ע"א 1334/16 הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. ש.ש. אשקלון יזמות ו

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר ), בת.א. 35947-06-12, מיום 31.12.2015, עד להכרעה בערעור, אותו הגישה המבקשת על פסק הדין.

Law

רקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: המבקשת ) הינה אגודה שיתופית בעלת זכויות חכירה בקרקעות בשטח כולל של כ-818 דונם. ש.ש. אשקלון יזמות ופיתוח בע"מ (להלן: המשיבה

1 ) הינה חברה פרטית אשר הוקמה על-ידי המשיבים 2 ו-3.

3.ביום 5.5.2009, נחתם הסכם מכר בין המבקשת לבין המשיבה 1 (להלן: הסכם המכר ), לפיו המבקשת מכרה למשיבה 1 את זכויותיה במקרקעין, המצויים בקרבת העיר אשקלון, והידועים כגוש 1196, חלק מחלקות 81,82 ו-89, בשטח של כ-24 דונם (להלן: המקרקעין ), וזאת בתמורה לסכום של 1,920,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: עסקת המכר ).

4.אין חולק, כי המשיבה 1 רכשה את המקרקעין מן המבקשת לשם תכלית עסקית, לצורך הקמת תחנת דלק עליהם.

5.במעמד חתימת הסכם המכר, שילמה המשיבה 1 למבקשת תשלום ראשון בגין עסקת המכר בסך של 650,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובהמשך, העבירה המשיבה 1 למבקשת תשלום נוסף בסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ. אשר ליתרת התמורה, נקבע בהסכם המכר, כי זו תשולם על-ידי המשיבה 1 לאחר שתתקבל הסכמתה של רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ) להעברת זכויות החכירה על-שמה של המשיבה 1.

6.על-פי סעיף 5 להסכם המכר, הותנתה עסקת המכר בקבלת הסכמה מטעם רמ"י להעברת זכויות החכירה במקרקעין מהמבקשת למשיבה 1. מאחר שהסכם החכירה המקורי בין המבקשת לבין רמ"י פקע כחמש שנים טרם שנחתם הסכם המכר – ביום 5.8.2009, נחתם הסכם חכירה חדש בין המבקשת לבין רמ"י.

7.בשנת 1974, שונה ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד תעשייתי, ורמ"י ויתרה, בדרך של ויתור בהתנהגות, על זכותה להשבת המקרקעין.

8.הסכם החכירה החדש לא התייחס לשינוי הייעוד של המקרקעין, והגדיר את ייעודם של המקרקעין כחקלאי, כפי שהיה במועד בו נכרת הסכם החכירה המקורי. יתרה מכך, סעיף 30 להסכם החכירה החדש כלל תניית וויתור, לפיה המבקשת ויתרה על הזכויות הנובעות משינוי הייעוד של המקרקעין, תוך שהיא מקנה לרמ"י את זכות הנטילה בחזרה של המקרקעין עקב שינוי ייעודם, חרף אי מימושה זכות זו שנים רבות (להלן: תניית הוויתור ).

9.בחודש יוני 2012, הגישה המשיבה 1 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה לביטול הסכם המכר, ולהשבת הכספים אשר שולמו על-ידה בגין עסקת המכר, וזאת בטענה כי המבקשת הפרה את הסכם המכר, בין היתר, בכך שנמנעה מלשתף את המשיבה 1 במשא ומתן עם רמ"י בנוגע לתנאיו של הסכם החכירה החדש; כאשר לא דרשה מרמ"י לבטא, במסגרת הסכם החכירה החדש, את שינוי ייעודם של המקרקעין מחקלאי לתעשייתי; ובהוספת תניית הויתור להסכם החכירה החדש. המבקשת הגישה, מצדה, תביעה שכנגד לאכיפת הסכם המכר.

10.ביום 31.12.2015, ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי. במסגרת פסק הדין, נדרש בית משפט קמא לשאלה, האם המבקשת הפרה את הסכם המכר. בית משפט קמא בחן את מכלול הנתונים אשר הובאו בפניו, וקבע כי:

"המוכרת – בהדירה את הקונה מהמו"מ עם רמ"י אודות הסדרת הזכויות שנמכרו לקונה, ובהסתירה מן הקונה את תוצאותיו – מימשה את זכותה החוזית לפעול לחידוש חוזה החכירה מול רמ"י שלא בתום לב [חוק החוזים הכללי, סעיף 39]; ואף הפרה חובת-אמון שהייתה לה כלפי הקונה בנסיבות העניין...

חוזה החכירה החדש כרסם בפוטנציאל העסקי של הממכר על-ידי כך שהותיר על כנה את ההגדרה החקלאית של המקרקעין חרף שינוי הייעוד; אשרר את זכות הנטילה בחזרה חרף חלוף הזמן באי-מימושה; והוסיף תניית וויתור כללית על זכויות היפותטיות שהיוו חלק מן התוחלת שביסוד העסקה, אשר לא נכללה בחוזה החכירה המקורי...".

לפיכך, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי " המוכרת

הפרה את חובתה לנהוג, במו"מ עם רמ"י, בתום לב כלפי הקונה, ואף הפרה את חובתה למסור לקונה את הממכר כמצבו עובר לכריתת החוזה ".

בהתייחס לשאלה, האם הפרת הסכם המכר על-ידי המבקשת מזכה את המשיבה 1 בתרופת הביטול, קבע בית משפט קמא, כי יש לראות בהפרת הסכם המכר על-ידי המבקשת משום " הפרה יסודית " של ההסכם " המצדיקה שימוש בתרופת הביטול ".

לנוכח האמור, קיבל בית משפט קמא את תביעתה של המשיבה 1 לביטול הסכם המכר, והורה למבקשת להשיב למשיבה 1, עד ליום 31.1.2016, את הכספים ששולמו על-ידה בהתאם להסכם המכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (להלן: הכספים ).

הבקשה לעיכוב ביצוע

11.ביום 17.2.2016, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה, בגדרו, הוגשה הבקשה המונחת לפניי, לעיכוב השבת הכספים מהמבקשת לידיה של המשיבה 1. לחילופין, נתבקש בית משפט זה לקבל את הצעתה של המבקשת, לפיה היא תמסור לרמ"י הוראות בלתי חוזרות לתשלום הכספים ישירות למשיבה 1, על דרך של קיזוז מתוך כספי הפיצוי שהמבקשת צפויה לקבל מרמ"י " בתוך כחודשיים-שלושה ", בגין השבת חלק מהמקרקעין המוחכרים על-ידה.

12.לטענת המבקשת, מאזן הנוחות נוטה, באופן מובהק, לטובתה, שכן ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום יתקבל הערעור – לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. נטען, לעניין זה, כי המשיבה 1, אשר הוקמה לצורך ביצוע רכישת המקרקעין בלבד, הינה נטולת כל נכסים ו/או מקורות כספיים נזילים ו/או או פעילות היוצרת הכנסות, ומשכך קיים חשש כבד כי היא לא תוכל לגבות מן המשיבה 1 את כספיה בחזרה. במילים אחרות, סבורה המבקשת, כי ביצועו המידי של פסק הדין עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך. אשר לסיכויי הערעור, הדגישה המבקשת, כי מאחר ש" עיקרו של פסק הדין הוא מסקנות משפטיות...בשונה מהכרעות עובדתיות או התרשמות מעדויות עדים " – הרי שסיכויי הערעור טובים. מעבר לכך, נטען, כי בית משפט קמא שגה, בין היתר, בכך שלא העניק לעקרון המנחה בדיני חוזים, לפיו " חוזים יש לקיים ", את משקלו הראוי; וכאשר ביטל את עסקת המכר, ללא כל הצדקה אמיתית.

תגובת המשיבה 1

13.בפתח תגובתה, ביקשה המשיבה 1מבית משפט זה להורות למבקשת להפקיד את הכספים בקופת בית המשפט. המשיבה 1 טענה, כי הפקדת הכספים בקופת בית המשפט " מסלקת את חששותיה של המבקשת " לכך ש היא לא תוכל לגבות מן המשיבה 1 את הכספים בחזרה, במידה ש הבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום יתקבל הערעור . כמו כן, בניגוד לעמדת המבקשת, סבורה המשיבה 1, כי הסיכויים שערעורה של המבקשת יתקבל על-ידי בית משפט זה קלושים ביותר, שכן פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס, בעיקר, על קביעות עובדתיות, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. המשיבה 1 הוסיפה וטענה, כי אין כל בסיס ראייתי להצעתה החלופית של המבקשת, כי היא תחתום על הוראות בלתי חוזרות לרמ"י, להעביר את הכספים ישירות למשיבה 1.

דיון והכרעה

14.לאחר בחינת הבקשה, התגובה וצרופותיהן, באתי לכדי מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

15 . הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), הינו כי " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים " ( ( ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 2752/14 גיא נ' עו"ד איתי פריימן, הנאמן לנכסי המבקש (18.8.2014) ; ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק)

(17.10.2013)). עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל.

16.על המבקש לעכב ביצועו של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ( ע"א 8394/14 המנהל המיוחד עו"ד גיא וייס נ' לורנס דינר

ׁ(25.2.2015ׂ);

ע"א 7426/14 פלונית נ' פלוני

(5.1.2015); ע"א 7145/14 משה פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014)ׂ).

17.שני התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות ". במילים אחרות, ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל

(18.2.2014); ע"א 8450/13 שטייסל נ' הכונס הרשמ י (12.1.2014); ע"א 2727/13

מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי

(4.6.2013)). עוד יובהר, כי מאזן הנוחות, הינו, על דרך הכלל, אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורלה של הבקשה לעיכוב הביצוע (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ

(13.1.2015); ע"א 6472/14 ביבאר נ' ביסאן (25.12.2014); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי (13.4.2014)).

18.בכל הנוגע לעיכוב תשלום כספי, השתרשה במקומותינו ההלכה, לפיה אין מעכבים, ככלל, ביצועו של פסק דין, המשית על המבקש חיוב כספי בלבד. ההנחה היא כי הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק הדין שניתן נגדו איננו בלתי הפיך, וכי אם יתקבל ערעורו, הוא יוכל לקבל את כספו בחזרה ( ע"א 3062/14

חן נ' אוזן (30.7.2014 ); ע"א 249/14

איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני ( 9.4.2014) ). לנוכח האמור, פסק דין שעניינו סעד כספי, יעוכב רק במקרים חריגים, בהם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי לא יוכל להיפרע מן המשיב, היה וערעורו יתקבל ( ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014); ע"א 7145/14 פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014)).

19.יש לציין, כי האפשרות שייגרם למבקש הסעד נזק בלתי הפיך, כתוצאה מדחיית בקשתו, נבחנת גם לאור שיעורו של החיוב שהוטל עליו במסגרת פסק הדין, מושא בקשתו ( ע"א 7091/14

שירותי בריאות "כללית" נ' פלונית

(10.12.2014);

ע"א 2491/14

שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן (14.5.2014)).

20.ומן הכלל אל הפרט. ראשית, אתייחס למאזן הנוחות במקרה דנא. בהינתן האסמכתאות אשר צורפו על-ידי המבקשת לבקשה לעיכוב ביצוע; ושיעור הסכום שעיכובו מבוקש (970,000 ₪) – עולה חשש מסויים באשר ליכולתה של המשיבה 1 להשיב את הכספים בעתיד, ככל שיתקבל ערעורה של המבקשת. משכך, ניתן לומר כי עלה בידי המבקשת להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

21.מנגד, ומבלי לקבוע מסמרות, דומני כי סיכויי הערעור אינם מבטיחים במיוחד, שכן ערעור ה של המבקש ת מופנה בחלק ו כנגד ממצאי עובדה שקבע בית משפט קמא. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ( ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדד ואח'

(9.10.2012) ; ע"א 6887/14 רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין (30.11.2014);

ע"א 8691/13 לאה ברגר נ' נחום יניב (19.1.2014)).

22.לפיכך, באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, ולהיענות להסדר החלופי המוצע על ידי המשיבה 1, היינו, להורות על עיכוב ביצוע מוגבל, באופן שהכספים שנפסקו לטובת המשיבה 1, יופקדו בקופת בית משפט זה, וזאת עד להכרעה בערעור.

23.סיכומו של דבר – הבקשה מתקבלת באופן חלקי. המבקשת תפקיד בקופת בית המשפט, בתוך שלושים ימים, את הכספים ששולמו לה על-ידי המשיבה 1 בהתאם להסכם המכר, עד להכרעה בערעור.

צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 17.2.2016, מבוטל בזאת .

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.