ע"א 64/16 אבראהים עלי נג'אר נ. עזבון המנוח מנסור צאלח מנסור בכרייה

1.בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' קיסרי ) בת"א 53296-09-12 מיום 22.11.2015. פסק הדין קיבל את תביעתם של המבקשים באופן חלקי בלבד, כפי שיפורט להלן, ועל כך הוגש הערעור; עמו הוגשה בקשה זו למתן סעד זמני.

רקע

2.בתמצית, עניינו של הסכסוך בהיקפו ובמשמעותו של חוזה שנכרת בין שני צדדים בשנת 1974 (להלן גם: הסכם 1974 ). צד אחד לחוזה הם שבעה אחים שירשו מאביהם, המנוח סאלח בכרייה, זכויות במקרקעין. צד שני לחוזה הוא מר עלי מוחמד נג'אר. באופן כללי ומבלי להיכנס לפרשנויות האפשריות לחוזה, במסגרת החוזה סוכם כי נג'אר יטפל במקרקעין, יטע בהם עצי זית, ובתמורה יקבל לרשותו כמחצית מן הזכויות בהם. כהשתלשלות מחוזה זה, נכרתו הסכמים ונכתבו מסמכים בעניין ישום החוזה בשנים 1990, 1992 ו-1994. באשר עניין לנו רק בשאלת הסעד הזמני, לא אאריך כאן בתיאור העובדות, אלו המוסכמות ואלו השנויות במחלוקת, הנוגעות לסכסוך. עיקרם של דברים, יורשי המנוח נאג'ר (להלן גם: המבקשים ) תבעו את יורשי המנוח סאלח (להלן גם: המשיבים ), כאשר הסעד שהתבקש הוא סעד הצהרתי בדבר זכאותם להרשם כבעלי זכויות במקרקעין, מכוח הסכם 1974.

3.המקרקעין נשוא התביעה הם נכס המקרקעין הידוע כחלקה 72 בגוש 19354 המצוי בכפר עראבה (להלן: המקרקעין או החלקה ). שטח החלקה הרשום בפנקסי המקרקעין הוא 33,517 מ"ר. עם זאת יש לציין כי מחצית מן הזכויות בחלקה רשומות על שם רשות הפיתוח, ורק מחציתם על שם המשיבים. משכך, הסעד שהתבקש בגדרי התביעה הוא סעד הצהרתי כי המבקשים זכאים להרשם כבעלים של רבע מן הזכויות במקרקעין.

4.החוזה נכרת לפני למעלה מארבעים שנה, וכיום מר נאג'ר וחלק מן האחים יורשי מר בכרייה אינם עוד בין החיים, וההליך מתנהל בעיקר בין יורשי הצדדים לחוזה. גם יתר המסמכים הרלבנטיים נכתבו לפני זמן רב, והדבר יצר קושי ניכר בבירור העובדות בבית המשפט המחוזי, והקשה גם על יִחוס מהימנות לחלק מן העדויות שנשמעו במסגרת ההליך.

5.מפסק הדין עולה כי הצדדים הסכימו לתחולתו העקרונית של הסכם 1974, ומכתבי הטענות עולה שהשטח אף חולק בפועל בין הצדדים בשנת 1990 או בסמוך; אלא שהצדדים נחלקים על דבר היקף תחולתו של ההסכם. שאלה עובדתית ראשונה שעמדה במוקד פסק הדין היא על איזה חלק מן החלקה נסב הסכם 1974. מקור זכותם של המשיבים בחלקה (וליתר דיוק, במחציתה שאינה שייכת לרשות הפיתוח) מחולק לשניים: רבע אחד ממנה ירשו מאביהם, ואילו רבע שני ירשו מדודם, מר יוסף בכרייה. לפי טענת המשיבים, הסכם 1974 התייחס רק לרבע שירשו מאביהם ולא לרבע שירשו מדודם; חלק זה לא נכלל בהסכם 1974, הוא לא נמסר לטיפולו של מר נאג'ר ואין ליורשיו כל זכות בו מכוח הסכם זה.

6.שאלה עובדתית שניה שעל בית המשפט המחוזי היה להכריע בה היא תחולת ההסכם על השטח שירשו שתי בנותיו של מר סאלח בכרייה. החתומים על הסכם 1974 הם שבעת בניו של סאלח, אך לסאלח היו גם שתי בנות שירשו את חלקן במקרקעין. לטענת המבקשים, אף שהבנות לא חתמו על ההסכם הרי שהבנים חתמו עליו בשליחותן, ועל כן הוא מחייב גם אותן. לעומת זאת, יורשיהן של הבנות טענו כי ההסכם אינו מתייחס אליהן, וכי אין להעניק מחצית מחלקן של הבנות למבקשים.

7.בית המשפט המחוזי דן בשאלות אלו על סמך בחינה של העדויות והמסמכים שהובאו לפניו. בשתי שאלות אלו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה לפיה לא עמדו המבקשים בנטל הראיה הנדרש להוכחת טענותיהם. את הסכם 1974 פרש בית המשפט המחוזי, לאור לשונו וכלל הנסיבות, כך שהוא מתייחס רק לחלק שירשו המשיבים מאביהם, ולא לחלק שירשו מדודם. כמו כן נקבע שלא הוכח שעל הסכם 1974 חתמו יורשי סאלח הבנים גם בשליחותן של הבנות.

8.בית המשפט המחוזי קבע עוד, שלפי הסכם 1974 יש להוציא מכלל השטח המחולק שטח של 2,000 מ"ר שיישאר אצל המשיבים. שטח זה משקף שטח של 20 עצי זית, שלפי הסכם 1974 צריך להישאר ברשות המשיבים, והוא מוחרג מן החלק שאותו יש לחלק בשווה בין הצדדים.

9.לאור קביעות אלו ערך בית המשפט המחוזי תחשיב מדויק של זכויות המבקשים בחלקה. כזכור, שטח החלקה כולה כ-33,000 מ"ר; שטח מחציתה, שבבעלות המשיבים, כ-16,500 מ"ר, אך הסכם 1974 נסב רק על מחצית שטח זה, שאותה ירשו המשיבים מאביהם, כלומר כ-8,250 מ"ר בלבד. לאחר ניכוי 2,000 מ"ר בגין 20 עצי הזית, ואת זכויותיהן של הבנות משטח זה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי למבקשים זכויות בסך של 2258.59 מ"ר בשטח, תוך שהוא מחשב כמה אחוזים משטח זה צריכים לעבור מכל משיב ומשיב לידי המבקשים.

הבקשה לסעד זמני

10.המבקשים מערערים על פסק הדין, שכן לאור הקביעות האמורות בו הוענקו להם פחות מ-30% מן הזכויות שתבעו. יחד עם ערעור זה הוגשה הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור. בבקשה התבקשו שני סעדים. הראשון הוא כי יעמוד על כנו הסעד הזמני שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי במהלך הדיון בתובענה, עד להכרעה בערעור. סעד זה ניתן ביום 9.10.2012, ובו נקבע כי: "לא תיעשה ולא תירשם במרשם המקרקעין כל עסקה שעניינה זכויות בנכס המקרקעין הידוע כחלקה 72 בגוש 19354 ("הנכס"). צו זה לא יחול לגבי חלקה של רשות הפיתוח" . תוקפו של סעד זה הוארך עד למתן פסק דין בתובענה ביום 22.10.12, ולאחר מתן פסק הדין הוארך תוקפו עד למתן הכרעה בבקשה זו (בהחלטה מיום 4.1.2016). יצוין כי בכל הנוגע לחלקם של המשיבים 30-31 בחלקה, הגיעו המבקשים ומשיבים אלו להסכמה כי הצו יחול על מחצית מזכויותיהם בלבד, ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ביום 31.7.2013. הסעד השני המבוקש הוא כי עד למתן פסק דין בערעור, "יישמר מצב החזקה בשטח, כפי שהיה קיים משנת 1990 ועד היום" .

11.לביסוס הבקשה נימקו המבקשים מדוע מאזן הנוחות נוטה לטובתם, ומדוע סיכוייהם בערעור גבוהים, שכן כידוע שני שיקולים אלו הם המכריעים אם ליתן סעד זמני לתקופת הערעור (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 382 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי )). באשר למאזן הנוחות, נטען כי אלמלא צו המניעה הזמני שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, היו חלק מהמשיבים עושים דיספוזיציות בחלקיהם ומעבירים אותם לאחרים. נטען כי משיב 31 הצהיר במפורש על כוונה זו, משיב 32 התחייב להעביר חלק מזכויותיו למשיב 33, ולגבי משיבים 13-18 נטען כי הם גרים מחוץ לכפר ומעוניינים במכירת חלקיהם באופן מיידי. אם יעבירו מי מהמשיבים את חלקיהם לצדדים שלישיים, יִגרם למבקשים נזק בלתי הפיך, שכן לא ניתן יהיה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו.

12.המבקשים הדגישו את הקשר הרגשי שלהם למקרקעין. הזכויות להן טוענים המבקשים בחלקה, כך נאמר, הם פרי עמלו והשקעתו של מורישם המנוח, אשר טיפח אותה ונטע בה עצי זית בעמל רב. המבקשים ממשיכים להחזיק בחלקה ולטפח אותה עד היום. למבקשים ידוע עד כמה עמל אביהם במשך שנים ארוכות לטיפוח החלקה ולגדל בה מטע זיתים לתפארת, ולעמדתם השמירה על מטע עצי הזית מהווה הוקרה לזכרו. לפיכך נטען כי כל פיצוי כספי לא יפצה את המבקשים אם יזכו בערעור, לאחר שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם לצדדים שלישיים או יפגעו במטע הזיתים.

13.בעניין סיכויי הזכייה בערעור, נטען כי הללו טובים מאד, לנוכח הקביעה העקרונית של בית המשפט המחוזי כי הסכם 1974 תקף ומחייב. המבקשים מערערים על קביעותיו המשניות של בית המשפט בדבר תחולת ההסכם על השטח שירשו המשיבים מדודם יוסף ועל השטח שירשו בנותיו של סאלח בלבד. המבקשים אמנם ערים לכך שמדובר בערעור על ממצאים עובדתיים שלא בנקל תתערב בהם ערכאת הערעור, אך לטענתם בענייננו מדובר בחריגים לכלל זה. לא אפרט כאן את כלל הטעויות אליהן נתפס, לדעת המבקשים, בית המשפט המחוזי באופן ניתוחו את הראיות שהונחו לפניו. די בכך שאציין כי לדעת המבקשים מדובר בטעויות שערכאת הערעור עשויה להתערב בהן, באשר הן מתייחסות למסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מחומר הראיות, להבדיל מעובדות שקבע; וכן שמדובר במסקנות המתעלמות לחלוטין מפרטים מהותיים בחומר הראיות, או מסתירות בעדויות שעליהן הן נסמכות. בין היתר, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שבהסכם 1974 סומנו גבולות החלקה באופן ברור, והן כוללות את כל השטח השייך למשיבים; בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהמשיבים ירשו את חלקו של דודם מכוח אביהם, וממילא יש לראות גם ירושה זו ככלולה בהסכם; כי מחומר הראיות עולה באופן מובהק שהמשיבים, שחתמו על הסכם 1974, נתנו למר נאג'ר לנטוע את החלקה כולה (כולל, אגב, החלק השייך לרשות הפיתוח); כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל ראייתי למסמכים שנחתמו משנת 1990 ואילך, שמהם עולה כי גם בנותיו של סאלח היו צד להסכם 1974; ואלו רק מקצת מן הטענות שמעלים המבקשים בערעורם. סוף דבר, לדעתם של המבקשים מתקיימים שני התנאים המצטברים למתן סעד זמני בערעור.

14.המשיבים השיבו לבקשה למתן סעד זמני. המשיב 31 השיב כי אינו מתנגד לבקשה; אולם יתר המשיבים הגישו תשובה משותפת ובה התנגדו לה. המשיבים טענו כי מדובר בבקשה אשר באה לגרום להם עוול, לאחר שבמשך תקופה ארוכה נמנע מהם לממש את זכויותיהם הקנייניות בחלקה. צו מניעה זמני חל על החלקה מיום 9.10.2012 ואין כל מקום להאריך את תוקפו לאחר שחלוקת הבעלות במקרקעין הוכרעה על-ידי בית המשפט. המבקשים לא הראו סיכויים טובים לזכות בערעור, אשר סיכוייו, כך נטען, 'שואפים ל-0%'. לפיכך, יש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות.

דיון והכרעה

15.הסמכות להעניק סעד זמני לתקופת הערעור מעוגנת בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו אמנם לא מגבילה את שיקול דעתו של בית המשפט במתן סעד זמני; אולם יש לציין שתקנה זו החליפה בין היתר את תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שבה נקבע בשעתה כי הארכת תוקפו של סעד זמני שניתן בערכאה הדיונית גם לתקופת הערעור כרוכה ב"טעמים מיוחדים שיירשמו". הפסיקה עמדה על הטעם שבהגבלת שיקול הדעת של בית המשפט בהקשר זה, שכן התביעה כבר הוכרעה בערכאה הדיונית, וחזקה, כל עוד לא יוכח אחרת, שפסק הדין של הערכאה הראשונה נכון. משכך, הנטל על המבקשים להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם וכי סיכוייהם בערעור גבוהים הוא נטל מוגבר ( הערעור האזרחי , עמוד 382; ע"א 8530/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ

(5.1.2010) (להלן: עניין כהן ) ; ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי , פסקה 6 (29.1.2007) (להלן: עניין שני ); ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ , פסקה 5 (18.4.2005)). אף שלשון תקנה 467 הנוכחית אינה מגבילה עוד את שיקול דעתו של בית המשפט, הרי שככלל, הרציונל שבבסיס ההגבלה האמורה בעינו עומד (ראו ע"א 427/13 דעוס נ' דופני , פסקה 15 (28.8.2013) (להלן: עניין דעוס ); ע"א 7090/13 נתני נ' בוסקילה , פסקה 3 (20.5.2014)). אפנה לבחון אפוא אם עמדו המבקשים בנטל הרובץ עליהם; אפתח בשאלת מאזן הנוחות, שלה משפט הבכורה בדיני הסעדים הזמניים (רע"א 131/16 אשבורן נ' אייזנברג , פסקה 20 (4.2.2016)).

16.מטרתו של הסעד הזמני המבוקש היא למנוע את מכירתם של המקרקעין או את העברתם לצדדים שלישיים, באופן שימנע מהמבקשים להשיבם לרשותם אם יזכו בערעור. כאשר מתבקש סעד זמני (או עיכוב ביצוע פסק דין) בנוגע למקרקעין, יבחן בית המשפט את מהותם של המקרקעין ואת זיקתם של הצדדים אליה. כאשר מדובר בסעד שעניינו מניעת פינוי בית מגורים, תהא נטייה ברורה להעתר לבקשה ולעכב את הפינוי (עניין כהן ; ע"א 6636/15 קריסטל נ' רוט , פסקה 14 (27.10.2015) (להלן: עניין קריסטל )). במצב כזה נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים באופן מובהק, כך שהנטייה תהא לעכב את הפינוי גם אם סיכויי הערעור אינם כה גבוהים; אם כי, כאשר סיכוייו קלושים ינתן לכך משקל (השוו עניין כהן ; עניין שני , פסקאות 6-7). מן העבר השני, כאשר הזיקה למקרקעין היא מסחרית-כלכלית גרידא, הדעת נותנת שיש להתייחס לבקשה זו באמות המידה המחמירות של עיכוב ביצוע סעד כספי, שלא בנקל יעתר לו בית המשפט (ראו עניין קריסטל , פסקה 14 וההפניות שם).

17.שאלת מאזן הנוחות קשה יותר במצבי ביניים, שבהם המקרקעין "הם בעלי ערך מיוחד עבור המערער, או בעלי איכויות ייחודיות" (ע"א 1755/12 בר שפירא נ' בודה פסקה 8 (29.3.2012)). במצבים אלו קיימת הצדקה מסוימת לעיכוב הביצוע או למתן הסעד הזמני, ויש לשקול בזהירות את מאזן הנוחות של כל אחד מהצדדים זה אל מול זה ( שם ; וראו עניין קריסטל , פסקה 14; עניין דעוס , פסקה 17). בענייננו, טענו המבקשים לזיקה רגשית משמעותית לקרקע, בשל העובדה שאביהם (או סבם) עיבד במו ידיו את הקרקע, טיפח אותה והשקיע בה. הם רואים בהמשך ההחזקה בקרקע מחווה לזכרו. המשיבים לא הכחישו ולא סתרו טענה זו, ולא טענו כי זיקתם של המבקשים לקרקע היא כלכלית בלבד.

18.מנגד, זכותם הקניינית של המשיבים לעשות בנכסיהם כרצונם מוגבלת מזה זמן רב. למעלה משלוש שנים שהם אינם רשאים למכור את זכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים; אם ינתן הסעד הזמני המבוקש, מצב זה יוותר על כנו למשך תקופה לא מבוטלת נוספת. הפגיעה במשיבים היא אמנם פגיעה כלכלית בלבד, והמבקשים יֵאלצו לפצותם אם יסתבר כי נגרמו בעטיה נזקים למשיבים, אך יש לתת משקל למשך הזמן הרב של פגיעה זו, ולכך שכבר ניתן פסק דין לטובתם בערכאה הדיונית. כמו כן יש לתת משקל לכך שתביעתם של המבקשים התקבלה בחלקה, ומשמעות הדבר היא שחלק מן החלקה תישאר בידם בכל מקרה. יש בכך כדי להקטין את משקל הטענה בדבר ההיבט הרגשי של המשך טיפוח החלקה כמחווה לזכר אבי המשפחה, שכן זו תוכל להתממש בשטח שנפסק לגביו לטובת המבקשים.

19.במצב האמור, אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה אך במעט לטובתם של המבקשים. משכך, אפנה לבחון את שאלת סיכויי הערעור וכיצד זו משפיעה על התוצאה הסופית אליה אגיע. בחינת סיכויי הערעור בענייננו אינה פשוטה, שכן הערעור משיג על קביעות שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי. עם זאת, אינני סבור כדעת המשיבים שסיכוייו של הערעור 'שואפים ל-0%'. אף שבמסגרת לכאורית זו אין ביכולתי לדון בטענות המבקשים לגופן, נראה כי חלק משמעותי מן הטענות מתייחס לפרשנות הראיות ולניתוח המסקנות העולות מהן, טענות שערכאת הערעור עשויה להיזקק להן לגופן. הערעור מעלה שאלות של פרשנות ההסכם, וכן שאלות הנוגעות להתעלמותה של הערכאה הדיונית מראיות שהוצגו לה, שגם הן עשויות להישמע בערעור (השוו עניין דעוס , פסקה 16). מכל מקום, היות והערעור מתמקד בשאלות שבעובדה, עומדת לפני המבקשים משוכה לא קלה לצליחה.

20.הנה כי כן, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים אך לא באופן משמעותי, והפגיעה במשיבים אינה פגיעה של מה בכך. במצב כזה, לו היו סיכויי הערעור גבוהים במיוחד הייתי נעתר לבקשה, ולו היו הסיכויים אפסיים הייתי מורה על דחייתה בלא היסוס. אולם בשל האופי העובדתי של הערעור, אין זה פשוט להעריך בשלב זה את סיכוייו; ומכל מקום טיבו של הערעור אינו מן הסוג שניתן לכנותו בעל סיכויים גבוהים.

21.לעמדתי, במצב דברים זה אין מנוס מלדחות את הבקשה בעיקרה. כאמור, עסקינן בבקשה לסעד זמני בשלב הערעור, ובו הנטל על המבקשים להוכיח את הטעון הוכחה הוא נטל מוגבר. במצב כזה, שבו מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים, והערעור אינו מגלה על פניו סיכויים גבוהים במיוחד, נותרת על כנה החזקה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בדין יסודו. על כן יש לדחות את הבקשה, וככל שיזכו המבקשים בערעור, אם אכן יעבירו המשיבים מזכויותיהם לצדדים שלישיים, יֵאלצו המבקשים כנראה להסתפק בפיצוי כספי שווה ערך למקרקעין שהזכויות בה יועברו.

22.יחד עם זאת, יש מקום לקבל באופן חלקי את הבקשה ולהורות חלקית על הסעד השני שהתבקש, והוא כי "יישמר מצב החזקה בשטח, כפי שהיה קיים משנת 1990 ועד היום" . משמעותו של סעד זה לא פורטה בבקשה, והמשיבים לא התייחסו אליה, אך דומה כי יש מקום לקבלו בגדרי המפורט להלן.

23.בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא צוין אם המשמעות האופרטיבית של פסק הדין היא כי על המבקשים לפנות חלק מן השטח שבו הם מחזיקים כיום. אם זהו המצב, ובעקבות פסק הדין על המבקשים להתפנות מחלק מן השטח, אזי נדמה שיש מקום לקבל את הבקשה לסעד זה, שבמהותה אינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. אכן, במצב כזה נדמה שמאזן הנוחות יטה לטובת המבקשים באופן ניכר, אשר די בו – ובכך שאין סיכויי הערעור אפסיים – כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של היבט זה העולה מפסק הדין.

24.סוף דבר: הבקשה לסעד זמני שיאסור על המשיבים לעשות עסקאות במקרקעין שברשותם – נדחית; יחד עמה מבוטלות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.1.2016 והחלטתי מיום 11.1.2016. עם זאת, החזקתם של המבקשים בשטח כפי שהייתה במועד פסק הדין

תישמר, ולא תשונה בשל תוצאת פסק הדין , וזאת – עד למתן פסק דין בערעור.

25.בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובמכלול נסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות בבקשה זו.