ע"א 1755/12 בר שפירא יולנדה אורה נ. עו"ד ישראל בודה נאמן

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פש"ר 2806-08, כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך ) מיום 17.1.2012, שניתן במסגרת הליכי פשיטת רגל של המשיב 3 ( החייב ), בו התקבלה בקשת המשיב 1 ( הנאמן ), ונקבע כי העברת זכויות החייב בדירת מגורים למבקשת (אמו של המשיב 3) היא הענקה בטלה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל ). כן, חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסך של 10,000 ש"ח.

כפי שעולה מפסק הדין, ביום 5.6.2007 העביר החייב למבקשת, ללא תמורה, את מלוא זכויותיו בדירת מגורים שברח' מיכ"ל 16א' בתל אביב (להלן: הדירה ). העסקה הושלמה ברישום ביום 10.9.2007. יצוין כי עוד קודם לעסקה הנ"ל, בשנת 2005, העניקה המבקשת את הדירה במתנה לבנה, החייב. העברה זו הוסברה על-ידי המבקשת ובנה ברצון המבקשת ליטול משכנתא ובסירוב הבנק ליתן לה משכנתא נוכח גילה המתקדם. בסופו של דבר גם לא ניתנה משכנתא לחייב, וכך "הוחזרה" הדירה על-ידו למבקשת, כאמור לעיל.

ביום 29.9.2008 הומצאה לחייב התראת פשיטת רגל, וביום 3.5.2009 ניתן צו כינוס על נכסיו. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש להורות על ביטול הענקה זו, משום שהחייב העביר את זכויותיו בדירה ללא תמורה, בתוך פחות משנתיים עובר למעשה פשיטת הרגל, כאשר לא מתקיים אף אחד מן החריגים שבסעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל. יחד עם זאת, נוכח נסיבות המקרה הורה בית המשפט על ביטול חלקי של ההענקה באופן ש- 80% מהתמורה יועברו לקופת הנאמן ו-20% יוותרו למבקשת.

2.

ביום 30.1.2012 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט דחה את הבקשה נוכח סיכויי הערעור ונוכח העובדה שפסק הדין הוא, הלכה למעשה, פסק דין כספי, משום שיש לראות בדירה נכס מסחרי מאחר שהיא אינה משמשת למגורי המבקשת, אלא מושכרת על ידה. עם זאת "לפנים משורת הדין ונוכח טענותיה של המבקשת כי היא נדרשת לנכס לפרנסתה, ניתן עיכוב ביצוע זמני למשך 21 יום במסגרתו לא יבצע בעל התפקיד כל פעולה בלתי הפיכה".

3.

מכאן הבקשה דנן, שהוגשה עם הגשת ערעור המבקשת לבית משפט זה, בגדרו טוענת המבקשת כי בפסק הדין נפלו פגמים משמעותיים. בין היתר – באופן בו פירש בית המשפט המחוזי את סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. לשיטתה, הסעיף אינו קובע ביטול הענקה אוטומטי כי אם מעביר את נטל ההוכחה, באשר לטיב ההענקה, מהנאמן לחייב; בכך שבית המשפט סיווג את השבת הדירה מהחייב למבקשת כ"הענקה" לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל; לא ניתן משקל לתום ליבה של המבקשת בכל הפעולות שביצעה בנכס, ונוכח הקביעות העובדתיות בפסק הדין אשר אינן עולות בקנה אחד עם התשתית הראייתית.

לעניין הבקשה עצמה, המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור גבוהים ומאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה, שכן מימוש הדירה וחלוקת תמורתה לנושי החייב עלולים להסב לה נזק בלתי הפיך. לעניין זה טוענת המבקשת, כי לנאמן לא יגרם כל נזק אם ישמר המצב הקיים עד להכרעה בערעור, שכן שווי הדירה הוערך על ידו בכ- 2,000,000 ש"ח, אל מול גובה תביעות החוב העומדות בסך הכול על 1,200,000 ש"ח. עוד טוענת המבקשת לעניין זה, כי מימוש הדירה באמצעות הנאמן יביא למכירתה במחיר הנמוך מזה שהיה מתקבל במכירה מרצון, ובהכרח יפגע באפשרות השבת המצב לקדמותו. כמו כן טוענת המבקשת, כי מאחר שמדובר בנכס מקרקעין, הנטייה המקובלת בפסיקה היא לעכב את ביצוע פסק הדין כאשר מוגש ערעור.

המבקשת אף טוענת כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין בשל נסיבותיה האישיות, גילה המבוגר ובשל העובדה שהדירה מהווה עבורה מקור פרנסה. לצד זאת עותרת המבקשת כי אורה על הפקדת סכום ההוצאות אותו היא חויבה לשלם לנאמן בנאמנות או בקופת בית המשפט.

4.

מנגד טוען הנאמן כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לשיטתו, אין כל סיכוי לערעור, מאחר שקביעת בית המשפט המחוזי באשר לאופי ה"הענקה" שביצע החייב מעוגנת היטב בראיות. הנאמן אף דוחה את טענות המבקשת באשר לתום ליבה. לגישתו, טענות אלו אינן מתיישבת עם יתר הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי. כן טוען הנאמן, כי הדירה היא נכס עסקי, המושכר לצדדי ג' וככלל הדין הנוהג במצב זה הוא לא לעכב ביצוע, שכן הנזק שעשוי להיגרם למבקשת במידה ויתקבל ערעורה יהיה ניתן לפיצוי כספי. הנאמן אף משיג על טענת המבקשת בדבר שווי הדירה ביחס לגובה החוב לנושי החייב. לטענתו המבקשת התייחסה לגובה החוב הנומינלי ולא לערכו הריאלי, וכי שווי הדירה לו היא טוענת אינו אלא הערכה גסה וטרם בוצעה שמאות לנכס. לעניין תשלום ההוצאות, טוען הנאמן כי אין קשר בין הנזק למבקשת אשר עשוי להיגרם ממכירת הנכס לבין

ההוצאות בהן חויבה.

ביום 28.3.2012 הגיש המשיב 2 (הכונס הרשמי) את תגובתו לבקשה, בה הצטרף לעמדת הנאמן, לפיה יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בתגובות לבקשה ובהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בעיקרה בכפוף לתנאים שיקבעו להלן.

6.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור. עם זאת, ניתן להורות על עיכוב ביצוע

ההחלטה אם הראה מבקש הבקשה כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. דהיינו, כי במידה ותדחה הבקשה לעיכוב ביצוע, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך ולא תהייה אפשרות להשבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה , פס' 4 (לא פורסם, 29.4.2008); ע"א 5511/06 אמינוף נ' לוי השקעות ובנין בע"מ , פס' 5 (לא פורסם, 30.8.2006) (להלן: עניין אמינוף )). בענייננו, לא עלה בידי המבקשת להראות כי סיכויי הערעור נוטים לטובתה, שכן חלקן הגדול של טענותיה מופנים כנגד ממצאים עובדתיים.

7.

בחינת מאזן הנוחות מעלה תמונה מעט מורכבת. בפסיקת בית משפט זה ניתן למצוא גישות שונות לעניין עיכוב ביצוע החלטה הכרוכה במכירת מקרקעין, אשר אינם משמשים למגורי המבקש. בע"א 3223/09 פרונט נ' גלובינסקי , פס' 18 (לא פורסם, 26.8.2009) נקבע כי: "כאשר מוגש ערעור על החלטות הכרוכות במכירת מקרקעין, הנטייה לעכב את ביצוען, בשל חשש זה, שלא ניתן יהיה להשיב מצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, בשל העברת המקרקעין לצדדים שלישיים טרם הכרעה בערעור" (ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי פ"ד מ(4), 126 (1986); רע"א 667/01 עיזבון אל רחמן דרביה ז"ל נ' היפר מטל בע"מ פ"ד נו(2) 5 (2001); ע"א 5445/05 חיים

יודוביץ בע"מ נ' חברת חלקה 16 בגוש 6048 בע"מ (לא פורסם, 4.1.2006); ע"א 4260/09 קרן נאמנות ויצו נ' רוטשילד (לא פורסם, 1.7.2009)).

אל מול גישה זו נקבע, כי ערעור על החלטה שביצועה כרוך במכר מקרקעין שאינם משמשים למגורי המבקש, ככלל לא יצדיק מתן עיכוב ביצוע. כך נפסק לעניין זה: "יש ליתן משקל ניכר בענייננו לכך שהמערערת אינה מתגוררת בדירה וכי לצורך מימוש העיקול שניתן בפסק הדין, לא יידרש פינוי מן הדירה. בנסיבות אלו אין להחיל את הכלל לפיו בית המשפט יטה להיעתר לבקשות לעיכוב הליכי פינוי מדירת מגורים" (ע"א 8764/08 רוט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , פס' 5 (לא פורסם, 1.4.2009). ביטוי לגישה זו ניתן למצוא אף בעניין אמינוף בפסקה 5; ע"א 2004/09 אלעלי נ' עו"ד נפתלי נשר, הנאמן על נכסי החייב (לא פורסם, 14.4.2010); ע"א 6917/07 נחום נ' אופרה על הים בע"מ (לא פורסם, 11.10.2007).

8.

מבלי שאכריע בענייננו בין הגישות השונות אעיר, כי לטעמי ביצוע החלטה הכרוכה במכר מקרקעין עשוי ליצור מצב בלתי הדיר אף אם אין מדובר במקרקעין המשמשים למגורי המערער. בשונה מחיוב כספי המקרקעין הם לעולם מסוימים . לפיכך, דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה בנוגע למימוש מקרקעין, תוך הנחה כי במידה וידחה הערעור המערער יפוצה בשווי המקרקעין, אינה בהכרח מאפשרת השבת המצב לקדמותו באופן מלא, שכן המערער לא יוכל בדרך כלל לקבל לידיו את אותם המקרקעין, כי אם את ערכם. לפיכך יתכן, כי בנסיבות מסוימות, אף שהמקרקעין אינם משמשים לצורכי מגורים, אך הם בעלי ערך מיוחד עבור המערער, או בעלי איכויות ייחודיות, תהא הצדקה לעיכוב ביצוע החלטה בדבר מימושם. מטעמים אלו, לא הייתי מרחיק לכת ופוסק באופן החלטי שיש לראות את פסק הדין שמבקשים לעכב את ביצועו בהליך דנן כפסק דין כספי לכל דבר.

9.

כאמור לעיל, במקרה דנן איני נדרש להכריע בין הגישות השונות לעניין עיכוב ביצוע החלטה המורה על מכר מקרקעין. זאת, משום שהמבקשת מציינת בבקשתה כי "מאחר והנאמן מבקש למכור את הדירה ולחלק את תמורתה לנושי החייב, אזי במידה והערעור יתקבל לאחר שהדירה תימכר והכספים יחולקו לנושים, לא ניתן יהא להשיב את המצב לקדמותו". כלומר, המבקשת ממקדת את הנזק העשוי להיגרם לה מדחיית הבקשה וממימוש הדירה, לא בעצם מכירתה, אלא בכך שהכסף שיתקבל תמורת הנכס יחולק לנושים, ואם יתקבל ערעורה היא לא תוכל לגבותו. המבקשת לא טענה לזיקה מיוחדת לדירה או לאיכויות מיוחדות שיש בדירה וכו'. נוכח האמור, איני מוצא מקום לעכב את ביצוע מכירת הדירה.

עם זאת, נוכח העובדה שביצוע פסק הדין יאפשר לנאמן לחלק את תמורת הדירה בין הנושים ויהיה קשה לגבותה חזרה אם יתקבל הערעור, אני מורה כי במידה והדירה תימכר על ידי הנאמן, התמורה הכספית שתתקבל בעדה לא תחולק לנושים, אלא תוחזק על-ידי הנאמן בנאמנות עד להכרעה בערעור.

10.

אדגיש, כי אין האמור לעיל חל על ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כל הצדקה לעכב את תשלומן.

אשר על כן, בכפוף לאמור בסעיף 9, הבקשה נידחת. מבוטל עיכוב הביצוע הארעי עליו החלטתי ביום 12.3.2012. אין צו להוצאות בבקשה זו.