכם ההלוואה וכן לעדותו של פיקהולץ, שממנה התרשם בית המשפט לשלילה. עוד קבע בית המשפט כי הריבית החודשית שהוסכמה בין הצדדים היא 2.5% עד לסוף שנת 2005, ודחה את טענת המשיב כי יש לחשב ריבית זו במצטבר וכן את טענתו כי ריבית הפיגורים נקבעה בשיעור של 5% לחודש.

בית המשפט דחה את טענות החברה שלפיהן פרעה את חובה, וקבע כי כל ששולם למשיב הם אותם 300,000 הדולרים ששילם נסראת. על פי חישוביו של בית המשפט נקבע כי במועד חתימת ההסכם השני, ביום 19.1.2010, עמד חובה של החברה למשיב על סכום של כ-2,677,000 דולר. עוד קבע בית המשפט כי רישום הערת האזהרה נעשה על ידי מי שהורשה לחתום בשמה של החברה, וזאת גם אם לא ניתן כיום לנקוב בוודאות בזהותו של מי שחתם על המסמכים.

מכאן הערעור והבקשה שלפניי.

דיון והכרעה

4.

כידוע, המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין נדרש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו. כאשר מתבקש עיכובו של חיוב כספי, נדרש המבקש להוכיח כי במידה שהערעור יתקבל לאחר שפסק הדין כבר בוצע קיים חשש ממשי שלא יצליח לגבות בחזרה את כספו מהמשיב, או שביצועו המיידי של פסק הדין עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך. ההתייחסות בפסיקה ליחסי הגומלין שבין השיקולים האמורים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – היא כאל "כלים שלובים" או "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, כך ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור. כמו כן, על דרך הכלל, מאזן הנוחות נחשב לשיקול המכריע מבין השניים לעניין עיכוב הביצוע (ראו, למשל, ע"א 7116/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' יהודה , בפסקה 7 (19.1.2015), והאסמכתאות הרבות שם).

בענייננו, נראה שאין להמעיט בסיכויי הערעור, וזאת בין השאר בהתחשב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ותוצאות חישוביו, שלפיהן צמחה ההלוואה בתוך כחמש שנים מקרן של 320,000 דולר (בשנת 2005) ליתרת חוב בסך 2,677,000 דולר (בשנת 2010); וזאת לאחר סילוק 300,000 דולר. בית המשפט המחוזי העיר בעניין זה כי "מן הסתם נראה הדבר, שעסקינן בהלוואה, שלעולם לא ניתן לפרוע אותה, והיא רק צומחת וצומחת". לדברי בית המשפט סכום החוב במועד מתן פסק הדין עומד על "סכום גבוה בהרבה" מ-2,677,000 דולר ו"עולה עשרות מונים על סכום התביעה אותה העמיד חדד על סך 6,000,000 ₪". תוצאה זו מדברת בעד עצמה.

במצב דברים זה ולנוכח הסכומים שבהם מדובר, דומני כי גם מאזן הנוחות עומד לצד המבקשת. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב סכום כספי ניכר, הנושא ריבית משמעותית גם היום, שאף היא "רק צומחת וצומחת". בהערכת הנזק שייגרם למבקשת בגין ביצוע פסק הדין טרם שיוכרע הערעור, כמו גם בהערכת יכולתו של המשיב להחזיר את הסכום במידה שהערעור יתקבל, יש לדברים אלה משקל בלתי מבוטל (השוו ע"א 2491/14 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן , בפסקה 4 (14.5.2014)).

5.

סיכומו של דבר, דין הבקשה להתקבל. פסק הדין יעוכב אפוא, וזאת עד למתן הכרעה בערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות .