ע"א 6419-22 ע"א 6419-22

1.בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 27.7.2022, בפש"ר 58329-06-18 (השופטת י' רוטנברג).

רקע עובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

2.המשיב 2, שלום לבייב, והמשיבה 3, אורלי לבייב, הם בני זוג לשעבר, המצויים כיום בהליכי גירושין. ביום 31.3.2015, התקשרו בני הזוג בהסכם לרכישת הזכויות בבית הידוע כגוש 6723, חלקה 254, ברחוב הגבעה 10 בסביון. הזכויות בנכס לא הועברו לזוג, מטעמים שלא פורטו, אך לזכותם רשומה הערת אזהרה על הנכס. רכישת הנכס, בסכום של 10,5000,000 ₪, מומנה במלואה על-ידי מתנה שהעמיד אביו של שלום, לב לבייב, לטובת הזוג. במועד חתימת הסכם המכר, חתמו בני הזוג על שני כתבי התחייבות לטובת לב, שבגדרם התחייבו לא לבצע כל עסקה בנכס ללא הסכמה של לב, ולא להעביר את הנכס לאף אדם, לבד מילדיהם המשותפים; כמו כן, במסגרת כתבי ההתחייבות, הסכימו בני הזוג לרישום הערות אזהרה, להבטחת התחייבויותיהם. ביום 13.4.2015, נרשמה הערת אזהרה לטובת לב, מכוח כתב ההתחייבות שבגדרו התחייבו בני הזוג שלא לבצע כל עסקה בנכס, ללא הסכמתו. ההערה נרשמה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), חרף העובדה שבכתב ההתחייבות, נתנו בני הזוג את הסכמתם לרישום הערת אזהרה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין. הערת אזהרה בגין כתב ההתחייבות השני, שבגדרו התחייבו בני הזוג לא להעביר את הנכס, לאף אדם מלבד ילדיהם המשותפים – לא נרשמה.

3.ביום 5.11.2018 ניתן צו כינוס נגד שלום, וביום 14.7.2019 הוכרז כפושט רגל, בגין חובות מאושרים בסך של כ-702,000 ₪. ביום 10.2.2020, הגיש המשיב 1, עו"ד ערן קאופמן, אשר מונה לנאמן לנכסיו של שלום (להלן: הנאמן), בקשה למימוש הנכס. הבקשה – התקבלה. נקבע, כי בנסיבות המקרה הקונקרטיות, באיזון שבין אינטרס הנושים, לבין האינטרס של לב, "זכויות הנושים גוברות, ואין בהערה על הצורך בהסכמה כדי למנוע את מימוש הנכס". זאת, בהתחשב בכך שלאחר מימוש הנכס תיוותר יתרה בשיעור גבוה, אשר תאפשר לשלום ולאורלי לרכוש דירות חלופיות, מה שיבטיח מדור ראוי לנכדים; בכך שאורלי ולב נמצאים בהליכי גירושין, ואינם מתגוררים עוד בנכס, כך ש"אין ממש בטענה כי הנכס אמור לשמש מדור לנכדים"; בכך ש"מי שאמור ליתן הסכמה לביצוע עסקה אינו צד ג' רחוק שאין כל קשר בינו ובין החייב, אלא הוא אביו של החייב. בנסיבות אלו, מאליו עולה החשש כי האב יתנה הסכמתו תוך העדפת עניינו של החייב על פני עניינם של הנושים"; ובכך שהנכס שייך לשלום ולאורלי, ועל כן, הגם שלב הוא זה ששילם על רכישת הנכס, "קשה לקבל תוצאה שלפיה חייב המצוי בהליך פשיטת רגל יהא בעלים של נכס יקר ערך, ובה בעת לא ייפרע חובותיו לנושיו, בטענה כי אביו מסרב לממשו". כמו כן נקבע, כי בנסיבותיו של המקרה, "העובדה ש[שלום] מצוי בהליך פשיטת רגל משליכה גם על זכות הסירוב של [לב], ועליו להפעיל את זכות הסירוב בתום לב ותוך התחשבות באינטרסים של הנושים. על כן גם אם בנסיבות שבהן החייב לא היה חדל פירעון, [לב] היה רשאי לסרב לעשיית דיספוזיציה בנכס, משעה ש[שלום] הפך חדל פירעון, על [לב] לקחת בחשבון נסיבה זו. עתה עליו לתת את הדעת לא רק לאינטרסים שהיו בפניו עת החליט לממן את רכישת הנכס, עתה עליו לקחת בחשבון אינטרסים נוספים, בראש ובראשונה את האינטרסים של הנושים". לבסוף, הורה בית המשפט המחוזי על מימוש הנכס, כבקשת הנאמן, תוך שנקבע כי "יתרת הכספים שיוותרו לאחר תשלום החובות והוצאות ההליך, תיוותר בידיו הנאמנות של הנאמן, שינהג בכספים כפי שיורה לו בית המשפט המוסמך".

4.ביום 22.9.2022 הגיש לב ערעור על ההחלטה. יחד עם הערעור, הגיש לב בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, היא הבקשה שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

5.לב טוען כי סיכויי הערעור להתקבל – גבוהים. בתוך כך, טוען לב, כי החלטת בית המשפט המחוזי מנוגדת לפסיקת בית משפט זה בע"א 3042/19 ורדי נ' רייכמן (29.12.2020), שלפיה "הערת אזהרה בדבר הצורך בקבלת הסכמת צד ג' לביצוע עסקה בנכס, שנרשמה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין ולא נועדה להבטיח חוב כספי אלא התחייבות חוזית אחרת, תקפה כלפי הנאמן בפשיטת רגל של המתחייב ומחייבת אותו, בהינתן הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין". לעניין זה, טוען לב, אין מקום להבחין בין הערת אזהרה 'חיובית' לבין הערת אזהרה 'שלילית'; ובין הערת אזהרה אשר נועדה להבטיח חיוב כספי, לבין הערת אזהרה שנועדה להבטיח חיוב אחר. כמו כן טוען לב, כי הקביעה שלפיה עליו להפעיל את זכות הסירוב בתום לב, ולהביא בחשבון את האינטרסים של הנושים, פוגעת בזכויותיו ו"מצרה את צעדיו שלא כדין". לדידו, לא ניתן להכפיף את הזכאי לפי הערת אזהרה לאינטרסים של נושי המתחייב, ובפרט, "לא ניתן לכפות התנהגות אלטרואיסטית ולא ניתן לכפות על פלוני לתרום תרומה או לתת מתנה בסך שעולה על 700,000 ₪, בתואנה כי סירוב לעשות כן מהווה חוסר תום לב". עוד טוען לב, בהקשר זה, כי "ביסודו של דבר העסקה נועדה להגן על זכויות הנכדים. משכך, עמידה על אינטרס הנכדים [...] איננה חוסר תום לב או התעקשות סתם". באשר למאזן הנוחות, טוען לב כי אם לא יוחלט על עיכוב ביצוע, והנכס ימכר, הרי שהערעור יהפוך תיאורטי, שכן "אין משמעות אופרטיבית לפסק דין שקובע כי אסור למכור נכס שכבר נמכר". לעומת זאת, הנזק שייגרם למשיבים, במקרה שבו יעוכב ביצוע ההחלטה, אך הערעור ידחה לגופו, מתמצה בעיכוב במימוש הנכס ובחלוקת הכספים, כך שמדובר בנזק כספי בר פיצוי.

6.המשיב 4, כונס הנכסים הרשמי, סבור כי דין הבקשה להתקבל. לשיטתו, במידה ולא יעוכב ביצוע ההחלטה, לא ניתן יהיה להשיב את מצב הדברים לקדמותו ולבטל את מכירת הנכס, גם אם יתקבל הערעור. משכך, ומשיש ללב אינטרס בנכס עצמו, הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. זאת בפרט, משהנזק שעלול להיגרם לנושים כתוצאה מעיכוב הביצוע, "ניתן לשיפוי באמצעים שונים".

7.הנאמן מצדו, מתנגד לעיכוב ביצוע ההחלטה. לשיטתו, טענתו של לב, שלפיה הערת האזהרה "נועדה להגן על זכות חוזית אחרת" – אינה נכונה, שכן בכתב ההתחייבות שבגינו נרשמה הערת האזהרה, "לא נרשמה כל זכות של [לב] עליה נועדה הערת האזהרה להגן"; בפרט, אין כל זיקה בין הערת האזהרה שנרשמה, לבין זכויות הנכדים, שכן על כתב ההתחייבות שנועד להגביל את העברת הנכס לנכדים בלבד, כלל לא נרשמה הערת אזהרה. משכך, זכות הסירוב מכוח הערת האזהרה, היא "זכות סירוב סתם, ועליה ועל שכמותה חלים דיני איסור השימוש לרעה בזכות". כמו כן טוען הנאמן, כי לא נפלה כל שגיאה באופן שבו ראה בית המשפט המחוזי להבחין בין המקרה דנן לבין עניין רייכמן, שכן עניין רייכמן עסק בהערת אזהרה שנרשמה לטובת נושים, ועל כן, "אין ללמוד ממנה בהכרח על הערה שנרשמה לטובת מי שאינו נושה". מה גם, שלשיטתו, הזכות שעומדת ללב מכוח הערת האזהרה, כלל אינה באה בגדרי ההגנה שמעניק סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין. בהתייחס לטענת לב, שלפיה החלטת בית המשפט המחוזי כופה עליו, הלכה למעשה, ליתן מתנה בסך של 700,000 ₪, טוען הנאמן כי ללב אין זכות בעלות בנכס, ואף לא זכות כספית כלפי בעל הנכס; משכך, "בוויתור על זכות הסירוב [הוא] אינו תורם תרומה או נותן מתנה לנושי החייב". עוד טוען הנאמן, כי בניגוד לטענתו של לב, אינטרס הנכדים הוא דווקא במכירת הבית, ובחלוקת התמורה בין בני הזוג, כך ש"כל אחד מהם יוכל לרכוש דירה לו ולילדים שנמסרו למשמורתו". לגבי שיקולי מאזן הנוחות, טוען הנאמן, כי הנזק היחיד שעליו הצביע לב, באם לא יעוכב ביצוע ההחלטה, הוא הפגיעה בזכויות הנכדים; אולם לדידו, כאמור, אינטרס הנכדים מחייב דווקא את מכירת הנכס; כך סבורים גם הורי הנכדים, שהם האחראים על רווחתם.

8.אורלי סבורה אף היא, כי אין מקום לעכב את ביצוע ההחלטה. לדידה, מכתב ההתחייבות שעל בסיסו נרשמה הערת האזהרה, עולה כי היא ושלום התחייבו שלא לבצע דיספוזיציה רצונית בנכס, "אולם אין בהתחייבות זו כדי למנוע ביצוע כל דיספוזיציה כפויה"; משכך, ברי כי אין בכתב ההתחייבות, כדי "להקים זכות מובטחת ל[לב] ושזו תמנע את מימוש הנכס". בנוסף טוענת אורלי, כי היא ושלום מעולם לא התגוררו בנכס, ולנוכח הגירושין, הם אף אינם עתידים להתגורר בו, כך שאי-מימוש הנכס "לא עתיד להניב דבר לנכדי[ם]"; יתרה מזאת, מימוש הנכס אף יועיל להם, שכן הוא יאפשר לשלום, אביהם, לסיים את הליכי פשיטת הרגל המתנהלים נגדו, וכמו כן יאפשר לה ולשלום לרכוש נכסים אחרים, שבהם יוכלו הנכדים להתגורר. בנסיבות אלה, גורסת אורלי, מובן כי התנגדותו של לב למימוש הנכס, מהווה חוסר תום לב. בנוגע לשיקולי מאזן הנוחות, טוענת אורלי, כי לב לא הצביע על נזק ממשי שצפוי להיגרם לו כתוצאה ממימוש הנכס, וכי אין לו כל עניין בנכס או זיקה אליו, "אלא לכל היותר יש לו עניין בכספים ששימשו לרכישת הנכס". ממילא, הנכס עומד נטוש, ומימושו יכול רק להיטיב עם "כל הנוגעים בדבר", ובפרט עם הנכדים.

9.בהחלטתי מיום 16.11.2022, הצעתי לצדדים "להודיע האם נתונה הסכמתם לכך שביצוע פסק הדין – יעוכב בחלקו, כך שלא יעוכבו הליכי מימוש הנכס, אך הכספים שיתקבלו ממכירת הנכס, ככל שתתבצע, יִוותרוּ בידי המשיב 1 בנאמנות, עד להכרעה בערעור". הנאמן ואורלי הסכימו למתווה, אך לב – סירב; משכך, הגיעה עת הכרעה.

דיון והכרעה

10.לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להתקבל בחלקה. כידוע, נקודת המוצא היא, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (סעיף 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע, בוחן בית המשפט את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות; בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', אולם בפסיקה נקבע, כי הבכורה נתונה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו למשל, מִני רבים: ע"א 8718/21 עמותת "אור תורה" נ' הכהן, פסקה 10 (14.2.2022)). בפרט, "כאשר לא ניתן לעמוד מהתבוננות לכאורית על כך שהערעור חסר סיכוי לחלוטין", יש "לייחס את מרבית המשקל למאזן הנוחות" (עע"ם 6495/18, ספיר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הוד השרון, פסקה 5 (31.10.2018)).

11.בנוגע לסיכויי הערעור, דייני אם אומר כי הערעור אינו משולל יסוד, וכי אין בסיכויי הערעור כדי להטות את הכף, לכאן או לכאן (עע"ם 3975/22 ב' קרן – נכסים 98 בע"מ נ' אמות השקעות בע"מ, פסקה 10). אפנה אפוא לבחון את מאזן הנוחות.

12.בהחלטות שעניינן במכירת מקרקעין, הנטייה היא, ככלל, לעכב את ביצוע ההחלטה, מפאת החשש כי העברת המקרקעין לצדדים שלישיים, טרם הכרעה בערעור, לא תאפשר את השבת מצב הדברים לקדמותו, במידה ויתקבל הערעור (ראו למשל: רע"א 667/01 עיזבון אל רחמן דרביה ז"ל נ' היפר מטל בע"מ, פ"ד נו(2) 5, 8-7 (2001)). יחד עם זאת, במקרים שבהם אין מדובר במכירת מקרקעין המשמשים למגורים, משתנה נקודת המוצא. או אז, נדרש המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה, להראות כי מדובר במקרקעין שיש לו זיקה אישית כלפיהם – למשל, כי הם בעלי ערך מיוחד עבורו, או בעלי איכויות יחודיות – כך שיש לו אינטרס בנכס המסוים. הטעם לכך הוא, שמחד גיסא, במקרה שבו יש למבקש אינטרס כאמור, אין די בכך שהוא יפוצה בערכם הכספי של המקרקעין, במידה ויתקבל הערעור, כדי להשיב את מצב הדברים לקדמותו (ע"א 1755/12 בר שפירא נ' בודה, פסקה 8 (29.3.2012) (להלן: עניין בר שפירא)); ומאידך גיסא, אם המבקש לא הרים את הנטל הדרוש על מנת להוכיח את זיקתו הייחודית למקרקעין, הרי שאין הצדקה לעכב את ביצוע ההחלטה, משום שלא יגרם למבקש נזק שאינו בר-פיצוי, כתוצאה ממכירת הנכס (ע"א 6636/15 קריסטל נ' רוט, פסקאות 16-14 (27.10.2015) (להלן: עניין קריסטל)).

13.בענייננו, אינני סבור כי לב עמד בנטל האמור. אמנם, לטענתו, אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה, "יגרם לו נזק בלתי הפיך". דא עקא, טענה זו – נטענה בעלמא; לב לא הצביע על כל זיקה אישית, או אינטרס בנכס המסוים. האינטרס היחיד שעליו הצביע לב בבקשתו, הוא 'אינטרס הנכדים'. לדידו, זו תכלית העסקה שבגינה נחתם כתב ההתחייבות, ובעקבות כך, גם נרשמה הערת האזהרה, וזו תכלית עמידתו על זכות הסירוב. ברם, לא הוברר בבקשה, איזה אינטרס של הנכדים יוגשם דווקא באמצעות הנכס הספציפי, מושא הבקשה, ומדוע לא ניתן להגשים אינטרס זה, באותה מידה, באמצעות התמורה שתתקבל ממכירת הנכס, אשר תוכל לשמש אף לרכישת נכס חלופי. הדברים מקבלים משנה תוקף, משעה ששלום ואורלי, ובהתאם לכך, גם ילדיהם, אינם מתגוררים בנכס, וככל שניתן להבין מכתבי-בי-דין שהונחו לפנַי – מעולם לא התגוררו בנכס. נוסף על כך אציין, מבלי לטעת מסמרות, כי בנסיבות המקרה, נראה שיש ממש בטענות הנאמן ואורלי, שלפיהן 'אינטרס הנכדים' יוגשם באופן טוב יותר, דווקא באמצעות מימוש הנכס. מן המקובץ עולה אפוא, כי לב לא עמד בנטל המוטל עליו, להצביע על זיקה אישית לנכס המסוים, ומשכך, לא הטה את מאזן הנוחות לטובתו, באופן שיש בו כדי להצדיק את עיכוב מימוש הנכס.

14.עם זאת, ככל שימומש הנכס, והתמורה הכספית שתתקבל בעדו תחולק לנושים, קיים חשש שמא יתעוררו קשיים בהשבת הכסף, במידה ויתקבל הערעור. זאת בפרט, נוכח מאפייניו של הליך פשיטת הרגל. על כן, יש מקום לעכב את חלוקת הכספים שיתקבלו ממכירת הנכס, ככל שזו אכן תתבצע (ראו למשל: ע"א 8200/20 עוז נ' ורדי, פסקה 8 והאסמכתאות שם (21.12.2020); עניין בר שפירא, פסקה 9; עניין קריסטל, פסקה 16).

15.אלו הנימוקים שעמדו בבסיס הצעתי, מיום 16.11.2022, להסכים על עיכוב ביצוע חלקי, ולייתר את הצורך בהכרעה. כאמור, לב סירב להצעה, ועל כן, לא היה מנוס מליתן הכרעה שיפוטית; אולם, השורה התחתונה – נותרה על מכונה. אשר על כן, בכל הנוגע למימוש הנכס, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, והנאמן רשאי לפעול למכירתו; התמורה שתתקבל ממכירת הנכס, ככל שתֵעשה, לא תחולק לנושים, אלא תישאר בידי הנאמן, עד להכרעה בערעור.

16.אין צו להוצאות.