ע"א 8297-22 ע"א 8297-22

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' וינברג נוטוביץ) בפש"ר 38395-10-11 מיום 9.11.2022. במסגרת פסק הדין אושר הסכם למכירת דירתם של המבקשת ושל המשיב 9 למשיבים 6-7, אם המבקשת לא תפקיד בתוך 30 ימים את הסכומים שנקבעו לצורך פדיון זכויותיו של החייב.

הרקע הרלוונטי לבקשה

1.המבקשת היא פרודתו של המשיב 9 – הוא החייב בהליך פשיטת הרגל נושא הבקשה דנן (להלן: החייב). בבעלות המבקשת והחייב נכס מקרקעין בישוב כרמי יוסף (להלן: הנכס) והוא העומד במרכז הבקשה דנן. יצוין כבר עתה כי על זכויות החייב בנכס רשום משכון לטובת המשיבים 3-4 והם הוכרו על-ידי בית משפט זה כנושים מובטחים (ע"א 6923/21; המשיבים 3-4 יכונו להלן: הנושים המובטחים); וכי גם המשיב 5 טען כי הוא בעל משכון רשום על זכויות החייב בנכס.

בעניינו של החייב מתנהל הליך פשיטת רגל החל מיום 26.10.20211 והוא הוכרז כפושט רגל ביום 4.7.2017. המשיבה 1 מונתה לנאמנת על נכסיו של החייב (להלן: הנאמנת) והמשיב 2 לכונס הנכסים (להלן: כונס הנכסים, וביחד עם הנאמנת: בעלי התפקיד). ביום 31.3.2020, נקבע במסגרת הליכי פשיטת הרגל, כי יבוצע פירוק שיתוף בנכס וכי המבקשת והחייב יפנו את הנכס והוא יימכר כנכס פנוי.

ביום 27.12.2020 ביקשה המבקשת לפדות את זכויות החייב בנכס, אך הצדדים נחלקו ביניהם ביחס לסכום הפדיון. בתמצית יצוין כי הצעתה הראשונה של המבקשת מיום 27.12.2020 עמדה על 1,250,000 ₪ והתבססה על חוות דעת שמאית שהוזמנה על-ידי הנאמנת במסגרת ההליך. הנאמנת שלא הכירה בהפחתות מסוימות שערך השמאי מטעמה משווי הנכס, התנגדה להצעה וטענה שיש לקבוע את דמי הפדיון על סך של 2 מיליון ₪ לפחות. כונס הנכסים הציע כי סכום הפדיון יעמוד על סך של 1,450,000 ₪ אך הצדדים דחו את הצעתו. בהתאם להוראת בית משפט קמא, הגישה גם המבקשת חוות דעת שמאית מטעמה.

מכל מקום, משהתברר שהנושים המובטחים של החייב (המשיבים 3-4) מתנגדים לפדיון זכויות החייב על-ידי המבקשת, התיר בית משפט קמא לכונס הנכסים ולנאמנת לפעול לפרסום הזמנה להציע הצעות לרכישת הנכס תוך שהובהר כי בהמשך ניתן יהיה לבחון הצעת פדיון מעודכנת מטעם המבקשת (להלן: ההחלטה מיום 26.7.2021).

בהתאם לאמור, הגישו בעלי התפקיד ביום 5.12.2021 בקשה לאשר את מכר הנכס לזוכים בהתמחרות – הם המשיבים 6-7 (להלן: הרוכשים) בתמורה לסך של 8.8 מיליון ₪. עקב כך הגישה המבקשת הצעת פדיון מעודכנת בסך של 1,753,232 ₪. בעלי התפקיד טענו בתגובה כי משהמבקשת לא השתתפה בהליך ההתמחרות, לא עומדת לה זכות פדיון. טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 7.3.2022, לפיה משלא ערערו הנושים המובטחים על ההחלטה מיום 26.7.2022 לפיה תיבחן בהמשך זכות הפדיון של המבקשת, המדובר בהחלטה חלוטה.

בהמשך, בהתאם להחלטת בית משפט קמא, הגישו בעלי התפקיד תחשיב מטעמם לסכום הפדיון והעמידו אותו על סך של 3,053,611 ₪. ביום 24.2.2022 מינה בית משפט קמא את השמאי אלי אגמון כמומחה מטעמו (להלן: המומחה) על מנת שיעריך את שווי הנכס "נטו", היינו; בהסתמך על שווי של 8.8 מיליון ₪ ובניכוי כל תשלומי החובה החלים על המכירה. חוות דעת המומחה הוגשה ביום 6.7.2022 ולפיה חלקו של החייב "נטו" עומד על סך של 2,684,000 ₪. בתגובה לחוות דעת המומחה, הציעה המבקשת לפדות את זכויות החייב בנכס בסכום של 1,730,583 ₪.

2.ביום 9.11.2022 ניתן פסק הדין נושא הבקשה דנן. תחילה ציין בית משפט קמא כי לאור ההחלטות מימים 26.7.2021 ו-7.3.2022, ההחלטה ניתנת בהנחה שיש למבקשת זכות פדיון. בית משפט קמא עמד על כך כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים ביחס לסכום הפדיון נוגעת לחישוב מס השבח. בעניין זה נקבע כי אין טעם המצדיק סטייה מחוות דעתו של המומחה, שהוא מומחה ניטרלי נטול אינטרסים, ובהתאם לכך מס השבח הועמד על סך של 450,000 ₪.

עוד נקבע שאין מקום להפחית את סכומי "החובות הנוספים" שנוצרו לאחר מתן צו הכינוס כנגד החייב, ואשר המבקשת הסכימה לשאת בהם במסגרת ההליך; כי יש לנכות מחצית משכר טרחת בעלי התפקיד מסכום הפדיון; וכי יש להפחית סך של 150,000 ₪ בגין דיור חלופי לחייב. לאור כל אלה נקבע כי כדי לפדות את זכויות החייב בנכס על המבקשת לשלם סך של 2,358,500 ₪ בתוספת מחצית שכר טרחת בעלי התפקיד בסך של 352,000 ₪. נקבע כי ככל שסכומים אלה לא ישולמו בתוך 30 יום, יאושר המכר לרוכשים ויינתן צו פינוי מהנכס לחייב ולמבקשת.

בשולי הדברים, עמד בית משפט קמא על כך שהחייב עשה כל שלאל ידו כדי לעכב, לסרבל ולמנוע את מימוש הנכס, והמבקשת משתפת עמו פעולה ומסיעת לו בכך. עוד ציין בית המשפט כי לאורך ההליך, כמו גם בקביעת סכום הפדיון, הוא התחשב בגילם המבוגר של המבקשת והחייב ובכך שמדובר בבית המגורים בו הם מתגוררים עשרות שנים, ונתן להם הזדמנויות רבות להעלות טענותיהם ולהוכיחן.

3.ביום 5.12.2022 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא ולצדו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

טענות הצדדים

בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור להתקבל טובים. לטענתה, הטעות של בית המשפט "זועקת לשמיים" מאחר שהמומחה עליו הסתמך בית המשפט הצהיר כי אינו עוסק בתחום מס השבח. לכן, חוות דעתו בעניין זה אינה יכולה להיות חוות דעת מומחה. גם לגופם של דברים טענה המבקשת כי קביעתו של המומחה מוטעית. זאת בין היתר מאחר שהמומחה לא התייחס בחישוב מס השבח ליום הרכישה, ולכך שבנכס ישנן שתי יחידות דיור נפרדות ולא אחת. בהקשר זה נטען כי לא היה מקום להטיל אחריות על המבקשת בגין הבניה הלא חוקית באופן שישפיע על חישוב מס השבח.

המבקשת הוסיפה וטענה כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע שעליה לשאת בחובות הנוספים שהצטברו על הנכס ובמחצית שכר טרחת כונס הנכסים בהתבסס על הסכמתה לעשות כן בדיון מיום 10.2.2021. זאת מאחר שאותה הסכמה ניתנה ביחס להצעת פדיון אחרת שכללה בתוכה את אותם רכיבים ושאינה על הפרק עוד. יתרה מכך, שכר הטרחה לכונס הנכסים מבוסס על תקנות ההוצאה לפועל, בעוד שהליך מימוש הנכס מתנהל במסגרת תיק פשיטת רגל.

בנוסף, המבקשת טענה כי אם לא יעוכב פסק הדין צפוי להיגרם לה נזק בלתי הפיך. לטענתה, היא תיוותר ללא קורת גג ותאלץ לפנות את בית המגורים בו היא מתגוררת כ-40 שנים. זאת בעוד שהרוכשים היו יכולים לצפות שרכישת נכס בהליך כינוס תהיה כפופה להליכי ערעור, וכן כי זכותם של הנושים להיפרע אינה צריכה לגבור על זכות המבקשת בנכס.

4.הנאמנת טענה בתשובתה כי יש לדחות את הבקשה מחמת חוסר תום לב. לטענתה, הבקשה מהווה נדבך נוסף במאמצי המבקשת והחייב לסיכול מימוש הנכס. לשיטתה, אילו פעלה המבקשת בתום-לב היה עליה להפקיד את סכום הפדיון שנקבע בהחלטה ללא כל צורך בבקשה לעיכוב ביצוע. עוד הוסיפה הנאמנת כי יש לאפשר לנושים המובטחים לזכות במימוש הבטוחה ולא להמתין שנים נוספות להכרעה, וכי הערעור אינו מגלה כל סיכוי סביר לקבלת טענות המבקשת. המשיב 5 הצטרף לתשובת הנאמנת.

5.הרוכשים טענו בתשובתם כי הם הוכרזו כזוכים בהתמחרות לפני למעלה משנה, וכי לוח הזמנים בתיק והעיכוב במימוש זכייתם פוגעים באמון הציבור בהליכי כינוס נכסים ובנכונותו להשתתף בהם. בהתייחס לעניינם שלהם, הם טענו כי הם זקוקים לבית מגורים, וכי היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע תחזיר אותם לעמדת חוסר וודאות וחוסר יכולת לכלכל את צעדיהם. הרוכשים ביקשו כי יתקיים דיון בערעור בהקדם האפשרי וכי תינתן ערובה מתאימה לפיצויים על ההוצאות המשפטיות שנגרמות להם ועל השחיקה בערך הפיקדון הכספי המופקד בידי כונס הנכסים.

6.בתשובתם של כונס הנכסים והנושים המובטחים נטען כי המבקשת והחייב עושים כל שביכולתם כדי לעכב את מימוש זכותם הקניינית של הנושים המובטחים לפרוע את חובם באמצעות הבטוחה שבידם. לטענתם, בהתאם לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, עצם היותו של החייב מצוי בהליך פשיטת רגל אין בה כדי לפגוע בזכותם לממש את המשכון. כמו כן, בהתאם לחוק המשכון, לחייב ולמבקשת עומדת הזכות לפדות את המשכון אך ורק על-ידי "קיום החיוב", קרי; פירעון החוב שלהבטחת פירעונו ניתן המשכון. משכך, לטענתם, לצורך פדיון המשכון אין להסתפק בסכום ה"נטו" הצפוי להיוותר בקופת הנשייה בסופו של יום, ואין להותיר פתח לכך כי תחת מכירת הנכס הממושכן יתנהל הליך במסגרתו יקבע בית המשפט סכום פדיון.

על יסוד האמור טענו כונס הנכסים והנושים המובטחים כי סיכויי הערעור להתקבל הם אפסיים, שכן למבקשת לא עומדת כלל כל זכות לפדיון נטו של זכויות החייב. בנוסף, הם טענו כי אין יסוד לטענות המבקשת בדבר הניכויים שיש לערוך מתמורת המכר וכי יש לאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה.

באשר למאזן הנוחות טענו כונס הנכסים והנושים המובטחים כי הוא נוטה באופן מובהק לטובתם. כנגד המבקשת והחייב ניתן פסק דין חלוט לפירוק שיתוף וצו פינוי מקרקעין לפני למעלה משנתיים וחצי, והבקשה דנן מהווה ניסיון נוסף לסרבל ולעכב את מימוש המקרקעין באמצעות טענות סרק שאין להן סיכוי להתקבל. לטענתם, למבקשת לא יגרם כל נזק אם לא יעוכב פסק הדין והנכס יימכר, שכן היא צפויה לקבל סכום שיאפשר לה לרכוש נכס אחר למגורים. לעומת זאת, הנושים מבקשים לעשות שימוש בזכותם שבדין ולפרוע את החובות מהבטוחה שניתנה להם, כאשר כל עיכוב נוסף גורם להם נזק משמעותי ומתמשך שיש לשים לו סוף.

7.המשיב 8, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) הגיב גם הוא לבקשה, וציין בה כי דין הבקשה להתקבל. הכנ"ר הדגיש כי נקודת המוצא בערעור הנסוב על מכירת נכס מקרקעין היא לעכב את ביצוע פסק הדין. כמו כן, הוא סבור כי הערעור אינו משולל יסוד. בהקשר זה הוא ציין כי יש יסוד לטענת המבקשת כי המומחה שמונה הוא שמאי וכי הוא אינו מומחה למיסוי ולכן פתרון המחלוקת לא יכול להימצא בחוות דעתו; כמו גם לטענה כי הצעתה המקורית של המבקשת לפדיון הנכס אינה עומדת עוד על הפרק ולא ניתן לכן להיבנות מהסכמותיה שהיו רלוונטיות לאותה הצעה.

לשיטתו של הכנ"ר, ראוי שהמבקשת תישא במחצית החובות הנוספים בלבד. כמו כן, הוא סבור שיש ממש בטענת המבקשת בקשר לשכר טרחת בעלי התפקיד. גם לשיטתו שכר הטרחה צריך להיקבע לפי המסלולים הקבועים בתקנות החברות ולא בתקנות ההוצאה לפועל. כמו כן, היה מקום לדון בטענות המבקשת לפיהן שכר טרחת בעלי התפקיד צריך להיקבע כנגזרת של התקבול שתעביר המבקשת ולחול על קופת פשיטת הרגל בלבד.

חרף האמור, הכנ"ר עמד על כך כי עיכוב ביצוע ההחלטה עד לבירור הטענות יסב נזק ממשי למשיבים, ובעיקר לנושי החייב. נזק זה אומנם אינו שקול לנזק שייגרם למבקשת אם תידחה הבקשה, אך מדובר לגישתו בנזק משמעותי. כמו כן, לעמדת הכנ"ר, בנסיבות העניין ראוי שההליך יסתיים בפשרה אך הוא לא התרשם שניתן להשיגה מחוץ לכותלי בית המשפט. לכן, הכנ"ר סבור כי קיום דיון מקדמי בפני בית המשפט יתרום לכך וייתר את ההכרעה בבקשה ובערעור לגופו.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור על פסק דין לא תעכב את ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, כאשר סיכויים אלה נבחנים בשלב זה באופן לכאורי בלבד; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי של מאזן הנוחות, יש לבחון את מידת הקושי להשיב את המצב לקדמותו, כמו גם את הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע מידי של פסק הדין אל מול הנזק שייגרם למשיב מעיכובו (ע"א 978/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (1.12.2005); רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי (28.5.2002)). בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כאשר מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017) (להלן: עניין סמואל); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)).

ביחס להחלטות שעניינן במכירת מקרקעין, ועל אחת כמה וכמה שעניינן במכירת דירת מגורים, הנטייה היא ככלל לעכב את ביצוע ההחלטה, מפאת החשש כי מכירת המקרקעין טרם הכרעה בערעור תיצור קושי ממשי בהשבת המצב מצב הדברים לקדמותו, ככל שהערעור יתקבל בסופו של דבר (ע"א 6419/22 לבייב נ' עו"ד ערן קאופמן, נאמן לנכסי שלום לבייב, פסקה 12 (1.12.2022); ע"א 7219/19 פלונית נ' פלונית, פסקה 19 (12.11.2019)). גם במקרים אלה אין מדובר בעיכוב ביצוע גורף וכל מקרה יבחן לפי נסיבותיו הייחודיות (ע"א 7448/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 12 (11.11.2020); ע"א 393/22 אסולין נ' עו"ד לנגה (21.8.2022)).

9.בענייננו, אני סבורה כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת המבקשים באופן המצדיק לקבל את הבקשה.

כך, ככל שלא יעוכב הליך המכר, המבקשת תאלץ לפנות את הנכס והבעלות בו תועבר לרוכשים. במצב דברים זה, ייווצר קושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו. אל מול אלה, ניצב הנזק העלול להיגרם למשיבים – עיכוב נוסף במימוש הנכס שייצור חוסר וודאות לרוכשים, שעודם מעוניינים ברכישת הנכס; ועיכוב נוסף בפירעון החוב לנושים המובטחים. אינני מקלה ראש בנזקים אלה, אולם לטעמי משקלם נמוך מהנזק הצפוי למבקשת. כך על אחת כמה וכמה כאשר הנכס נושא הבקשה משמש למגוריה של המבקשת; וכאשר מנגד, הרוכשים בהליכי חדלות פירעון מודעים לכך שהסכם המכר מותנה באישורו של בית המשפט, אישור שעלול לעיתים לארוך זמן מה.

באשר לנושים – אכן, אין להתעלם מכך שההליכים בעניינם נמשכים זמן רב וכי נפגעת בכך זכותם לפרוע את חובם מהחייב, אולם אל מול נזק זה עומד כאמור הנזק הצפוי למבקשת שעלולה לאבד את זכות הקניין בנכס ולהידרש בגיל 74 למצוא לעצמה מקום מגורים חלופי. לאור האמור, במאזן הכולל אינני סבורה שהנזק הצפוי למשיבים עולה על הנזק שעלול להיגרם למבקשת.

10.באשר לסיכויי הערעור, אינני סבורה כי יש מקום בשלב זה להביע עמדה לגביהם, אולם למצער לאור עמדתו של הכנ"ר (שהוא גורם אובייקטיבי שאין לו עניין בתוצאות ההליך), אין מדובר בערעור סרק.

11.בטרם סיום אתייחס בקצרה לטענות נוספות שהעלו הנאמנת והנושים המובטחים.

כזכור, הנאמנת טענה לחוסר תום לב מצד המבקשת בהגשת הבקשה, המצדיק לטעמה לדחות את הבקשה על הסף. לטענתה, הבקשה דנן מהווה נדבך נוסף במאמצי המבקשת והחייב לסיכול מימוש המשק הן בהליכי פשיטת הרגל המתקיימים מאז שנת 2011, ואף קודם לכן בהליכי ההוצאה לפועל שנקטו המשיבים 3-5. אכן, כעולה מפסק הדין של בית משפט קמא, כמו גם מהחלטות קודמות של בית משפט זה בעניינו של החייב (ע"א 4779/20; ע"א 5212/22), החייב עשה כל שלאל ידו כדי לסכל את הליכי מימוש הנכס. החייב, כך נראה, נקט בהליכי סרק שהביאו לעיכוב מימוש הנכס תוך שהוא ממחזר טענות שנדחו זה מכבר.

יחד עם זאת, אינני סבורה שיש להסיק מכך בהכרח גם ביחס להתנהלות המבקשת בבקשה דנן. המבקשת הגישה ערעור התחום לשאלת גובה סכום הפדיון, שאלה שהוכרעה לראשונה על-ידי בית משפט קמא ביום 9.11.2022. לכן אין בהגשת ערעור על החלטה זו ובקשת עיכוב ביצוע לצידה כשלעצמם, משום התנהלות חסרת תום לב, כי אם מיצוי לגיטימי של זכויותיה הדיוניות של המבקשת. כאמור, הכנ"ר סבור כי המבקשת אף העלתה במסגרת ערעורה טענות שהן ראויות לדיון – כאשר אינני מתייחסת כאמור בשלב זה ובטרם נדון הערעור לטענות אלה לגופן.

12.באשר לטענות הנושים הנוגעות לעצם זכותה של המבקשת לפדות את זכויות החייב בנכס בערכי "נטו", הרי שבכך משיגים הנושים על החלטות בית משפט קמא מימים 26.7.2021 ו-7.3.2022. אף אם כעמדת הכנ"ר השאלה העקרונית האם בכלל קיימת למבקשת זכות פדיון טרם הוכרעה על-ידי בית משפט קמא, אינני סבורה שיש לבחון טענות אלה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת ושעניינה בסכום הפדיון שעליה להפקיד כדי למנוע את מכירת הנכס.

13.לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל אך זאת בכפוף לתנאים שלהלן (ובהתאם לסעיף 145(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, השתע"ט-2018). כך, לנוכח התמשכות ההליכים וכדי להבטיח כי ככל שערעור המבקשת יתקבל יוכלו הנושים לפרוע את חובם – מותנה עיכוב הביצוע בכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט תוך 20 יום את הסכום שלטענתה עליה לשלם כנגד זכויות החייב, קרי; 1,730,583 ₪. בנוסף, על מנת להבטיח אפשרות לפיצוי הרוכשים על נזקים שעלולים להיגרם להם ככל שידחה הערעור, עיכוב ביצוע פסק הדין מותנה גם בהפקדת ערבות בנקאית על-ידי המבקשת בסך של 50,000 ₪.

14.סוף דבר: ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא יעוכב עד להכרעה בערעור. זאת, בכפוף להפקדת הכספים והפקדת הערבות הבנקאית מצד המבקשת כאמור בסעיף 13 לבקשה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.