ע"א 3140/15 ישיר אי.דיי.איי חברה לביטוח בע"מ נ. מאור משה לב

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה

(כב' השופטת ב' בר-זיו ), בת"א 4848-09-12, מיום 22.3.2015, עד להכרעה בערעור, אשר הגישו המבקשות על פסק דין זה.

Law

data - דטהחוק

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

ביום 22.7.2009, נפגע המשיב 1, יליד 1983, בתאונת דרכים, עת נהג באופנוע מסוג זונגשיין, מ.ר. 95-556-61, השייך למשיב 2 (להלן: האופנוע ) . תאונת הדרכים התרחשה כאשר רכב פרטי מסוג יונדאי, מ.ר. 60-850-56 (להלן: הרכב ) , בו נהגה המבקשת 2, התנגש באופנוע וגרם לו להתהפך (להלן: התאונה ) .

3.

המבקשת 1 ביטחה את הרכב בביטוח חובה. ביטוח החובה של האופנוע היה על-שמו של המשיב 2, ולנהיגתו של המשיב 1 לא היה כיסוי ביטוחי.

4.

ביום 26.3.2012, הורשעה המבקשת 2 בבית המשפט לתעבורה בחיפה, בגרימת התאונה ברשלנות.

5.

בחודש ספטמבר 2012, הגיש המשיב 1 תובענה לבית המשפט המחוזי חיפה, נגד המבקשות 1 ו-2, במסגרתה עתר לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו עקב התאונה (להלן: התביעה ) . בהמשך, תוקן כתב התביעה, והמשיבים 2 ו-3 צורפו כנתבעים נוספים.

6.

בפסק הדין, מושא הבקשה שלפניי, נדרש בית משפט קמא לשלוש שאלות עובדתיות, בקשר לחבות: האם למשיב 1 היה רישיון נהיגה תקף ביום התאונה;

האם נהיגתו של המשיב 1 היתה בהרשאתו של המשיב 2; והאם המשיב 1 ידע, כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו באופנוע.

תחילה, בחן בית משפט קמא את הראיות הנוגעות לתוקף רישיון הנהיגה של המשיב 1, וקבע כי לתובע היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה.

לאחר

מכן, התייחס בית המשפט לעדויותיהם של המשיבים 1 ו-2, בקובעו, כי:

"45. בענייננו, אין מחלוקת כי הן התובע והן נאור טענו כי התובע לא קיבל היתר לנהוג על האופנוע וגרסתם לא נסתרה. ככל שב"כ הנתבעים טוען כי יש לבחון גרסתם בזהירות, בהיותם 'בעלי דין', הרי שגם 'בזמן אמת' טענו טענה דומה, ומשכך, וחרף התמיהות שהעלה ב"כ הנתבעים – לא הוכח כי הנהיגה היתה 'בהיתר', אפילו לא מכללא.

...

48.מכל האמור, אני קובעת כי הוכח כי לא ניתנה לתובע רשות לנהוג על האופנוע."

בהמשך, ובבחינת למעלה מן הצורך, המשיך בית משפט קמא ובחן את השאלה בדבר הידיעה על קיומו של ביטוח חובה. צויין, לעניין זה, כי: " התובע הניח מהכרותו את נאור כי לקטנוע היה ביטוח חובה ובפועל כלל לא ידע את המצב לאשורו ". בשל כך, נקבע, כי דין התביעה נגד המשיבים 2 ו-3 להידחות.

אשר לשאלת החבות, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי התאונה ארעה באשמתה הבלעדית של המבקשת 2; וכי על המבקשות

לפצות את המשיב 1 בגין מלוא הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה.

בכל הנוגע להיקף הנזק – ובהתבסס על שיעור הנכות הרפואית והתפקודית, אשר הוסכם בין הצדדים (30%) – חייב בית משפט קמא את המבקשות לשלם למשיב 1 פיצויים בגין נזקיו, בסכום של 1,058,720 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום של 180,000 ₪ (להלן: הפיצוי ) . נוסף על כך, נקבע, כי על המבקשות לשלם למשיבים 2 ו-3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪, לכל אחד בנפרד.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, ואליו נתלוותה הבקשה המונחת לפניי.

הבקשה לעיכוב ביצוע

7.

בפתח הבקשה, הבהירו המבקשות, כי הן שילמו למשיב 1 את חלק הארי של

הפיצוי, בסך 888,772 ₪, ועיכוב הביצוע מבוקש רק בנוגע לתשלום יתרת הפיצוי בסכום של 350,000 ₪ (להלן: יתרת הפיצוי ) .

לטענת המבקשות, סיכויי הערעור טובים, שכן בית משפט קמא שגה במסקנותיו הנוגעות לשאלת החבות; וטעה בקביעותיו בקשר לגובה הנזק. המבקשות טענו, בהקשר זה, כי

בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975,

יש להשית את חיוב הפיצוי על המשיבים 2 ו-3.

אשר למאזן הנוחות, נטען כי זה נוטה לטובת המבקשות, משום שהמשיב 1 הינו רווק; ללא הכנסה מעבודה; ובעל עבר פלילי עשיר אשר ריצה תקופות מאסר ממושכות – כפי שעולה מפסק הדין. לפיכך, סבורות המבקשות, כי ככל שלא יעוכב תשלום יתרת הפיצוי, ובסופו של יום יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו .

תגובת המשיבים

8.

המשיב 1 מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, ולטענתו זו הוגשה על-ידי המבקשות, תוך אי הקפדה על ניקיון כפיים, ומבלי שצורף לבקשה תצהיר לאימות העובדות. לגופו של עניין, טען המשיב 1, כי הגשת הערעור אינה מעכבת ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי, בדומה לפסק הדין מושא הבקשה לעיכוב ביצוע. מכל מקום, נטען, כי ככל שהבקשה תידחה, ובסופו של יום תתקבל טענת המבקשות בערעור, לפיה המשיבים 2 ו-3 חבים בסכום הפיצוי, הרי שהתשלום יועבר על-ידי המשיבים 2 ו-3, באופן ישיר, למבקשות, ובכך לא יגרם להן כל נזק. עוד סבור המשיב 1, כי בית משפט קמא טעה בפסק דינו באשר לגובה הנזק, ומשכך הוא הגיש ערעור שכנגד.

המשיבים 2 ו-3 הודיעו במסגרת תגובתם, כי הם מותירים את ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לשיקול דעתו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבים וצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

10.

הלכה היא, כי ככלל, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך למועד מתן פסק הדין, ואין לדרוש ממנו להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו (ראו לעניין זה, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

(להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); ע"א 2947/14 מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ נ' ראדי

(5.6.2014); ע"א 9128/11

ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ

(25.2.2014)). בית המשפט רשאי לחרוג מהכלל האמור, ולעכב ביצועו של פסק דין, אם הוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, הוא יתקל בקושי משמעותי להשיב את המצב לקדמותו ( ע"א 8786/13

ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי

(11.2.2014); ע"א 8898/13

אהרון נ' עובדיה

(20.1.2014)). התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ" מקבילית הכוחות " – במובן זה, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו, ע"א 4086/04

שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (25.7.2004); עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב , פ"ד נו(2) 163, 168-167 (2001)).

11.

עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע ( ע"א 8293/13

נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014); ע"א 8691/13

ברגר נ' יניב (19.1.2014)).

12.

באשר לדרישת מאזן הנוחות, נקבע, כי בית משפט לא ייטה לקבל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי גרידא . ההנחה היא כי הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק הדין שניתן נגדו איננו בלתי הפיך, וכי אם יתקבל ערעורו, הוא יוכל לקבל את כספו בחזרה ( ע"א 3062/14

חן נ' אוזן (30.7.2014); ע"א 249/14

איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני ( 9.4.2014). )). לאור זאת, פסק דין, שעניינו סעד כספי, יעוכב רק במקרים חריגים, בהם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל ערעורו של המבקש

(ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014);

ע"א 7145/14

פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014)).

13.

ומן הכלל אל הפרט. אפתח בנושא מאזן הנוחות ואומר, כי לא שוכנעתי,

כי זה נוטה במובהק לטובת המבקשות, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום יתרת הפיצוי. אמנם, עולה חשש מסויים באשר ליכולתו של המשיב 1 להשיב את יתרת הפיצוי בעתיד, שכן במסגרת פסק הדין, נאמר כי

טרם התאונה עבד המשיב 1 בעבודות מזדמנות, ולאחריה הפסיק לעבוד. עם זאת, המבקשות לא עמדו בנטל להציג תשתית עובדתית מספקת, המוכיחה כי הן לא תוכלנה להיפרע מהמשיב 1 ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תדחה ובסופו של יום יתקבל הערעור; או כי עלול להיגרם להן נזק בלתי הפיך, במידה שלא יעוכב ביצוע תשלום יתרת הפיצוי. יתרה מכך, ככל שערעורן של המבקשות יתקבל בכל הנוגע לשאלת החבות, הרי שהמשיבים 2 ו-3, הם אשר יחוייבו – ולא המשיב 1 – להשיב למבקשות כספים, באופן יחסי.

14.

בכל הנוגע לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויים אלה אינם גבוהים, בשים לב לכך שערעורם של המבקשות מופנה כנגד קביעות עובדתיות, אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא בפסק דינו – כך באשר לחבותן של המבקשות;

ובנוגע להיקפו של הפיצוי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא לעיתים נדירות

( ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדד ואח'

(9.10.2012) ; ע"א 6887/14

רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין

(30.11.2014);

ע"א 8691/13

לאה ברגר נ' נחום יניב

(19.1.2014)). לפיכך, גם בהיבט של סיכויי הערעור אינני סבור כי יש לחרוג מן הכלל, לפיו אין מעכבים ביצועו של פסק דין.

15.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע יתרת הפיצוי.

המבקשות תישאנה בהוצאות המשיב 1 במסגרת בקשה זו, בסכום של 1,500 ₪.