ע"א 9891/17 יניב בלס נ. מנשה איילון

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת ד' אבניאלי ) בת"א 47547-12-14 מיום

26.11.2017 (להלן: פסק הדין ), בו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים והורה על אכיפת חוזה מכר לרכישת זכויות בדירה שנחתם בין המבקש לבין המשיבים (להלן: החוזה ).

2.

ביום 10.6.2014 נחתם בין המבקש לבין המשיבים חוזה לרכישת זכויות בדירה בתל אביב, הידועה כגוש 6945 חלקה 57/11 (להלן: הדירה ). לשם מימון חלק מהתמורה לקחו המשיבים הלוואה מבנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: הבנק ), ובהסכמת המבקש נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק. על פי החוזה, המשיבים התחייבו לשלם למבקש תמורת הדירה סכום של 980,000 ש"ח, בשני תשלומים של 490 אלף ש"ח; האחד במעמד החתימה על החוזה והיתרה כנגד מסירת החזקה לידי המשיבים, בתמורה לכך התחייב המבקש להעביר את החזקה בדירה למשיבים כשהיא פנויה וריקה מכל אדם, למעט השוכר שהתגורר בה באותה העת, וזאת עד ליום 31.7.2014, וכן להמציא במועד את האישורים הדרושים לשם העברת הזכויות בלשכת המקרקעין. בעת עריכת החוזה הדירה היתה רשומה ע"ש מר מיכאל יוסף ולפיכך נרשמה לזכות המשיבים הערת אזהרה.

3.

ביום 10.6.2014 שילמו המשיבים למבקש, תשלום ראשון בסך של 490,000 ש"ח, ובהמשך העבירו לידיו סכום נוסף בסך של 90,000 ש"ח. בנוסף, המשיבים מסרו שיק בסך של 200,000 ש"ח לידי המשיב 3, עורך הדין של הצדדים בעסקה.

4.

בתחילת שנת 2015 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי, בה נטען, בין היתר, כי המבקש הפר את החוזה, מאחר והזכויות לא הועברו משמו של מר מיכאל יוסף על שמו של המבקש. לטענתם הם הודיעו למר דוד בלאס- קרוב משפחתו של המבקש, שהחוזה נערך באמצעותו ותנאי התשלום סוכמו עמו – כי לא יוכלו לקבל את ההלוואה מהבנק לצורך תשלום המחצית השנייה של התמורה אלא לאחר שהזכויות בדירה יהיו רשומות על שם המבקש . המבקש טען מנגד כי המשיבים הם אלו אשר הפרו את החוזה. שכן הם התחייבו שמיד עם רישום הערת האזהרה לטובת הבנק, הבנק יעביר לחשבונו את כספי ההלוואה, בסך של 490,000 ש"ח.

5.

ביום 26.11.2017 ניתן פסק דין שקיבל את תביעת המשיבים לאכיפת החוזה ולתשלום פיצויים בו נקבע כדלקמן:

א.

לאחר חתימת החוזה הסכימו הצדדים על תנאי שונה משסוכם בחוזה מלכתחילה, ולפיו המשיבים יעבירו למבקש את יתרת מחיר הדירה עם סיום רישום הזכויות בדירה על שמם;

ב.

המבקש הפר את החוזה, ולא יכול היה להעביר את הזכויות בדירה על שם המבקשים עקב אי תשלום כספים שהגיעו למר מיכאל יוסף, שאף תבע אותו בגין כך;

ג.

המשיבים נאלצו לשלם למר מיכאל יוסף סך של 200 אלף ₪ בגין יתרת התמורה (עבור מכירת הדירה ממר מיכאל יוסף למבקש) שלא שולמה לו על ידי המבקש וזאת על מנת שלא לסכל את החוזה בינם לבין המבקש;

ד.

המבקש הציג למשיבים מצב כוזב לפיו הדירה מושכרת בשכירות חופשית, בעוד זו הוחזקה על ידי שוכר בדמי מפתח, שאמור היה להתפנות ממנה רק ביום 30.6.2015.

6.

על פסק דין זה ומספר החלטות ביניים הנוגעות לבקשות להוספת ראיות, הגיש המבקש ערעור, שבצדו בקשה לעיכוב ביצוע – שהיא הבקשה דנא. ביום 20.12.2017 ניתן צו ארעי לפיו לא תבוצע פעולה לשינוי רישום הזכויות בדירה עד להחלטה אחרת.

7.

לטענת המבקש בפסק הדין נפלו טעויות עובדתיות ומשפטיות, המצדיקות את קבלת הבקשה, וכי סיכויי הערעור אינם קלושים. המבקש מפנה לנימוקי ערעורו, שם נטען, בין היתר, כי בית המשפט שגה בכך שקבע כי הוא זה אשר הפר את החוזה, וכי המשיבים הם אלו שלא שילמו את מלוא התמורה עבוד הדירה, שלא היו בידי המשיבים הכספים לתשלום יתרת התמורה במועד הקובע. עוד נטען, כי לא התאפשר לו להפריך את הטענה כי לא היה ביכולתו לקיים את ההסכם שלו עם מיכאל יוסף וכי הוא שילם למיכאל יוסף את מלוא התמורה עבור הדירה. כמו כן לא גובשה בין הצדדים כל הסכמה מאוחרת לעניין דחיית מועד התשלום עד שיוסדר הרישום. באשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי זה נוטה לכיוון קבלת בקשתו, מאחר ומדובר בסכסוך במקרקעין, וביצועו של פסק הדין יעמיד את המבקש בפני עובדות מוגמרות כך שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

8.

המשיבים מבקשים לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים: מאזן הנוחות נוטה לטובתם. המבקש כלל לא הוכיח כי יש חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל אפילו אם ישונה הרישום. המשיבים טוענים כי הם אלו שנפגעו מהתנהלותו חסרת תום הלב של המבקש, ואין לאפשר למבקש לגרום להם לנזקים נוספים. המבקש כלל לא טען כי סיכויי הערעור טובים, ולגישתם סיכויי קבלת הערעור קלושים. ככל שיוחלט לתת סעד זמני שימנע את שינוי רישום הזכויות עד להכרעה בערעור יש להתנות זאת בעירבון משמעותי, בין היתר מאחר והמבקש נמנע מתשלום סכום ההוצאות על פי פסק הדין.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי ביצועו של פסק דין לא יעוכב, וזאת אלא אם עלה ביד המבקש להוכיח כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לכיוון קבלת בקשתו, כאשר בין שני תנאים אלו מתקיים יחס של מקבילית כוחות (עיינו: ע"א 7019/14 שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פרג'י (9.3.2015); עע"מ 8595/17 פלאח ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז הצפון (10.1.2018)). ואולם, מבין שני השיקולים מעמד הבכורה נתון לשיקול של מאזן הנוחות (ראו: ע"א 4195/16 דיין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (26.09.2016); ע"א 5432/16 סמואל נ' אליהו (18.01.2017)).

10.

ביחס למאזן הנוחות, הרי שחשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן "אוטומטי", והשאלה תלויה בנסיבות העניין, במהות המקרקעין, ובזיקת בעלי הדין כלפיהם (עיינו: ע"א 6636/15 קריסטל נ' עו"ד עודד רוט, הנאמן לנכסי החייב יוסף מרגוליס

(בפשיטת רגל) (27.10.2015) (להלן: עניין רוט ); ע"א 7341/17 וולס נ' מידן ( 8.10.2017 )). בהקשר זה נקבע עוד כי ישנו הבדל בין מקרקעין המשמשים למגורים, לבין מקרקעין המשמשים למטרות השקעה כספית, שלגבי האחרונים נקבע כי גם העברת המקרקעין בעין אינה בלתי הפיכה, ומגלמת נזק כספי הניתן לפיצוי (ראו: ע"א 2938/12 פארס נ' פארס (10.06.2012) (להלן: עניין פארס )). אמנם בנסיבות מסוימות גם ביחס למקרקעין שאינם משמשים למגורים יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו, למשל מקום בו יש למקרקעין ערך מיוחד עבור המערער, ומאחר ויתכן שלא ניתן יהיה להשיב את המקרקעין עצמם אלא רק את שווים (ע"א 1755/12 בר שפירא נ' עו"ד ישראל בודה (נאמן) (29.03.2012); עניין רוט ), ואולם כפי שיפורט להלן לא שוכנעתי כי זה המצב במקרה דנן.

בענייננו, הדירה אינה דירת מגוריו של המבקש, אלא היא מושכרת, והמבקש לא טען כל טענה קונקרטית לעניין הקושי להשיב את המצב לקדמותו, או לזיקתו הייחודית לדירה, אלא הסתפק באמירה כללית לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתו מאחר ומדובר בזכויות במקרקעין, מבלי שהראה מדוע לא ניתן יהיה לרפא נזק שיגרם לו, ככל שאכן יתרחש (השוו: ע"א 4126/17 אחמד סרחאן נ' אסעד אברהים (25.6.2017 ); עניין פארס ; עניין רוט ). בנסיבות אלו לא שוכנעתי כי יגרם למבקש נזק ממשי שאינו בר-תיקון, אם לא יינתן הסעד המבוקש.

11.

לעניין סיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות, ומאחר ומרבית טענותיו של המבקש כנגד פסק הדין נשענות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, נראה כי בשלב זה לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור מצדיקים את קבלתה של הבקשה (עיינו: רע"א 6989/17 מלול נ' פקיד שומה אילת ( 8.11.2017 )).

12.

נוכח האמור הבקשה נדחית, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 20.12.2017 מבוטל.

אני מחייב את המבקש בתשלום הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ש"ח.